למרות שנשאר כמעט לבד - ולד לא ויתר לעצמו מעולם

אחרי ילדות קשה ומורכבת, כשאמו הורחקה מהבית ואביו נרצח בפעולת נקמה - ולדיסלב הגיע ארצה. סבתא שלו נפטרה, והוא נותר לטפל לבד באחיו הנכה, כשעול המשפחה על כתפיו. לכבוד סוף קורס מפקדי הטנקים שסיים בשבוע שעבר, הוא מסתכל לאחור על האתגרים ויודע שהם אלו שהפכו אותו למפקד שהוא רוצה להיות

12.07.23
איה חיימוביץ', מערכת את"צ

אני יושבת בכפר הנוער "אלוני יצחק", ולדיסלב יושב מולי, ולמרות שאנחנו עומדים לדבר על סיפור החיים המורכב שלו - הוא מחייך חיוך רחב ומלא שיניים. אולי זה כי המקום הזה מזכיר לו נקודת אור מתקופה אחרת, קשה יותר. בשבוע שעבר הוא יצא למסע חדש, והוא עומד לספר עליו כמו שהוא לא עשה מעולם. 

 
ריאיון ועריכת תוכן: איה חיימוביץ' וענבר דקל כהן, צילום: עמית דוידוב, עריכת וידיאו: אלה טולדנו, אפטר: יהונתן הרשקוביץ, גרפיקה: שליו חקון ואייל כהן

רב"ט ולדיסלב רוגוז'ין נולד ברוסיה, בעיר ולאדיווסטוק. הוא היה האח הצעיר מתוך ארבעה, וכבר בילדותו מציאות חייו הפכה למורכבת ומצערת. אימו התעללה באחיו הגדולים והייתה אלכוהוליסטית ומכורה לסמים קשים, ובעקבות כך הורחקה מהם. 

בדיוק כשהמשפחה הצליחה להשתקם - אביו נרצח. "הוא היה רופא ומנתח בכיר, ולאחר שלא הצליח להציל מטופל שהיה חבר בכנופיית פשע - נרצח כפעולת נקמה", מסביר ולד, "אומנם אני לא זוכר אותו, והוא כמו דמות באפלה עבורי, אבל אני זוכר את האבל. אני זוכר את הקבורה, השבעה, ובעיקר את סבתא שלי שאיבדה את הבן שלה לפני שהיא בעצמה הלכה לעולמה". 

כשהוא היה בן שבע וחצי, עלה יחד עם סבתו ואחד מאחיו הגדולים לארץ. "זה היה החלום של אבא שלי, וסבתא, שהייתה כמו הורה בשבילי - הגשימה אותו יחד איתי", הוא מספר, "כל החינוך, המודל לחיקוי - זו הייתה סבתא. היא פשוט הייתה עבורי האדם הכי משמעותי ובסיסי כילד". כעבור כמה שנים, גם היא הלכה לעולמה וולדיסלב ואחיו נשארו לבדם.

"יש לו נכות של מאה אחוז והוא לא עובד או יוצא מהבית", משתף ולדיסלב על מצבו של אחיו הגדול, "הוא עבר שתי תאונות דרכים ויש לו נכות פיזית ודיכאון. עד כל מה שקרה הוא היה האח הבכור, הגדול, זה שהחזיק את הבית. אבל בסוף זה נפל גם עליו". 

ולד עבר לפנימייה, זו שבה אנחנו יושבים ממש עכשיו. "למקום המדהים הזה הגעתי בעקבות אח שלי, וכל רגע בו היה מדהים", הוא מספר, "האנשים, המקומות, המדריכים ומתנדבי שנת השירות - כל אחד ואחד מהם היה שם בשבילי גם ברגעים קשים של געגוע, ואני זוכר אותם ומודה להם עד היום".

בפנימייה, הוא פגש גם את המשפחה המארחת שלו. אליה הוא מגיע מספר פעמים בחודש לארוחות שישי וחגים. "הם עוזרים לי להתגבר על הקשיים שחוויתי, והם תמיד שם בשבילי - אוהבים ודואגים. בית זה לא רק מקום, זה מה שיש לנו בתוך הלב". 

מאוחר יותר הוא עבר למכינה קדם צבאית ואחריה התגייס כשריונר לחטיבה 401. "מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להיות מפקד", הוא מספר בחיוך, "מפקד טוב בעיניי הוא כזה שמוכן לתת מעצמו את המאה אחוז בשביל החיילים שלו. אני רוצה להיות אחראי על כך שכל חייל ירגיש בטנק באמת כמו בבית".

בחמישי שעבר ולד יצא לדרך חדשה, והתחיל את תפקידו כמפקד טנק בחטיבה. "אני חושב שזו שליחות ממש גדולה", הוא מסכם בחיוך, "אחותי שנשארה ברוסיה מאוד גאה בי. היא מספרת את זה גם בולאדיסטוק בקהילה היהודית, הם גאים, ואומרים לעצמם: "הוא משלנו, ועכשיו הוא מגן על המדינה שכולם חולמים עליה"".