אריאל הביא לעטרה פרחים כל שישי. כשנפל - בחרה להמשיך את המסורת הרומנטית

כשעטרה סינטון צועדת אל דוכן הפרחים המתהווה מחוץ לתחנת הרכבת תל אביב סבידור - היא כמו מעירה את המקום משינה. "הבאתי את החתיך!", היא מכריזה בהתלהבות ומנופפת בקנבס בגובה חצי מטר. עליו, מתנוסס דיוקנו של אהובה, סמל אריאל סוסנוב ז"ל, לוחם בגדוד 605 שנפל בגבול לבנון בנובמבר האחרון. 

השעה - רק כמה דקות אחרי 08:00, והשאטלים הראשונים מתחילים להתאסף במקום, עמוסים בחיילים וחיילות. התיקים המתפקעים שלהם מעידים - הגיע הזמן לחזור הביתה. לרובם כנראה יש אוטובוס נוסף לרוץ אליו או רכבת לתפוס, אבל מי שיכול להרשות לעצמו להתמהמה, יזכה לקחת איתו קצת מהקסם שממלא את הרחבה הזו ואחרות כבר שמונה חודשים, בכל יום שישי - 'הפלאוורמן'.

"אהלן חבר'ה, מה קורה?", עטרה פונה אליהם בעודם פורקים ציוד מאובק מתא המטען, "קוראים לי עטרה, בן הזוג שלי, אריאל, היה מביא לי פרחים כל שבוע, עד שהוא נפל בלחימה. אם יש לכם כמה דקות לפני שאתם הולכים - יש שם דוכן פרחים ואנחנו מחלקים אותם בחינם, כדי שתביאו למי שאתם אוהבים. מוזמנים להגיע ולקחת".

בין זרי הליליות הנשזרים במיומנות, לוחמים סמוקים מתכנסים סביב השולחן, משרבטים פתקים אוהבים בכתב יד נמהר. "זה החלק הכי חשוב", קובעת עטרה, "הפרחים הם רק מתנה סימבולית, המסר שמוצמד אליהם, זה שמביע הערכה ואהבה עמוקה - הוא המטרה האמיתית של הפרויקט הזה".

כמי שהכירו בסניף של תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו', העוסקת בשילוב צעירים בעלי צרכים מיוחדים, הזוגיות שלהם הייתה מלאה בעשייה עבור החברה: "לפני שהוא נהרג, אריאל כתב לעצמו בפתקים בטלפון את הציווי 'להיות שמח ולעשות את הסובבים שלי שמחים'. הוא כל יום חשב איך הוא יכול להחזיר את העולם במצב טוב יותר משקיבל אותו. הנתינה הייתה דרך החיים שלו, ואת הדרך הזאת אני מנסה להמשיך היום - להפיץ את האור שלו".

כשהיא נזכרת בשיחתם האחרונה, אי אפשר לפספס את הגעגוע בעיניה. "ביום שאריאל נהרג, הייתה לי תחושה ממש רעה", היא משחזרת, "זה היה בעיצומו של התמרון בלבנון. הוא וכמה חברים נשארו בכוננות על קו הגבול כי הכלי שלהם היה בהעלאת כשירות, בזמן ששאר הפלוגה פעלה בפנים. הוא שלח לי הודעה ואמר שיש לו חדשות טובות וחדשות רעות".

"כשביקשתי לשמוע את הרעות קודם, עדכן שהוא נכנס ללבנון. שאלתי מה החדשות הטובות, והוא ענה: 'אני נכנס ללבנון'. אריאל תמיד רצה להיות בחזית, להיות הראשון, זה גם מה שהוביל אותו להנדסה קרבית. הוא התקשר להרגיע אותי ומהר מאוד מצאנו את עצמנו בשיחה הכי שטותית בעולם, כשלפתע נשמעו אזעקות ברקע. הוא מלמל משהו ואמר שיחזור אליי עוד כמה דקות", היא עוצרת ונושמת נשימה עמוקה ובעלת משמעות, "אני עדיין מחכה".

אחרי כמעט 3 שנים ביחד, רסיס רקטה שנורתה מלבנון - הפריד ביניהם לנצח. "חלמנו להיות יחד עד הסוף, ובאמת היינו", היא אומרת בכאב, "הוא היה בן הזוג המושלם, החבר הכי טוב שלי, והאדם שתמיד הזכיר לי מה אני שווה. כשביקש ממני שנהיה ביחד הוא הביא לי פרחים מפלסטיק כי 'כל החנויות היו סגורות, וג'נטלמן אמיתי לא מגיע בלי פרחים'. מאז הייתי מקבלת ממנו זר בכל שישי. גם מתוך עזה: אריאל מפוצץ מבנים - ועטרה בבית מקבלת פרחים".

בהלוויה, היא הבטיחה לו 3 דברים. "שכל העולם ידע מי הוא, לא משנה מה. שאני אגשים בשבילו את כל החלומות שהיו לו, ואלך בדרכו, לא משנה מה. ושאני אקנה לעצמי פרחים כל שישי, לא משנה מה", היא סופרת אותן באצבעותיה. 

"בשבעה, התחלתי לחשוב על דרכים להנציח אותו", היא ממשיכה באותה נשימה, "היה לי ברור שזה הולך להיות קשור בעשייה חברתית. יומיים אחרי שהיא נגמרה, התאספנו כמה חברים בתחנה המרכזית והחלטנו לחלק לחיילים פרחים בחינם. כולם ממש התרגשו, ואני פשוט התחלתי לבכות כשהבנתי כמה אור המעשה הקטן והפשוט הזה מפיץ. היה ברור שזה רק ילך ויגדל".

השם של הפרויקט, התחיל בכלל מבדיחה פנימית של חבריו של אריאל: "תמיד היו לו סיפורים מדהימים כאלה על 'הפעם שהוא חילץ חתול מעץ' או 'הציל בחורה מבניין בוער'. החבר'ה קראו לו 'פרח-מן', על משקל סופר-מן. מאז, כל השאר היסטוריה".

היום, "הפלאוורמן" מופעל על ידי רשת מתנדבים מרחבי הארץ, בארבעה סניפים: מרכזית ירושלים, רכבת תל אביב סבידור, מרכזית באר שבע, ומרכזית המפרץ בחיפה. במסגרתו, חולקו יותר מ-5,000 זרי פרחים לחיילים וחיילות.

"אנחנו מגיעים גם לבסיסים", היא מוסיפה, "פוגשים את הלוחמים ישר בירידה מההאמרים, שולחים אותם למשפחה עם מתנה קטנה. הרבה מהם סיפרו לי איזה שינוי מהותי זה עושה - כשאתה חוזר מהמילואים, כולך עייף, ופתאום אתה מגיע לאשתך, שמחזיקה את הבית לבד כבר שבועות, ומראה כמה אתה אוהב".

"באחד השבועות שאלתי חייל בתור למי הוא מתכנן להביא את הזר", היא נזכרת, "הוא סיפר לי שהוא בדרך להלוויה של חבר שלו שנפל בקרב, ושאת הפרחים שקיבל הוא הולך להניח על הקבר. העובדה שהוא עצר לשמוע על אריאל בדרך להספיד חבר קרוב, ריגשה אותי עד דמעות. היכולת של אריאל, גם אחרי לכתו, לחבר בין החיים לבין המוות, זה מצמרר".

לצד עוברי האורח שהתרגשו מהפרויקט, ניצבת גם מי שהושפעה ממנו יותר מכול - עטרה עצמה: "כשהוא נפל זה הרגיש שאיבדתי את הסיבה שלי לקום בבוקר. את מקבלת את ההודעה, וביום שאחרי הציפורים מצייצות והשמש זורחת, וכולם ממשיכים כרגיל, ורק לך אין מה לעשות מחוץ למיטה - אז את פשוט חוזרת לישון". 

"אני חושבת שעם הזמן, זה הפך בשבילי לסיבה להמשיך. אני מוקפת ברשת של מתנדבים מדהימים, מרביתם אפילו לא הכירו את אריאל, ועדיין מתייצבים כל שישי בבוקר להפיץ את האור שלו".

ככל שהשיחה שלנו נמשכת, הפרחים אוזלים והתור מתרוקן. אחרי שעתיים מהרגע שהגענו לשם, מתנדבת מחויכת בחולצה שחורה צוהלת: "זה היה האחרון!". כשאני שואלת את עטרה איך היא מרגישה לקראת יום האהבה הקרב ובא היא עונה בצחוק מר: "אני כנראה אשב במיטה כל היום עם גיגית ענקית של גלידה". 

מתוך המכתב האחרון שאריאל ז"ל השאיר לעטרה

את אהבתה לאריאל היא תציין כמו בכל שישי, ב'פלאוורמן' באחת מהתחנות המרכזיות ברחבי הארץ. במי שיכול לחגוג עם אהוביו, היא מפצירה: "זו ההזדמנות שלנו להגיד לאנשים שאנחנו אוהבים - עד כמה אנחנו אוהבים אותם. אריאל הראה לי בכל יום ויום עד כמה הוא אוהב אותי, בפרחים, במילים ובמעשים. במציאות כמו שלנו, המחר אף פעם לא מובטח, וכמו שהוא ידע לא לחכות למחר - אני חושבת שכולנו צריכים לחיות כאילו כל יום הוא יום האהבה".