איך נראית מקרוב 'הגנה על הבית'? בעקבות 2 לוחמים שסיפרו לדור הבא

בשנתיים האחרונות, הביטוי 'להגן על הבית' נשמע ביתר שאת, כמעט אוטומטי. הוא מופיע בכותרות, בנאומים, בשיחות בסלון ובין חברים. ועדיין, כשאותו כביש שמוביל למוצב בלבנון או לקו באיו"ש הוא גם הדרך חזרה לשער היישוב, לבית המשפחה, לילדות, כמו אצל רב"ט א' משלומי, ורב"ט י' מאלקנה - המשפט הוא לא רק סיסמה, אלא מציאות.

"אנחנו י' וא', לוחמים בגדוד 890", פותחים השניים בשיחה איתנו, בדיוק כמו מול המלש"בים שהגיעו לצאלים בשבועיים האחרונים, כדי לשמוע ממקור ראשון על חווית השירות הקרבי במסגרת פרויקט 'בעקבות לוחמים'. 

"התגייסנו במרץ 24', עברנו שמונה חודשי הכשרה, ועם סיומה נכנסנו מיד ללבנון, שם תמרנו במשך כחודש רצוף", מספר רב"ט י', "במהלך הלחימה פגענו ביכולות הצבאיות של חיזבאללה: טילים, RPG, מקלעים, רובים - באמת הכול מהכול".

משם המשיך הגדוד קדימה. "אחרי לבנון הקפיצו אותנו לסוריה", הוא מספר, "היינו משהו כמו חצי שנה בקו מוצבים קדמיים, שנמצאים ממש בשטח המדינה".  אחר כך המשיכו לגזרה הדרומית - עזה, שם לחמו במשך 3 חודשים. "איתרנו מנהרות יחד עם כוחות יהל"ם ועוקץ, השמדנו מבנים, פוצצנו תשתיות טרור, ומיד אחרי זה עברנו לקו באיו"ש, שם נשארנו עד היום".

בתחילת המלחמה, רב"ט א' ומשפחתו פונו מביתם בשלומי בגלל פגיעה מפיצוצי הדף טיל. כפי שהוא מתאר, היה קשה להפריד בין הלחימה - למשפחה שמחכה בצדו השני של הקו: "לפני שנכנסנו לתמרון דיברתי עם אמא שלי בוידאו, והיא צילמה לי את המלון אליו פונו. אחרי כמה שבועות בלבנון, כשיצאתי ופתחתי טלפון, ההודעה הראשונה שראיתי הייתה שמחפשים קבלנים כדי שנוכל לחזור הביתה". 

"אני זוכר את עצמי בגיל צעיר רואה בטלגרם סרטונים של מחבלי חיזבאללה משגרים רקטות וטילים על היישוב שלי ואחרים. שנים אחרי, כשאני נלחם בלבנון, מצאנו מחסן של טנדרים עם משגרי רקטות. פתאום אני עומד ליד מה שהכרתי רק מהמסך, ומבין: 'עכשיו אני פה, משמיד את הדבר ששלח אותי לממ"ד'. זה רגע שאתה לא שוכח".

רב"ט י' מתאר תחושה דומה, רק ממקום אחר. "הקו שאנחנו תופסים באיו"ש מאוד קרוב לאיפה שאני גר - משהו כמו רבע שעה נסיעה. בסוף, אלה אותם כבישים שמובילים ליישוב. אני מרגיש בפועל שאני מגן על הבית - כל פעילות מבצעית אני אומר לעצמי: 'אם יש מחבלים שנוסעים שם, ואנחנו לא נעצור אותם, הם יכולים להגיע למשפחה שלי'".

עבורם, לא רק פני הלחימה נראו אחרת מאז 7 באוקטובר, אלא גם ההחלטה ללכת לשירות קרבי. "פתאום בער בי להגיע דווקא לחטיבת חי"ר, לגדודים", מצהיר א', "רצינו להיות במקום שראינו שתמיד נכנס ראשון, ולא חוזר עד שמשיג את המטרה", מוסיף חברו.

מתוך החוויות האלו: הפינוי, התמרון בלבנון, הפעילות בסוריה והלחימה בעזה ואיו"ש - 890 הגיעו לצאלים. שם, במסגרת הפרויקט, עברו כיתה אחר כיתה של מלש"בים. "היה לנו חשוב להעביר להם את החוויה של קרבי, לא רק רשימה של מבצעים" מסביר י', "אמרתי להם שבזכות השירות, אתה מקבל כלים לחיים, לומד להתמודד עם קשיים ומגלה על עצמך מה אתה מסוגל לעשות".

המלש"בים, כפי שהם מספרים, לא מהססים לפנות. "שאלו הכול",מחייך י', "מאיך נראית שגרת לחימה, ובכמה היתקלויות היינו, עד איך מתמודדים עם עייפות, ואם האוכל טעים - הם מנסים להבין איך זה להיות במקום שלנו".

דווקא מול השאלות, הם בוחרים לצבוע את התמונה קצת אחרת. "לא רצינו לספר רק על מבצעים והיתקלויות", אומר א', "יותר חשוב לי שהם יבינו איך השירות משנה את הקשר שלך לארץ". 

י' ממהר להמשיך: "אמרתי להם שאחרי שישתחררו ויטיילו, יוכלו פתאום להסתכל על הר ולהגיד: 'במקום הזה הייתי בתרגיל, פה עשינו מסע, כאן תפסנו קו'. כשתיסע בדרום ותראה את הנוף - תדע שהיית, לחמת והגנת שם. זה גורם לך להעריך את האדמה שאתה דורך עליה".

לדבריהם, אצל לא מעט מהמלש"בים זה עושה משהו. "הרבה הגיעו עם בלבול", טוען י', "זה לגיטימי. אבל אחרי השיחות לא מעט אמרו לנו שבאמת עזרנו להם לסדר את הראש, שהם מבינים שאלה שלוש שנים שלא יחזרו, ושאם הם יכולים - עכשיו הזמן להיות לוחמים".

בסוף כל מעגל שיח, רגע לפני שהכיתה יוצאת לאוטובוס הבא, יש רגע קטן שנשאר איתם. "מישהו בא, לוחץ לך יד, מסתכל לך בלבן של העיניים ואומר 'תודה'. בלי נאומים, בלי דרמות. אתה רואה שהוא באמת מתכוון לזה, שהוא מבין קצת יותר טוב מה עשינו בשביל שהוא יוכל לשבת בכיתה שלו בביטחון. זה נכנס עמוק", מספר א' בהתרגשות.

וכשהם מתמקדים במה שבעיניהם הכי חשוב שישאר אצל אלו שעתידים להתגייס, א' חוזר בדיוק לנקודת הפתיחה: "שכל אחד יתרום כמה שהוא יכול. האחריות עוברת אליהם, בסוף כולנו בדרך זו או אחרת - נלחמים להגן על הבית".