אני שחר. נאנסתי. וזה למה אני מספרת לכם את זה.

בגיל 13 בלבד נאנסה שחר זיו, ובגיל 16 היא חוותה את אותו הסיוט בפעם השנייה. באומץ רב היא החליטה לחשוף את הסוד שנשאר שמור במשך שנים, ולהפוך את הסיפור הכואב שלה להרצאה - כזו שתעזור לחיילים וחיילות אחרים. פגשנו את שחר ובדרך למדנו על גבורה, יכולת להתעלות על קשיים מורכבים, וההבנה שהדרך היחידה לנצח אותם באמת - היא להשתמש בהם כדי לעזור לאחרים. צפו

19.06.23
אודם כץ, מערכת את"צ

כשהייתה בת 13 בלבד נאנסה שחר זיו על ידי בן זוגה לשעבר. בין רגע חייה השתנו מקצה לקצה. המציאות הקשה אילצה אותה להתמודד עם הטראומה - ובגיל צעיר כל כך היא ניצבה בפתחן של שנים של סיוט מתמשך.

 עריכת וידאו: טל חיימוביץ' ורומן לירנר | עריכת תוכן: יובל טל | אפטר: יהונתן הרשקוביץ | צילום: מיקה היכל 

"לא יכולתי להתנער מהמחשבה שאני 'שרמוטה'. לא יכולתי לספר לאף אחד - בטח שלא להורים שלי. פחדתי לאכזב אותם", היא משתפת בכאב. 

בתוך התחושות הקשות, החליטה שחר לספר לבת זוגו של אחיה, כשזו אמרה לה בתגובה שהיא חייבת לשתף את המשפחה. 

את הרגע הזה היא לא תשכח בחייה: "התיישבנו מסביב לשולחן האוכל וסיפרתי להם את הסיפור בזהירות", משתפת שחר, "אני זוכרת שהרגשתי לא מובנת. אחרי כמה דקות אבא שלי הסתכל עליי ושאל: 'שחר, הוא אנס אותך?', התגובה היחידה שהצלחתי להפיק הייתה בכי - וכך התוודע למשפחה שלי שאכן קרה לי הנורא מכל". 

אבל שיתוף המשפחה לא הביא לסופם של הקשיים והכאב - זו הייתה רק ההתחלה. במשך שנים התמודדה שחר עם דיכאון, שנאה עצמית, האשמה בלתי פוסקת ועם ההבנה הכואבת ש"ככה לא שווה לחיות". 

בחלוף השנים, כשגדלה, היא נתנה לכאב 'להשתלט' עליה, והפכה לבחורה עצבנית ומרדנית. "זה הרחיק אותי מהאנשים שהיו הכי חשובים לי ורק הוסיף לקשיים שלי", נזכרת שחר בעצב.

המוח שלי צועק לי: 'שחר תרביצי לו, שחר תעיפי אותו, שחר תעשי משהו', אבל הגוף שלי מנוון, לא עושה שום דבר. באותו רגע אני הופכת פשוט לבובת מריונטה, והוא משחק בי ככה מלמעלה עם החוטים.

אך אם היא חשבה שלא יכול להיות מצב גרוע יותר, בגיל 16, בתוך רצף הקשיים שקרו לה בחייה - היא נסעה למפגש עם חברים, מפגש שהפך מהר מאוד לגיהנום.

"היה שם בחור שחיזר אחריי. נכנסתי לרגע לאחד החדרים והוא עקב אחריי ונכנס. נלחצתי ישר והוא בתגובה הרגיע אותי: 'אל תדאגי אני רק רוצה לדבר איתך, אני לא אגע בך', אבל זה ההפך ממה שעשה", מספרת שחר באומץ.

"הוא נעל את הדלת ודחף אותי למיטה, התעלם מההבטחה שלו אליי ופשוט כפה את כולו", היא ממשיכה, "בשלב הזה כבר לא היה לי סיכוי. המוח שלי צועק לי: 'שחר תרביצי לו, שחר תעיפי אותו, שחר תעשי משהו', אבל הגוף שלי מנוון, לא עושה שום דבר. באותו רגע אני הופכת פשוט לבובת מריונטה, והוא משחק בי ככה מלמעלה עם החוטים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'אני לא מאמינה שמה שקרה לי בגיל 13 קורה לי גם עכשיו' - אבל לחיים היו תוכניות אחרות".

"הוא סיים ומיד יצא מהחדר - משאיר אותי לבד, חצי ערומה. חברה שלי שמה לב שנעלמתי והבינה שמשהו לא בסדר. היא נכנסה מיד אחריו וראתה אותי בוכה. החזקתי אותה קרוב והשבעתי אותה שלא תספר לאף אחד". וכך היה - שחר וחברתה שמרו את הסוד ולא סיפרו על האירוע הנורא שקרה באותו החדר.

שחר שקעה עמוק יותר ויותר אל העצבות. היא ניסתה להיאחז במחשבות שמחות, אך מחשבה אחת החזיקה אותה במיוחד, מחשבה שליוותה אותה מגיל 14: "כשאגדל אני אלמד להיות חזקה ולהילחם עבור עצמי". המטרה הזו הובילה אותה כמה שנים אחר כך ללשכת הגיוס. 

 

שחר התגייסה להיות לוחמת איסוף, אך הקשיים התגייסו יחד איתה והיא נאלצה לרדת מלוחמה ולעבור לתפקיד עורפי.

כשנה לתוך שירותה הצבאי - העבר חזר לרדוף אותה. שחר נתקלה בבחור שאנס אותה ונשברה. היא הבינה שאין לה ברירה אלא לשתף את המפקד שלה, סגן (מיל') אורי דמארי, בסיפור שלה.

"באתי אליו חסרת אונים, סיפרתי לו הכול והוא הסתכל עליי ואמר: 'שחר, אני מתקשר עכשיו לשלישות ואת מתחילה לעשות הרצאות'. לא הבנתי על מה הוא מדבר אבל סמכתי עליו - ויותר מזה, הבנתי שזו ההזדמנות שלי לתעל את כל הקושי שעברתי". 

"זו הדרך שלי להעניק משמעות חיובית לכל מה שקרה לי - לעזור לאחרות, לגרום להן להרגיש שהן לא לבד, שהן יכולות לשתף, שאין ממה לפחד", משתפת שחר בעיניים נוצצות. 

ומאותו היום, השירות שלה השתנה. עם דף נייר בו כתבה בקצרה את סיפורה, ואמונה שלמה שכך היא תפיק מהשירות הצבאי את המיטב וגם תתרום בחזרה - מסתובבת שחר בכל צה"ל ומרצה לכמה אנשים שהיא רק יכולה. מהרצאות מול מאות אנשים, דרך הרצאות לקב"נים ועד הרצאות מול כיתה של 20 לוחמים ולוחמות - שחר משתפת באומץ את הסיפור שלה. 

את שחר פגשתי לפני אחת מההרצאות שלה, יומיים בלבד לפני שחרורה - אחרי ש'התמקצעה' בלשפוך את הלב על הבמה, בלהעלות נושאים כואבים כל כך בפני חדר מלא באנשים ובלהסתכל על עצמה ולהגיד בביטחון: 'אני לא אשמה'.

ובכל זאת, לפני העלייה לבמה, היא התרגשה והחזיקה לי את היד כאילו זו הפעם הראשונה שלה. אך ברגע שהאורות כבו ותשומת הלב פנתה אליה - אי אפשר היה שלא להתרגש מהאומץ שלה, להתפעל מהכנות שלה, ובעיקר ללמוד מההחלטה להפוך את הכאב לכלי עזר עבור עצמה ועבור אחרים.

בסוף ההרצאה אני יושבת בצד, רואה את נהר החיילות שזורמות אליה - מבקשות להגיד לה כמה היא עזרה להן, כמה ההרצאה שינתה את הדרך שבה הן רואות את התקיפות שעברו בעצמן ושעכשיו הן מרגישות שהן יכולות לשתף את החוויות שלהן.

"מבחינתי הקהל הם הפסיכולוג שלי - זה הריפוי שלי", שחר אומרת בחיוך, ובמשפט הזה היא מצליחה לסכם בפשטות את העוצמות שבמפגשים האלה - עבורה ועבור כל מי שהיא פוגשת בדרך.