בצל המשבר: השפעתם של גורמים חברתיים, כלכליים ואידאולוגיים על החלטות ממשלת ישראל במשא ומתן על הפרדת הכוחות עם סוריה, ינואר–מאי 1974

המאמר מנתח את האופן שבו גורמים חברתיים, כלכליים ואידיאולוגיים
עיצבו את החלטות ממשלת גולדה מאיר במשא ומתן להפרדת כוחות עם
סוריה. משא ומתן שהתקיים בצל הטראומה הלאומית לאחר מלחמת יום
הכיפורים ובצל השבר באמון בין העם למנהיגיו.

המגעים עם סוריה התנהלו בשני שלבים באמצעות מזכיר המדינה האמריקני
הנרי קיסינג'ר, והם התמקדו בסוגיית חילופי השבויים ובהגדרת קווי נסיגה
ברמת הגולן. הממשלה ניהלה את המשא ומתן תחת לחץ ציבורי רב, כאשר
משפחות השבויים ותנועות מחאה השפיעו על השיח הציבורי. הדיונים כללו
דילמות טריטוריאליות ומוסריות, ביניהן הפגיעה האפשרית ביישובי הגולן
בעקבות נסיגה. במקביל, ישראל התמודדה עם השלכות כלכליות כבדות של
המלחמה, בעיקר עם עליית מחירי האנרגייה עקב חרם הנפט ועם אינפלציה
גואה. מצב זה העמיד את הצורך בקבלת סיוע כלכלי מארצות הברית כגורם
מכריע במדיניותה.

מאמר זה, המבוסס על חומר ארכיוני עשיר ובמיוחד על פרוטוקולים של
ישיבות הממשלה, מדגים את הדילמות של המדינאים הישראלים. אלה עמדו
בצבת לחצים, שמצידו האחד היו תנועות מחאה ודעת קהל לעומתית ומהצד
האחר – לחץ בין־לאומי, בעיקר אמריקני. המאמר מציג תמונה מורכבת של
קבלת החלטות תחת משברים מתמשכים, ושל השפעתם של משברים אלו על
מדיניות החוץ והביטחון. הוא מדגיש את תפקיד המפתח שמילאו הרמטכ"ל
ומערכת הביטחון בקבלת החלטות אלו.

בסופו של דבר, הסכם הפרדת הכוחות נחתם במאי ,1974 ימים ספורים
לפני חילופי הממשלה, והוא כלל נסיגה ישראלית מהמובלעת הסורית
ומקונייטרה. אומנם ישראל שילמה מחיר ציבורי ופוליטי על ההסכם ולא
קיבלה תמורה מסוריה (מלבד שחרור השבויים), אך התמורה העיקרית
התקבלה מארצות הברית. זו תמכה בישראל כלכלית וצבאית ועזרה בקידום
מטרותיה הדיפלומטיות, שבשיאן – שורת ההסכמים עם מצרים שהבשילו
לחוזה שלום.