התבוננו בו דקה אחר דקה – את הדברים שגילינו לא צפינו

מזל טוב, התקבלתם לקורס מקצועות הדוברות של מערך דובר צה״ל. חושבים שאתם יודעים הכל? תחשבו מסלול מחדש. הכינו מחברות - כי היום נלמד מה זה להיות טירון פשוט, ולא בסתם מסגרת, אלא בגן החיות העונה לשם: קמ"ד ע"ו. 

5:35 - צלצול השעון הראשון בחדר

את יובל, כמו רבים מאיתנו, לוקח שעות להעיר. חברו הטוב, טוראי אופק, בוחר לתאר לנו עד כמה זה בלתי אפשרי להעיר את יובלי שלנו: "היו לנו תקופות של אזעקות ויובל היה האחרון שקם מהמיטה. אם הוא מתעורר מחלום - הוא תמיד בשוק".

באותו בוקר רגיל בבסיס, אחרי משהו בין שלושה לארבעה צלצולים וכמה ניעורים מהחבר׳ה, הצלחנו להאזין מבעד לקירות החדרים ליובל, ממש כשהתחיל להתעורר. השעה כבר 5:50, יובל קם מהמיטה מבולבל. בשיא המהירות הוא מתחיל לשים מדים ולצחצח שיניים.

החיילים מתעוררים 

דלת חדר 215 נפתחת בחוזקה. מפתחה מבצבצת דמות חדשה ולא מוכרת. היא נכנסת לחדר, חרישית. מרגע שהמבט פוגש בשלה, לא ניתן יהיה להתעלם מנקישות האצבע האסרטיביות, ומאופיה המפולפל. פתאום רוצים להכירה,  לדעת הכל על הכל. 

6:30 - מסדר ניקיון

בכל מה שנוגע למסדרי ניקיון הוא מצטיין. הוא מצחצח ומבריק כל פינה בחדר, וכמובן לא שוכח להבריק גם את הנעליים. טוראי אופק מתאר לנו את סוף המסדר בחדר 215: ״יובל כמו חייל מצטיין  עומד זקוף עם כומתה סחוטה עד הסוף וממתין למפקדים. בקול צרוד של בוקר הוא ממשיך וצועק: ״לקבלת המפקד חדר 215 הימתח להקשב 2…3״.

6:45 - יובל יוצא מחדרו לכיוון החד"א

אפילו דרך החלון הגבוה של חדרנו היה קשה לפספס את דמותו חומקת ממבנה המגורים בדילוגים, כשלנגד עיניו מטרה אחת – להגיע במהירות האפשרית לחדר האוכל, בכדי לאכול את הארוחה החשובה ביותר ביום, המילקי של הבוקר. 

אבל זהו, שבשביל יובל, הדבר הכי חשוב בארוחה הוא בכלל הסיגריה של אחרי, ועם קפה קר, כמובן. הרי מבחינתו בסיס גדעונים זה בית קפה מפונפן בצפון תל אביב, והוא בסך הכל לקוח שנשאב.

אי אפשר לדבר על הארוחות בקמ״ד מבלי להזכיר את השלשות מחוץ לחדר האוכל, שידועות כדבר לא חביב במיוחד. בכל זאת, תמיד יש אנשים שמצליחים להנעים את זמנם של הממתינים הרעבים,  וביניהם גם יובל. הוא פיתח דרך ייחודית לספירת החיילים למצב״ה: נקישת אצבע מהירה וחדה על כל אחד שנספר בשלשה, זה הפך לסימן ההיכר שלו.

השעות הלוהטות ביותר ביום

השעה כבר 12, השמש בשיאה, ומה טוראי רז עושה בכדי להתרענן בשעות החמות הללו? הוא שר. מצאנו אותו יושב בפינת העישון ומזמר עם חבריו. דעתנו בנושא חלוקה: מצד אחד – מוזיקה היא תמיד דבר נעים ומרגיע, ומנגד – הוא צרוד 7/24. לבסוף בחרנו להישאר,  אם רק כדי להיות בקרבת החברים מהמגמות השונות שלא ראינו יום שלם.

13:45 - יובל מתייצב באודי 

החייל שלנו מיועד להיות מש״ק דוברות, לכן הוא מבלה שעות ארוכות במקום הנחשק ביותר בבסיס: האודי. באותו אודיטוריום קריר, המש״ק המצוי עסוק בלענות לשאילתות, ליזום רעיונות חדשים, ועוד המון עבודה אינטנסיבית. כל אלו חשובים, אך רגע מכונן של כל דובר בראשית דרכו הוא "נאום המעלית".

מדובר בנאום בו על כל אחד מהחיילים לדבר במשך כמה דקות על נושא שבוער בו, כל נושא. דרך כיסאות האודיטוריום העמוס האזנו ליובל, וגילינו שאומנם פיו מלא בברזלים, אך על דבר אחד אין עוררין: מילותיו אינן כלואות מאחורי סורג ובריח. 

יובל כמו יובל, לא פספס ולו שנייה, ומיד פתח בנושא שמסעיר כל חייל בצה"ל: גלילי נייר הטואלט החד שכבתי. מיותר לציין שזה ממש לא הסטנדרט שהוא רגיל אליו, כיאה לנסיך מהממלכה הקסומה: "אריאל". ואיך בכלל נכנס טל זייגר לסיפור?

הלילה ירד, אבל יובל ממשיך לעלות

השמש כבר שקעה ועם ירידתה מטה, הגיע גם תורו של יובל לרדת מהבמה ולסיים את הנאום. חיילי הקמ״ד מותשים יותר מאי פעם,  וחשים שזהו בדיוק הרגע המתאים  להגיעת שעת הט״ש – שישים הדקות (בתקווה) האהובות ביותר על כל חייל, לבטח לאחר יום ארוך. 

אבל החייל שלנו מיוחד. יובל בוחר לבלות את הדקות שברשותו בחיקויים של הערוץ הראשון. כשצללנו אל תוך עיניו הכחולות, הרגשנו ממש כאילו אנחנו בשנת 1970, באותם הימים בהם שודר הערוץ הראשון והוא בלבד. תוך הצפייה המרגשת במתרחש, נשמע קול חד וברור: "אזרחי ישראל היקרים", מכריז יובל.

23:00 כיבוי אורות

אחרי שחווינו יום שלם בקמ״ד דרך עיניו של יובל, גילינו דברים שלצערנו ישארו חסויים. חיי החיילים בקורס ימשיכו להיות סודיים ומסקרנים. ואם במקרה תקבלו הצצה לאותם חיים מפי חבר או בן משפחה, תזכרו מי עשה את זה קודם.