קורס מ"כים הגיעו לאמצע ההכשרה. וזה היה בדיוק הזמן לבוחן פתע

דקות ספורות לפני שקיעת ערב של ראשון שעבר, ובדיוק כשהם מסמנים את קו האמצע בקורס המ"כים לאחר חודשיים, יצאו עשרות חניכי גדוד 906 של ביסל"ח לתרגיל בצאלים. המטרה, נשמעה להם מוכרת: להשתלט על תוואי שטח. אבל אז, האימון ה'שגרתי', הפך לתרחיש אר"ן - ולמעשה הסיפתח ל'שבוע המוסק' שחיכה להם.

"זה התחיל כתמרון המדמה לחימה בשטח בנוי, כזה שהחניכים כבר ביצעו לא מעט פעמים, כלוחמים מהשורה", מספר סג"ם מ', מ"מ בגדוד, "פשוט בשלב מסוים, משום מקום, הכרזנו בקשר שיש פצועים - ארבעה בכוח הפלוגתי, ושניים במחלקתי".

מאותו הרגע, הלוחמים נכנסו לאירוע אחר לגמרי: "מצד אחד, הם חייבים להמשיך את הלחימה, ולהשלים את היעד בהצלחה, ומצד שני - לדאוג לכוח שנפצע, ולהביא אותם למקום בטוח בו יוכלו לקבל טיפול".

המפקדים לעתיד, הבינו שבגלל שהם נמצאים באזור מבוצר, אין למסוק אפשרות להגיע ישירות למיקום שלהם. "מבחינתי, זה בדיוק השלב בו הם עמדו למבחן הגדול ביותר", מעיד המ"מ, "להמשיך לתפקד בסיטואציה, ולהרים את הפצועים עליהם. גם אם זה אומר לרוץ למקום רחוק - ולשאת אותם לא מעט זמן".

וכמו שציפה, תוך דקות בודדות הם סחבו את הנפגעים על גבי אלונקות, נעו לכיוון המנחת, והגיעו אל ה'סער'. "נקודת הפינוי בתרגיל הייתה במרחק כמה קילומטרים מאיתנו. גם בשגרה מדובר בלא מעט הליכה, אבל כשאתה בשטח עם ציוד, אלונקות, וכוח שצריך להמשיך לעבוד ולהישאר מאורגן, זה כבר סיפור אחר לגמרי".

"בעיניי", מוסיף סג"ם מ', "זה הייחוד של התרגיל, ושל כל השבוע המוסק שנעשה בשיתוף עם טייסת 124. להמחיש בצורה מעשית, מצב קריטי שעלול לפגוש אותם בתור מפקדים בשדה הקרב - ממש בעוד חודש-חודשיים".

חלקו הגדול של החניכים, שמורכב מחמש סיירות החי"ר, ופלוגת לוחמים מכלל חטיבת הנח"ל, כבר לחם בגזרות השונות, ומכיר מקרוב את המציאות בשטח. "אבל עדיין, זו סיטואציה שמחייבת אותם להתמודד עם מה שלא בהכרח פגשו עד כה", מסביר המ"מ, "מאיך לגשת למסוק הפינוי, ועד העלייה בקשר. לפנות את הפצועים לא איך שרגילים - אלא בכל דרך שאפשר, וצריך לייצר את הדבר הזה תוך כדי תנועה. זה מה שאנחנו מנסים להעביר ולהכין אותם אליו".

לאורך השבוע, עברו בזו אחר זו כל שאר הפלוגות את אותו תרגול אירוע הקיצון. "רצינו שכולם יחוו את האירוע ויתמודדו עם הסיטואציה", מסכם המ"מ. "הם מבינים שלא מדובר כאן ב'כמה דקות של בלאגן' וחזרה למסלול הרגיל, אלא במעבר חד למצב אחר לחלוטין. ומהם, בתור מפקדים לעתיד, יש את הציפייה לנהל ולהשתלט עליו. זה תרחיש קיצוני, אבל בדיוק בגלל זה הוא לוחץ איפה שצריך: אין זמן, העייפות מתגברת, יש ריבוי משימות, והם צריכים להישאר בתפקוד מיטבי".