"אחותי הקטנה אמרה שלום, וכשהחזרתי לה "היי" נשבר לי הקול. העיניים שלי התמלאו דמעות"

שמרתי עם בר-חי שמירה אחרונה. הייתי גמור אבל כשנעמדתי התעוררתי לגמרי. היה כיף דיברנו עשינו קפה ואכלנו ״בר-חיות״ שזה העוגיות שאחותו מכינה שהן מעולות. הערנו את המחלקה עם שירים, שמתי את השיר ״לבנון בוקר טוב״ מהסרט ואלס עם באשיר. הם קמו באווירה טובה.

כשחזרנו הצוות השני הלך ואנחנו הכנו חביתות עם ירקות ולחם שום. היה טעים רצח. פתאום מישהו מזהה אדם על החוף. התקרבנו עם נשקים וקלטנו תוך כדי שמדובר ביחפנית אוסטרית. הלכה ברגל מנהריה. היינו צריכים לפנות אותה כי זה שטח צבאי. איזה לא מחוברת.

את שאר היום העברנו בישיבה וקצת פריזבי. בערב שחר המ"מ אסף אותנו ואמר שאנחנו יורדים לעזה.אני לא רציתי להתקשר לשיר כדי לא להלחיץ אותה. היא בניו יורק עכשיו. בסוף התקשרתי וכמובן היא נלחצה. הבטחתי לה שאני לא אעלה על טנק אבל טען אחר נפצע אז הייתי צריך להחליף אותו ומפה לשם אני עם הצוות כבר שבוע וחצי. אני אוהב את הצוות שלי והמחלקה. אני לחוץ מהירידה. מפחד. כתבנו מכתבים לבית היום ואז שרפנו אותם. 

אני מנסה לקחת את עצמי בידיים קצת. צילמתי את כל המחלקה ביחד צפופים וצמודים עם הראש אחד לשני כדי שלא יהיה מקום לעיגולים.אני עדיין מפחד פחד אלוהים. כאילו הקפיצו אותי שוב. אוכל חרדה. ישבתי עם ליאני קצת שיחת הרגעה הדדית כזו. גם הוא אוכל סרטים אבל אומר ״אחי, עד שאני לא יורד מהאוטובוס אחרי שהעמסנו את הטנקים והכל - מבחינתי זה לא קורה״ הוא צודק, דרכי צהל משונות ומשתנות כל רגע. אבל ידעתי שנרד.

אמא התקשרה כי שיר סיפרה לה אז דיברנו בטלפון קצת גם אבא היה שם. אחותי הקטנה תמר גם אמרה שלום וכשהחזרתי לה היי נשבר לי קצת הקול. כאילו נתקעתי לרגע, העניינים שלי התמלאו דמעות. הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר. אני אומר לעצמי ומנסה להאמין. לאט לאט זה נכנס.