המפקד שקרא לבנו על שם חברו שנפל - השלים כעת את דרכו בבה"ד 1

רס"ן ט', מפקד פלוגה א' בגדוד גפן, עמד אתמול על רחבת המסדרים של בה"ד 1 והעניק את דרגות הקצונה לחייליו. המעמד הזה, מרגש ככל שהוא בכל פעם, מקבל עומק חדש כששומעים על הדרך הארוכה שהובילה אליו - ועל שני המעגלים שהוא סוגר, עם אלה שכבר אינם איתנו.

"הפעם האחרונה שלי בבה"ד, הייתה כשהייתי צוער בעצמי", הוא משתף, "המקום הזה חקוק לי בזיכרון עם הפנים של המ"פ שלי באותה התקופה, רס"ן אריאל בן משה ז"ל, שהיה דמות חשובה עבורי לאורך כל השירות".

 "התגייסתי לגדוד 890, יצאתי קצונה והמשכתי שם לשורת תפקידים פיקודיים, כמ"מ ועד לקצין אג"ם", לאורך רבים מהם, פיקד במקביל לחברו הטוב, רס"ן אומרי חי בן משה ז"ל: "היינו בלתי נפרדים עד שהוא יצא למלט"ק ואני לקורס מ"פ. המפגש הבא שלנו היה כשנלחמנו כתף אל כתף ב-7.10. באותו היום המפקד האגדי של שנינו, אריאל ז"ל, נפל בקרב".

לאחר שסיימו את הקורסים שלהם, רס"ן ט' ואומרי ז"ל נפגשו שוב כמפקדי פלוגות מקבילות בחטיבה האדומה בה גדלו. "היינו קמים עם שחר לשבת ביחד על קפה שחור ואיזה לימוד בבוקר", הוא משחזר, "זה תמיד היה המנהג שלנו, וגם כמ"פים, לא שברנו מסורת. בכל בוקר למדנו משהו אחר, בין אם מעולמות התורה או על פיקוד ומנהיגות".

אומרי ז"ל יצא לתפקיד מ"פ בגדוד דקל, ולאחר מספר שבועות נפל מפיצוץ מטען ברפיח. "היינו צמודים לאורך כל השירות. וכשאיבדתי אותו, הבנתי עד כמה הוא לא היה רק חבר טוב שלי, אלא סמל של ממש".  

בעקבות האובדן, רס"ן ט' קיבל שתי החלטות. "הראשונה הייתה השם של בני השלישי: אחיה, ראשי תיבות של 'אומרי חי ידיד השם'. השנייה, בעקבות אלו שהיו עבורי הכי 'קצינים ישראלים' - לצאת ולהיות מ"פ א' בבה"ד 1, תפקיד שאומרי עשה ב'דקל' ואריאל ב'גפן'".  

"אומרי היה איש של אנשים", הוא נזכר בגעגוע, "מפקד שעמד בראש הכוח וידע לשלב בצורה מעוררת השראה בין מקצוענות, ערכים עמוקים ורוח לחימה איתנה. הוא תמיד חתר להשתפר ולעשות את הדבר הנכון, וזה בדיוק מה שאני מייחל שאחיה שלי ייקח ממנו - את השילוב המופלא שבין עולם המעשה והנחישות לבין דרך ארץ".

את הערכים והרוח האלה הביא עמו רס"ן ט' לתפקידו בבה"ד 1. הוא עבר עם הצוערים שלו דרך ארוכה והמשיך איתם לגדוד גפן: "לקראת סוף הקורס, נכנסנו לפעילות מבצעית התקפית וממוקדת בלבנון, במטרה להשמיד תשתיות אויב, לטהר מרחבים ועוד. הגדוד הספיק הרבה בזמן קצר, ואני חושב שמעבר ליכולות ולתחושת הביטחון שרכשו, הם השקיפו על ישראל מהצד השני של הגבול והבינו את גודל האחריות על כתפיהם".

האנשים שהכיר והסיפורים שחווה, נשזרו יחד ברגע הענקת הדרגות לקצינים החדשים. "כשאני מסתכל עליהם היום בטקס, אני לא שוכח לרגע את החברים היקרים שליוו אותי ונפלו", הוא משתף לבסוף, "הם לימדו אותי מהי מנהיגות ומהי חברות, ועכשיו זה הזמן להפיץ את האור שלהם הלאה".