"אסף, הפרח ששתלנו יחד איננו, וגם אתה"

מכתב לאסף דהאן ז"ל, אותו כתבה לאחר האסון קרן רותם-מסינג, מש"קית החינוך של גדס"ר נח"ל:

"אסף,

אני רוצה לומר לך עוד כמה דברים שלא הספקתי. רוצה להביט בך עוד פעם אחת ואולי להיפרד. רוצה ששוב תחייך אלי את החיוך הרחב שלך עם הכתפיים העולות והיורדות, ולהרגיש את אותה החמימות שנתת לי מהיום הראשון בו הגעתי לפלוגה.

הכל כל כך קר ושחור ואתה כבר לא כאן, ואין מי שיבקש ממני 'תקני לי שני מרלבורו לייט ומצית, בבקשה, כי את יודעת אני לא אצא הביתה בקרוב'.

וכבר אין מי שיכניס אותי למכולה שלכם ויספר לי את כל הסודות האפלים של הצוות, ובעצם הם היו כמעט הכי אפלים, כי הנאמנות שלך לצוות עלתה בהרבה על הנאמנות לכל אחד אחר.

נעלמת לי כך פתאום. המנהיג של כולם איננו, מי שמסדר את הכל ורק עליו אפשר לסמוך, מי שלא יגיע לתרבות יום א' עם כל הצוות כי יש עוד כמה דברים לגמור בבית ליד. נעלמת לי בדיוק שנייה לפני שבגרתם והפכתם לסמלים - פשוט נעלמת.

כל כך הרבה דברים לא נעשה עוד יחד, לא תספר לי איך אתה כועס על מי ש"טוחן" את הצוות בשמירות, כי צריך להתנהג כמו צוות, וזו לא צורה. לא נרקוד יחד לצלילי להקת פיקוד הצפון בבריכה בצורית, לא תבקש שוב שיצלמו רק את שנינו בעיצומו של תרגיל.  ביום שישי בערב, ברמת הגולן, הייתה לנו שיחה נפלאה שנקטעה כי קפאתי שם מקור. לא נספיק להמשיך אותה, ולא תתלבט מולי שוב אם לספר לי על התכניות להערב, כי 'דיר באלק אם מישהו יגלה'.

הפרח ששתלנו יחד בגינה בבית ליד בט"ו בשבט כבר איננו, וגם אתה. הריק הזה שנפער לי בלב אינו מרפה לשנייה ואני רוצה לצעוק, ורוצה אותך בחזרה. רוצה שתעמוד מולי עם מבטך החם, תרכיב את משקפי השמש ותיתן ללי הוראות מדויקות איך לתלות את התמונות כשיגמר המסלול, ולא לשים אותן באלבומים ולתת אותן להוריך.

לו רק יכולנו שוב לשבת ביחד וממולנו הנופים המדהימים של צורית, ולשיר כמו אז, רק עוד פעם אחת, את "יש אי שם", במקום שאצטרך לצרוב את המילים האלו בלבי.

כי אסף, 'יש אי שם מישהו שחושב עליך, מישהו שאוהב אותך כל כך, יש אי שם'.

ממני, קרן"