פגשנו את אוג' 2026 עוד לפני הביקור הראשון בבקו"ם

כבר בעודי צועד לכיוון פארק הירקון, בשיא החום של אחר הצוהריים -הבחנתי ב'נחילים' של נערים ונערות זורמים מאזור תחנת הרכבת 'האוניברסיטה' בסערה ענקית. 

ההמולה הייתה חריגה גם לימי החופש הגדול , ונצפית באזור רק כשנערכים מופעי הענק בגני יהושע. אך הפעם המצב לא כל כך שונה. ובמקום לראות את נס וסטילה או עדן בן זקן - הם רצים לראות את סגל האיתור והמיון של יחידת מיטב. וכן, גם את נס, סטילה ועדן בן זקן. 

כמו כל חודש יולי בשנים האחרונות, התקיים בימים שלישי ורביעי השבוע פסטיבל 'יותר' למתגייסים ולמתגייסות. המטרה - להנגיש לבני הנוער המיועדים להתגייס בשנה או השנתיים הקרובות את התפקידים השונים. ומעבר לחשיפה, גם לספק מענה, ייעוץ ואפילו גם אפשרות לשיבוץ מיידי.

כשנכנסתי בשער הופתעתי בהתחלה שהמקום לא הומה ומפוצץ כמו שחשבתי. 'חכה, נכנסת מהכניסה האחורית', אמר לי המאבטח שראה את המבט המבולבל, 'תתקדם קצת ותבין מה הולך כאן'. ובאמת, גבעת הדשא בכניסה אכן הסתירה את מה שמתרחש בפנים. התקדמתי מאה מטרים, ואז קלטתי על מה הוא מדבר. 

חטיבות החי"ר, האגפים והזרועות הקימו דוכני ענק ובתוכם חשיפה לתפקידים השונים שהם מציעים. אז ככה שאם אתם מעוניינים להיות לוחם או לוחמת, נהג טנק, מדריכת הנדסה, מתכנת סייבר או בכלל חוקרת מודיעין ימי - הגעתם למקום הנכון. 

כל ביתן התאבזר בכלים המיוחדים ליחידתו: מתומ"ת, מא"ג, תא טייס ואפילו כלב עוקץ שהתלווה עם הלוחם שלו לדוכן חטיבת המרום. התחלתי להסתובב בין המקומות השונים, וללמוד גם בעצמי על האפשרויות הטמונות בכל אחד מאלה. 

בזמן שאני תוהה מאיפה כדאי להתחיל, שמעתי ממרחק גדול קול מהדהד חזק ברמקול. רק כשהתקרבתי ראיתי בפתח האזור של גבעתי, אחת מקצינת החינוך בחטיבה עומדת וקוראת לעבר כל מלש"ב חולף: 'חברים, מי שחולם בגדול, רק לגבעתי'. האיזכור להמנון החטיבה המוכר הצחיק אותי - אז החלטתי שזו הנקודה הראשונה.

בפנים, כמו בכל מתחם של אחת מחטיבות החי"ר, היה אפשר למצוא חבורות לוחמים 'מתמרנות' בין הנערים המתעניינים, ומסבירים להם מה זה באמת אומר להיות לוחם בחטיבה הסגולה. ממש ליד, מתנהלת תחרות מתח עם נשיאת משקל בין 'השועלים' לעתיד, בפיקוחה של המדא"גית, שמוודאת שכולם עומדים ברף שהציבה.

בין כל החיילים והצעקות, תפסתי את אופק, מלש"ב מנהריה, שבכלל לא היה צריך את הפסטיבל כדי לדעת מה המסלול עליו הוא מפנטז. "אבא שלי, ושלושת האחים הגדולים שלי שירתו בגבעתי", הוא משתף בגאווה, ואני כבר יודע מה עומד להגיע אחרי זה, "אין סיכוי שאני שובר מסורת משפחתית. אין מה לעשות - גבעתי זה בדם שלנו".

המשכתי לבחון את הדוכנים שהוקמו שם, אבל גולת הכותרת הייתה האוהל של יחידת מיטב. היה קשה לפספס אותו, ולא בגלל השלט - אלא התור של אלפי מלש"בים ומלש"ביות שחיכו להיכנס לשיחה עם מש"קי וקציני האיתור והמיון, למען קביעת השיבוץ שלהם.

ואני, שכבר שובץ ממזמן לתפקיד, מדלג על התור ממעבר צדדי ומנסה להבין מהעומדים שם מה הם עומדים להגיד. לכל אחד מהם כבר יש רעיון מגובש ונאום מדויק מוכנים לשליפה בעת הפגישה הקצרה באוהל המיון.

אני מחליף כמה מילים איתם, מקשיב לחלום להיות מדריכת חי"ר, שומע טיפ אחרון ליום סיירות, ואז פוגש בתור את הילה, מלש"בית שעכשיו סיימה י"ב: "קיבלתי שיבוץ לתפקיד עורפי, אבל אחרי המבצע באיראן הבנתי עוד יותר את החשיבות של להיות לוחמת, ואני רוצה לעבור להיות לוחמת חילוץ בפיקוד העורף ואולי בהמשך גם חובשת". 

כשנכנסתי לאוהל עצמו, ראיתי שני טורים בלתי נגמרים של עמדות חיילים, שרק מחכים לתת מענה למלש"בים. הם מתיישבים אחד אחרי השנייה, והעמדות לא נשארות ריקות לרגע. 

במרכזו קלטתי חבורת תצפיתניות שמשרתות בדרום, "אנחנו כל כך שמחות על ההזדמנות הזאת של הפסטיבל", משתפת אחת מהן, "לא משנה כמה כל מקום ינסה להסביר על התפקיד, או יוציאו תמונות וסרטונים וכתבות על הפעילות - רק שפוגשים חיילים שבאמת משרתים שם פנים אל פנים, אפשר להבין באמת לאיפה אתה רוצה להגיע, גם אם חשבת שזה המקום האחרון בשבילך".

החושך ירד, אבל ההמון לא הפסיק לזרום פנימה. פגשתי חבורות מהמכינה שהגיעו כי הם "חייבים להתגייס יחד לנח"ל", את הלוחם הצהוב הבא של נוב 26' בגולני, ואת המלש"ב שעלה על ציוד, נעמד ליד הטנק שהוצב באזור של חיל השריון, וכבר הכריז עליו בעלות: 'אל תדאג, חכה שנה ואני מפקד על אחד כזה'. 

עם תחילת ההופעות של גדולי האמנים שבאו להרים - ידעתי שזה הזמן שלי ללכת. בכל זאת, לא אגזול מהמלש"בים מה שהופק רק לכבודם. ובעוד אני יוצא, והפעם מהכניסה הראשית, אני מבין שאפילו אני יודע הרבה יותר לאן בא לי להתגייס. חבל שאני לא מלש"ב.