"לזכור את צדקת הדרך, ולהתחייב שמה שהיה לא יהיה יותר"

בתוך כל הכאב העצום והיגון, אצלי זה פועל קצת הפוך להיגיון, בכל יום שעובר, אני זוכר יותר!

כמפקד לא פעם, חששתי ממפגש טעון עם משפחות שכולות, לא רק בימי זיכרון, גם ׳בימים רגילים׳ בהלוויות ובאזכרות. היום ברבות השנים, אני מרגיש צורך לשתף רבים, בשיעור חשוב שקיבלתי מהן לחיים.

אל תחששו, זו לא חייבת להיות שיחה, אפשר להיות עמן בכאבן, בשתיקה. התייצבו לצד המשפחות, עמדו לצידן דומם, הן יודעות שאנחנו לא יכולים להחזיר אותם, הן רק רוצות, שנשמע, שנדע, שנדבר עליהם ביחידה ושנזכור אותם.

למילים הנאמרות וכן לאלו הנשתקות, יש ריח, יש צליל וקצב ופעימות, יש להן טעם, וגוון, ולעיתים הן צורבות, מעוררות תחושות ומחשבות.

היום הרת עולם – היום אנחנו זוכרים - היום אנחנו מתחייבים. לזכור, לאזור אומץ ולהתייצב יחד לצד הכאב של כל העם הזה.

לזכור, את אלו שיצאו עמנו לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. לזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא.

לזכור, את צריבתו של הכישלון הנורא ביום ההוא בשמחת תורה. לזכור, את הנופלים בעת שירותם ובמילוי תפקידם, את העוז, ההקרבה והגבורה.

לזכור, לומר תודה על הזכות הכבירה להילחם בניכם דור מופלא. לזכור, את החובה להיות ראויים לכם ובכל יום לחדש את השבועה.

לזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. לזכור, את הכאב הנוראי שהוא חד ומפלח בכל שנה הרבה יותר.

לזכור, את צדקת הדרך, ולהתחייב, שמה שהיה, לא יהיה יותר. לזכור, שיותר מכל דבר אחר, כל עוד לא השבנו את חטופינו, אנחנו לא שלמים, אנחנו עם חסר!

ביום הזה אני נתקף געגוע עז, לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם,ומדליק נר לזיכרון לדרכם ומורשתם.

אחיי ורעיי, לוחמים ומפקדים, חיילות וחיילים, נמשיך למענם, עד הניצחון.

מאוחדים, ברעות לוחמים ואחוות אחים.

אלוף דדו בר-כליפא

ראש אגף כוח האדם