הלוחם מ-504 הוכרז כמת, אבל קם והוכיח שגם 2 רימונים וכדור בבטן לא יעצרו אותו
הוא שמע את הלוחמים מכריזים עליו 'הרדוף' בקשר, את אחיו הקטן מספיד אותו מעל מיטת בית החולים, ולמד לתקשר עם קרוביו בעזרת 2 אצבעות בלבד. היום, רס"ל מ', לוחם לשעבר ב-504, נעמד חזרה על רגליו, ונלחם כדי להמשיך ולתרום למדינה, אחרי שכמו שהרופאים הכריזו - חזר לחיים
18.12.25
0
"בואו נגיד שהחיים שלי היו לא קלים. לא גדלתי עם כפית זהב בפה", כך מתחיל את השיחה שלנו שלנו רס"ל מ', לוחם לשעבר ב-504, במכון לשיקום 'בית לוינשטיין', שהפך כמעט לבית השני שלו בשנה האחרונה. ואחרי ששומעים את סיפור חייו, מבינים עד כמה הוא פייטר מלידה.
הוא הילד השלישי מבין שבעה אחים, והראשון שיצא לדרך עצמאית, אחרי שחזר בשאלה והקשר עם משפחתו נותק. "בגיל 12 התחלתי מסע, לבד. בלי הורים, אחים או מישהו ללכת אחריו", הוא משתף, "אף ילד לא בוחר בחיים כאלה. כמה חודשים טובים חייתי ברחוב. בהתחלה במגלשה בפארק שעשועים, לאחר מכן באורוות סוסים, הוסטל של הרווחה. עד שהגעתי לפנימייה - שם עברתי תהליך מטורף במשך 4 שנים".
"כשהייתי שם, הסתכלתי במראה ומשהו לא התחבר לי, לא הזדהיתי עם הדמות שבניתי לעצמי", הוא מספר בחיוך רך המנוגד לגמרי לחוויות הקשוחות שעבר, "החלטתי שאני תופס את עצמי בידיים". הוא התקבל למכינה קדם צבאית, ורגע משמעותי נוסף בדרך שלו נרשם כשראש המכינה אמר לו: "עזוב את הסיפור המרגש מאחור, תתמקד בעתיד. מי אתה רוצה להיות?"
באותו זמן, כשהשאלה הזו מהדהדת בראשו, מ' הלך ליום סיירות, קיבל מיונים ל-504 ולא עבר. הוא לא ויתר, ניסה שנית - והפעם התקבל ליחידת העילית באגף המודיעין. "כשקראתי את ה-SMS הייתי בטוח שזו טעות, אולי ספאם. כל יום במהלך ההכשרה חשבתי שזה יהיה היום האחרון שלי בה", הוא מספר ועוצר לרגע, "בסוף כשסיימתי, קלטתי כמה הרקע האישי שלי היווה למעשה יתרון עבורי".
"כשלכולם היה קשה - אני חייכתי. עברתי דברים גדולים יותר בחיים, הרגשתי שהכול צ'יפס, קטן עליי. המסע שעברתי נתן לי המון ידע לתת, וחישל אותי בצורה שקשה להסביר במילים".
כשלכולם היה קשה - אני חייכתי. עברתי דברים גדולים יותר בחיים
בפרוץ המלחמה, כבר היה מפקד בהכשרות היחידה, ומשם חזר להמשך לחימה אינטנסיבית בדרום ובצפון. בערב ראש השנה, זמן קצר לאחר שהחל התמרון הקרקעי בלבנון, הוא הוקפץ, וחבר לכוחות מילואים של יחידת חי"ר. "קיבלתי את השיחה בדיוק כשנגמרה ארוחת החג, והייתה לי תחושת בטן חדה שאני נכנס ללבנון, ולא חוזר", הוא מספר במבט עמוק, ולפתע החיוך הקבוע התפוגג מפניו, "אבל הייתי מוכן. הבנתי ששם אני צריך להיות".
הם יצאו למשימה במעלה הרי לבנון, כשנוף ישראל נפרש אל מול עיניהם. וב-8 באוקטובר 24', זה קרה: "היינו אמורים לכבוש בית בשביל פעילות של יחידה אחרת. עשינו נוהל קרב זריז והתקרבנו למבנה בזמן ששמענו שיש מחבלים באזור. פתאום צעקה בקשר: 'יש פה פיר'. אני והחוקר שאיתי נכנסנו לחדר ואבטחנו אותו".
ברגע אחד צרורות יצאו מהפיר לעבר הכוחות. "החוקר נורה ונפל על הרצפה, איבד את הרגל שלו, ובלי לעצור לרגע זחל החוצה מהחדר וחבר לכוח. הוא לא הפסיק לקרוא בשמי - כל מה שהיה לו בראש זה לדאוג שיחלצו אותי משם", הוא מתאר, "אני חטפתי כדור בבטן, ומרוב אדרנלין לא הרגשתי כלום באותו רגע, גיליתי שנוריתי רק חודשיים אחר כך".
קראו 'הרדוף' בקשר. מה שלא ידעתי אז - זה שהם דיברו עליי
מ' המשיך להסתער, ירה לכיוון הפיר עד שהיה שקט, וחשב שפגע בכל המחבלים והאירוע נגמר. עד שלפתע, שמע משהו נופל לידו - רימון: "אני עומד - ובום. הרימון משגר אותי לקצה השני ואני נדבק כמו תמונה לקיר. ההדף העיף ממני את הנשק, שנפל ממש סמוך לפיר".
כל החדר התמלא אבק ופיח. "לא ראיתי כלום. התחלתי לזחול לכיוון הנשק, הנחתי עליו את היד שלי, ושוב, אני שומע נקישה, ורואה רימון נוסף מעל הראש שלי. קיפלתי רגליים כדי לשמור על הבטן, והוא התפוצץ. מכאן הייתי במצב אנוש. שמעתי שקראו 'הרדוף' בקשר. מה שלא ידעתי אז - זה שהם דיברו עליי".
מ' איבד את הכרתו, וכשהגיעו כוחות החי"ר לחלץ אותו, חשבו תחילה שמדובר בגופה. "שמעתי אותם מעליי, אומרים שאני מת. ואני - חסר אונים. רציתי להראות להם שאני עוד כאן, שאני עדיין חי".
הוא פונה יחד עם החוקר שנפצע באורח קשה, והתעקש שיעלו למסוק קודם כל את מ', שהיה על התפר בין חיים למוות. צוותי הרפואה שהמתינו לו קיבלו אותו כמעט מת, עם דימום בגזע המוח, באֶברֵי הבטן, ורסיסים מכף רגל ועד ראש. "הם התלבטו אם יש בכלל טעם להכניס אותי לחדר ניתוח, ובסוף אמרו 'זה לוחם, ננסה להילחם עליו'. חתיכה מעצם הגולגולת שלי הוסרה בשביל להפחית את הלחץ המוחי", מתאר מ' תוך כדי שהוא מראה לי את הצלקת שעל ראשו.
"למשפחה לא הותירו המון תקוות, אמרו להם שהמצב אנוש, ושגם אם אחזור, זה לא יהיה כמו פעם. במשך חודשיים של תרדמת, שמעתי מה אמרו מעליי, ולא יכולתי להגיב. חברים ומשפחה הספידו אותי. הם הגיעו, הניחו עלי יד, ואמרו לי, מ', היית משמעותי. תשמור עלינו מלמעלה. באיזשהו שלב", הוא מגחך לרגע, "גם אני האמנתי שאני כבר מת".
מ' אפילו לא הבין באותם רגעים שהוא בבית חולים, ורק ניסה למצוא דרך לתקשר עם יקיריו. יום שהוא זוכר במיוחד, היה בר המצווה של אחיו הקטן, "הוא החזיק לי את היד ואמר לי: 'אם יש לך אומץ, תעשה איתי הורדת ידיים'", הוא נזכר, "אני שומע הכול אבל כלוא בתוך הגוף, רק כשאמא שלי אמרה לי שאני בארץ, הבנתי שיצאתי מלבנון".
כשהתעורר, חודשיים לאחר מכן, מיד חיפש את הציוד שלו במיטת בית החולים. "אמרתי 'רגע, איפה הווסט? איפה הנשק?' המפקד שלי לחץ לי את היד, הסתכל לי בעיניים ואמר לי 'זהו, אחי. אתה חי. ניצחת את זה'. לא האמנתי ששרדתי, וכשהגעתי לשיקום זה היה כאילו נולדתי מחדש".
לבית לוינשטיין הועבר חודשיים לאחר הפציעה, למחלקה לשיקום חבלות מוח. הוא עוד היה מחובר לצינור הנשמה וזונדה להזנה, ותקשר עם הסביבה בעזרת 2 אצבעות בלבד. גם היום, הוא לא מהסס לתת קרדיט לקרוביו ולצוות הרפואי שתמכו בו לאורך כל הדרך, עד שהתחיל להאמין יחד איתם שהוא מסוגל לצאת חזק מהאירוע הבלתי נתפס. "אני ממש זוכר רגע בבית חולים, ששכבתי במיטה וחייכתי. הם שאלו למה, ובקול חלש אמרתי: 'אני עוד ארוץ מרתון'".
בקול חלש אמרתי: 'אני עוד ארוץ מרתון'
מאותו הרגע, המטרה לחזור לקפוץ חזרה על הרגליים נתנה לו מוטיבציה לא לעצור לשנייה. "אני קם כל יום ונלחם. להתיישב, לקום, לעמוד, ללמוד מחדש ללכת ובסוף - לרוץ", הוא אומר בנחישות, "בלי המטפלים והמטפלות שהתעקשו עליי פה, לא הייתי מגיע לכלום. גם החיים שעברתי באו לטובתי באירוע הזה. הבנתי שעכשיו אני צריך להתעקש, ובלהתעקש אני טוב".
את המיטה החליף בכיסא גלגלים, להליכון, ומשם התחיל אפילו לרוץ, דבר שחודשים ספורים קודם לכן היה יכול רק לחלום עליו. באוגוסט האחרון עבר לשיקום יום, וממשיך להתאמן ולעבוד בכל הכוח על ההחלמה שלו.
היום הוא נלחם לחזור לשרת את המדינה, וחולם לעבוד עם נוער בסיכון ולפתוח פנימייה ייעודית. "אני מאמין שלא משנה מה עברת, או כמה קשה נפצעת, תמיד אתה יכול לחזור - ובענק. אם קשה ומאתגר, סימן שאתה בדרך הנכונה", הוא מכריז מבלי למצמץ, "אני כן מרגיש שנתתי למדינה, אבל שיש לי עוד המון מה לתרום לה, גם אחרי הפציעה. אסור לוותר, חלומות חייבים להגשים".
