"מסביבנו הכול חושך, ולפתע 'בליפ' במכ"ם. התחלנו"

את הלילה שבין 13 ל-14 באפריל 2024, הציבור הישראלי לא ישכח גם עוד שנים רבות. כבר בשעות הערב החלו הדיווחים על מתקפת הטילים שעתידה להגיע מכיוון איראן, אך עבור לוחמי וחיילי חיל האוויר, אלו לא היו רק הבהובים ראשוניים, אלא הבשורה האחרונה לקראת אחת ממשימות הגנת השמיים הגדולות שידעה המדינה.

טילי השיוט, הטילים הבליסטיים והכטב"מים שוגרו  בזה אחר זה אומנם רק לאחר 22:00, אבל יום שלם קודם לכן, הטייסים, הטכנאים, אנשי הבקרה האווירית ותא התקיפה בבור כבר היו עמוק בהכנות למבצע הנרחב. בין רגעי דריכות שיא, לחץ ומוטיבציה גדולה לקחת חלק באירוע ההיסטורי - כך נראתה היממה מנקודת מבטם.

מעיניי הצוות בקוקפיט:

"רק אחרי שהפלנו את הראשון הבנתי - באמת התחלנו"

כבר בבוקר שישי, 12 באפריל, קיבל רס"ן צ', נווט קרב, את הקריאה הראשונית להגיע לטייסת 106 ("חוד החנית"). מאותו הרגע, הרבה לפני שהמריא עם מפקד הטייסת לשמיים מוארים מלהבות סילון של טילים ומטוסים, הוא כבר הבין טוב מאוד לתוך מה הוא נכנס.

"אני זוכר בבירור שהורידו לנו את הפקודה על האירוע", הוא משתף, "וכשאתה מבין את המשימה אליה אתה הולך – אין בקוקפיט פחד או דאגה. אתה חד וממוקד. אתה קולט שמדובר ברגע היסטורי ושאתה בר מזל שאתגר כזה נפל במשמרת שלך. אני לא זוכר עוד רגע בטייסת בו חדר התדריכים היה כ"כ מלא, וכולם רצו לקחת חלק".

עם קבלת ההתרעה, החלה הטייסת בתדרוכים והכנה קרקעית לאתגרים מולם יעמדו במהלך המתקפה. "מעבר לכך שזו משימת הגנת שמיים מורכבת, היא מתרחשת כולה בחושך מוחלט", מסביר הנווט, "אבל זה לא הרתיע אותנו. תרחשנו סיטואציות כאלו בעבר, ובאותו יום עברנו על מקרים ותגובות לשלל פעולות אפשריות".

התרגולים מסתיימים, וכולם בטייסת מתכנסים בשנית. המשימה, שהייתה עלולה להישמע קשה ומסובכת יותר מכל מה שעשו עד כה, החלה להתבהר ולהיבנות במהירות. "כשיצאנו משם בשעות הלילה בשישי לא היה אחד או אחת שלא ידעו את תפקידם, עד לפרט הכי קטן", הוא מעיד. "ברור שנותרו כמה דברים בערפל. לא ידענו בדיוק מה יהיה במתקפה עצמה, אבל הכרנו כל פרט שיכולנו להיערך או לחזות מראש".

השבת יצאה, ליל 13 באפריל. 106 כבר הייתה בדריכות. "כשאתה עומד על מסלול ההמראה – הדבר היחיד שנכנס לקוקפיט זה ביצוע המשימה באופן הטוב ביותר. אין לחץ, אין חששות, יש פוקוס. אתה יודע שבני המבנה שלך מנוסים ומיומנים, המטוסים מוכנים ברמה הגבוהה ומכאן הכול תלוי בנו".

וכך התחיל מבצע הבלימה. מטוסי הקרב של חיל האוויר פיטרלו בלי סוף עד אישון הבוקר. אחד אחרי השני, הם יירטו כל מטרה עוינת שרק נקרתה בדרכם. "אחד מהרגעים שזכורים לי מהגיחה הוא ההפלה הראשונה שלנו. מסביבנו הכל חושך ולפתע "בליפ" במכ"ם. זיהינו כמה טילי שיוט בדרכם לשטח המדינה. הולכים ליירוט, "נעילה יציבה", רואים את הבזק האש של הטיל יוצא מהמטוס שלנו – ואת הפיצוץ במטרה. רק אחרי ההפלה הראשונה הבנתי – התחלנו".

מעיניי הגף הטכני:

"רק בכל פעם שהמטוסים חזרו להתחמש שוב, היה אפשר להירגע"

כדי שחנית תפגע במטרה, צריך יד חזקה ומדויקת שתדע לשלח אותה בכוח רב. במקרה של "חוד החנית", היד החזקה היא הגף הטכני. חיילי וחיילות הגף הם אלו שמחמשים את המטוסים לכל משימה, ודואגים שכל פרט בכלי הטיס, עד לבורג הקטן ביותר, מוכן להמראה.

"כשהטייסת קיבלה את פקודת המבצע, התחלנו ישר לדייק את כל צורכי המעטפת שנדרשים לפעילות אינטנסיבית כזאת", מסביר רנ"ג ע', מפקד דת"ק בטייסת. "בחרנו את כל החימוש בהתאם לאתגרים שצפינו שנתמודד איתם בעת הגעת הטילים והכטב"מים לשטח הארץ".

בכל היום שקדם למבצע ההגנה, הטכנאיות והטכנאים פעלו מסביב לשעון כדי שהמטוסים יהיו ערוכים בכל רגע נתון. "לא ידענו בדיוק מתי הכול יתחיל", הוא מספר, "כך שהיה צורך שהכול יהיה מוכן ב'זנק' תוך רגע להמראה. כל אותה השבת עבדנו על המטוסים בלי הפסקה".

בשעת השין, כולם התכנסו רגע לפני ההמראות. "אתה מרגיש באוויר מתח שאפשר לחתוך בסכין", מתאר מפקד הדת"ק. "למרות כל ההכנות, יש איזה לחץ לא מבוסס, שפג רק כשהמטוסים חוזרים בשלום מהפעילות. רק בכל פעם שהם חזרו להתחמש שוב, היה אפשר להירגע, לראות בעיניים שהכול מתנהל כשורה".

לכן, עבור הגף הטכני של הטייסת, האסימון באמת ירד רק כאשר ראו את המטוס הראשון נוחת - בלי חימושים כלל: "ברגע שהמטוס חוזר ריק, אתה יודע שעשית את שלך. המשימה שבה הוא צריך לעמוד עברה בהצלחה. אין מספק מזה".

מעיניי בור השליטה:

"ראיתם פעם תזמורת עם מנצח? זה התפקיד שלנו"

בקצה צמרת השליטה בחיל האוויר, נמצא הבור, ובעזרת היב"א (יחידת הבקרה האווירית) - כל מטוס בשמיים נמצא תחת שליטתם. "יש מי שמעביר את ההנחיות, יש מי שמבצע, יש מי שמפקד ויש מי שמחבר את הכול", מפרט אל"ם ע', מפקד מחלקת הגנה אווירית ואיסוף בחה"א. "זאת מערכת גדולה, אבל היא מייצרת את השליטה ההכרחית בכוח האווירי. בשביל תפקיד כזה אתה צריך לשרת הרבה שנים מתחת לאדמה".

"תכננו את המבצע הזה שבוע וחצי", הוא מגולל את ראשיתו, "מרגע קבלת המודיעין הלכנו ודייקנו את התוכנית כל הזמן. יש המון מרכיבים. יותר ממאה מטוסי קרב, מתדלקים, מסוקים, מודיעין, שיבושי GPS - ואימונים לכל אחד ממפעילי הכלים האלו". 

"בכל לילה קיימנו מודלים באוויר – הוצאנו מיני מל"טים שלנו שיטוסו בנחילים וידמו את הכטב"מים האיראניים, והעלנו את מטוסי הקרב כדי שיתאמנו להפיל אותם ולפעול בתנאי לילה חשוכים, גובה נמוך וכמות מטרות גדולה. קיימנו כל הזמן מודלים כאלה גם באוויר וגם בסימולטורים".

כשהגיע רגע האמת, עליהם היה לוודא שכל פרט קטן עובד כחלק מהפעילות הגדולה של חיל האוויר. "ראיתם פעם תזמורת שיש לה מנצח? זה התפקיד שלנו. יש לי להקה ענקית, וכל אחד מהאנשים בבור השליטה, באוויר, מחוץ לגבולות ישראל ואצל השותפים - הוא כלי נגינה בתזמורת. בור השליטה מנצח על כולם".

"שעתיים לפני כן שרר כאן מתח גדול מאוד", משתף אל"ם ע' באווירה הדרמטית מלב הבור. "ברגע שהגיע המידע שיצא מטס תקיפה לעבר ישראל, רוב המערכות כבר היו דרוכות, אבל לא באופן כזה. זו הדריכות הכי מתוחה שחוויתי. ידעתי שאנחנו ערוכים, ועדיין עשינו עוד ועוד בדיקות".

רק רגעים אל תוך מבצע ההגנה, הוא מספר, הפנים באמת את גודל ההתרחשות: "בשלב מסוים הגיע דיווח ראשון בקשר, 'אנחנו בקשר עין עם טיל שיוט'. ברגע הזה קלטנו את כובד האחריות. מהר מאוד הבנו שזה לא טיל אחד, ושיש פה משהו גדול יותר. עד אותו רגע שאלתי את עצמי אם בכלל מדובר רק בטיל אחד או שניים - אבל אז הבנו שהקפצנו את המערכת בדיוק בזמן".

מעיניי בקר האוויר:

"היה צריך ללמוד את הגזרה עד תום - כדי ששום דבר לא יחמוק מהעין"

כבר מספר ימים קודם לכן החלו ביב"א (יחידה הבקרה האווירית) להעלות הילוך. זה היה עוד תרחיש אופציונלי במועד לא ידוע אליו נערכו, אך סדר הגודל ועוצמת המתקפה היה משהו שלא דמיינו כלל - עד אותו היום. 

"זה היה חדש לכל מי שנגע בדבר", משחזר סא"ל (במיל') י', בקר אוויר. "עד כה התאמנו על תרחישים כאלו מול מטוסי קרב עוינים, ולא כטב"מים וטילי שיוט. ביום עצמו היינו ברצף של תדריכים מבצעיים ודיוקים של תרחישים אפשריים".

חדר התדריכים היה צפוף מתמיד, והתחושות מכל עבר הפכו את הסיטואציה לבלתי נשכחת: "הייתה אווירה שאנחנו באמת ברגע היסטורי. גם עכשיו אי אפשר להסביר את מה שהלך שם".

כדי לייעל את המשימה, חולקו הבקרים ביב"א לפי אזורי פעולה. על כל אחד היה ללמוד את הגזרה שלו לעומק. "בין התדריכים, כל אחד עשה את המקסימום כדי לצלול למשימה הספציפית שלו, להכיר את הגזרה ואת יכולות כלי הטיס שיהיו בה", הוא משתף.

התדרוך האחרון הגיע, והתחיל ב"היום זה היום". בין עמדות הבקרה התערבבו זו בזה ההתרגשות והמתח ממה שעומד להגיע. "הרגשנו שאנחנו מוכנים למשימה", מדגיש סא"ל (במיל') י', "אבל קשה שלא לחשוש אם נצליח לתפוס את כולם, או שאולי יהיו כמה חדירות, ובין מערכות ההגנה כן יצליח להשתחל איזה כלי".

לפתע שררה דממה בעמדות. המשימה שנראתה רק זמן קצר לפני הימים האלו כתוכנית מגירה, צלחה שלב אחר שלב. מטרה אחר מטרה נפלה והושמדה. 99 אחוז מכל כלי הטיס והטילים ששוגרו - יורטו, רובם המוחלט עוד לפני שעברו את גבולות הארץ.

כך, מעיניי, הטייסים והנווטים, הבקרים, הטכנאים והמתכללים, מבצע ההגנה העצים הזה, שזכה לשם "מגן ברזל" - הפך לאחד מההצלחות ההיסטוריות של חיל האוויר.