"אהובתי, לידי רועמים התותחים ועטי אליך"

ב-5 ביוני 1967, ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, יצא סמל עודד קורצ'ין ז"ל, לוחם בנח"ל, למתקפה על סיני. שעות בודדות לפני שנפל בקרב באום-כתף כקשר היחידה, הספיק לכתוב ארבעה מכתבים אחרונים לקרוביו. שניים לאהובתו, עליזה, אחד לאמו, מרים, ואחרון - לאחיו עמוס.

"לעמוס, מכתבון קצר שמיועד להימסר לך אחרון ממני. תודה שהכוונת את חיי ושהדרכת אותי לדרך מחשבה נכונה. אני מקווה שלא ביישתי אותך… המשך בדרכך - כי היא הנכונה, ושמור על אמא. אוהב, אחיך, עודי".

"עודד היה אחי הצעיר, קטן ממני בשבע שנים", פותח עמוס. "כשהיה בן 8, אבינו נפטר. מאותו רגע, לקחתי על עצמי בנוסף לתפקיד ה'אח הבכור', גם את תפקיד ה'אבא'. עודי היה כמובן חביב ומוצלח, עם מודעות חברתית גדולה. בין השאר, הוא היה ראש גדוד בתנועת הצופים בירושלים. אחרי שנפל - נקרא הגדוד על שמו".

לגרעין הנח"ל 'גולן' בתל קציר, התגייס עודד ב-1965, לאחר שנקבע לו פרופיל עורפי. הוא התייצב שלוש פעמים בפני הוועדה הרפואית כדי שזו תסכים להעביר אותו לתפקיד קרבי. משהצליח כתב למשפחתו מהחזית: "איזה מזל שהצלחתי לשפר את כושרי! אחרת הייתי בעורף". 

"הוא לא אהב את המלחמה, תמיד האמין שיש לשאוף לשלום. אבל בתקופה הזאת ידענו שמדובר במלחמת חוסר ברירה, והיה לו ברור שבתנאים כאלה הוא צריך להילחם ולתרום", מסביר עמוס, "אני באותה תקופה למדתי רפואה באוניברסיטה, לא היה לי הרבה זמן בשבילו. אם רק הייתי יודע שזמננו קצוב".

את חיבתו של עודד לספרות ולכתיבה, הכירה משפחתו היטב: "אחד המכתבים ששלח בחודש מאי לפני נפילתו, היה לספרן בחנות הקבועה שלו - 'היות ואינני רואה קץ לעניין הזה ואני חושש שאחמיץ את 'שבוע הספר' אני מבקש לשמור בשבילי את הספרים הבאים…' הוא מנה את הספרים שעניינו אותו, אך מעולם לא הספיק לקרוא אותם". 

לאחר שנפל בקרב, קיבלה משפחתו עשרות מכתבים ששלח לחבריו ומכריו, כתובים בכתב ידו. אותם איגדו לספר קטן, בכריכה שחורה, שמנציח עד היום את מחשבותיו והרהוריו של עודד בשלבים שונים בחייו. "הכתיבה הייתה המפלט שלו. הוא כתב על נושאים שהעסיקו אותו, כתב על תחושותיו ומחשבותיו, כתב לאהוביו. ללא ספק הוא היה איש של מילים".

"אהובתי, כשהתותחים רועמים - שותקות המוזות. לידי רועמים התותחים ועטי אליך. המטוסים - מעלי, הטנקים - לפני. ואנחנו כאן, נחים, אוגרים כוחות. עוד מעט תורנו. משימה קשה - אך בעזרתך, ובעזרת כל אלה שדואגים לנו - תעבור בהצלחה".

"עליזה הייתה בת זוגו של עודד במשך שנתיים, עד שנפל. הייתה ביניהם אהבה גדולה", מעיד עמוס, "היא הייתה בת כיתה שלו, ילדה יפה ומוצלחת, והם היו זוג צמוד. אני לא פגשתי אותה הרבה, בעיקר כשהייתה מוזמנת אלינו לארוחות שבת".

"אחרי שעודד נפל, היא הגיעה כמה פעמים, אבל אחר כך היא הלכה לדרכה. ממש כפי שהדריך אותה במכתבו האחרון: 'ולבסוף, דבר אישי. תודות על כל שעשית למעני במשך למעלה משנתיים. אהבתיך, עכשיו - בני חייך מחדש. אוהב עד הרגע האחרון, עודדך'".

"מאז חלפו כבר כמעט 60 שנים, ועדיין, החלל שהוא הותיר אחריו נשאר", משתף אחיו הבכור, "אני עדיין מהרהר וחושב לעצמי מה היה קורה אם החיים היו מתנהלים אחרת, לאן הוא היה מגיע. יש לי כל מיני השערות - הוא כבר נרשם ללימודי כימיה, אולי היה הולך למדע? היה ממשיך בכתיבה ובספרות או שהיה בוחר בנושאים החברתיים שליוו אותו כל חייו? אולי היה מקדיש את עצמו כדי להיות מורה או מדריך? אי אפשר לדעת, אבל אני מוצא את עצמי מהרהר בכך שוב ושוב, ונאחז במה שהשאיר אחריו".