3 נכדים שלוקחים איתם את מור"ק 73' - לשדה הקרב של 25'

"והארץ מחולקת למחוזות זיכרון וגלילי התקווה, ותושביהם מתערבבים אלה עם אלה", כתב יהודה עמיחי בשירו 'אהבת הארץ'.

ביום כיפור, נראה שהמילים האלו מתחזקות עוד יותר, כאשר אותם הילדים שגדלו על סיפורי הגבורה של הסבים שלהם מהקרבות ההיסטוריים של 73' - הם אלו שנכנסים כעת תחת האלונקה בעצמם.

52 שנה אחרי, פגשנו שלושה מהנכדים שמדקלמים את המור"קים בעל-פה, והיום כבר כותבים אחד משלהם בשדה הקרב.

אל"ם בדימוס אורי, מ"מ בחטיבה 7 במלחמת יום כיפור, וסמ"ר ת', סמל בגדוד 932 בנח"ל

בשביל להבין את הקשר המיוחד של אורי ונכדו ת', צריך לחזור קצת בזמן, לימים בהם שימש הסב כמ"מ 1 בפלוגה ג' (או 'טייגר' - כפי שכונתה בקשר).

"אירוע מהותי עבורי היה המארב של כוח 'טייגר' ברמת הגולן, במהלכו, השמדנו כ-60 טנקים ונגמ"שים סוריים. האויב, ויתר על כוונתו להגיע עד לציר קוניטרה ונסוג לאחור", הוא נזכר.

בסופו של דבר, הפלוגה שלו הייתה פלוגת הטנקים היחידה שסיימה את המערכה ללא נפגעים או אבידות. או כמו שהמ"פ שלו, סרן מאיר זמיר, אמר טרם הקרבות: 'תחנות טייגר, כאן טייגר, אנחנו יוצאים להתקפה - לא חוזרים במסגרות שחורות'. מאז, חרט אורי על דגלו להנציח את העשייה של הפלוגה.

ועל סיפורי וחוויות הקרב ההיסטורי, מרצה אל"ם בדימוס אורי בפניי חיילים גם כיום. "מטירונים ועד קורסי מ"פ", הוא מתגאה, "נושא שחשוב עבורי במיוחד הוא עולם המשמעת". אבל, כפי שהוא מזדרז להסביר, לא מדובר בעניין של 'להיתפס על קטנות': "הכוונה היא, כשעושים דברים פשוטים בצורה טובה ואיכותית - הדברים הגדולים מסתדרים מאליהם".

"זמיר המ"פ תמיד דיבר איתנו על החשיבות של ההכנות לנוהל קרב, לסדר את הציוד כמו שצריך כשיוצאים הביתה, לנקנ"ש כמו שצריך, ואני אפילו לא מתחיל לדבר על עניין הדיגום", הוא ממשיך, ועיניו של נכדו סמ"ר ת' פתאום נדלקות: "הוא צודק, זה הוכיח את עצמו גם עם חיילים שלי".

ת' התגייס באוג' 23' לנח"ל, וחודשיים לאחר מכן כבר פרצה המלחמה. את מרבית ההכשרה עבר בזמן התמרון העצים ברצועה, וכשסיים מסלול הצטרף למאמץ כלוחם, ולאחר מכן כסמל בגדוד 932.

ובאמת, כשהיה עם הצוות שלו ברצועה, מצא עצמו מיישם את אותם העקרונות שבהם דגל המ"פ של סבא: "התעקשתי איתם להיות מוכנים לתזוזה בכל רגע, שכל הפק"לים שלהם יעמדו. ובתקופה שהיינו חיים את אי הוודאות ברמה היומיומית, זו הייתה הוודאות הקטנה שלנו, שלא משנה מה - כולם יודעים איפה הדברים שלהם. זה פשוט הוכיח את עצמו".

ומלבד הטיפים להגברת המוכנות, הקשר בין השניים מהוה גם עוגן: "היו לי הרבה סיטואציות פיקודיות מאתגרות. בין אם מדובר בעזרה לחייל שלי, או התמודדות מול מפקדים על דברים כאלה ואחרים. הייתי פשוט כותב הודעה לסבא שלי ומתייעץ איתו. היינו נקלעים לפעמים לדיונים ארוכים ואפילו פילוסופיים".

באחד הימים, כשהיה בסוריה עם הגדוד, סמ"ר ת' שלף מכיסו את אחד הספרים שלקח איתו, 'כאן 1 של טייגר' שנכתב עלי ידי לא אחר מסבא אורי: "אני קורא את השורות, וקולט שהמילים מתארות את המקום שבו אני נמצא. ממש את ההרים והגבעות. זו תחושה משוגעת, שאי אפשר להסביר".

"זה מדהים לחשוב שלמרות שעברו יותר מ-50 שנים, פתאום לי ולסבא יש משהו משותף לחלוק. אומנם כל אחד נלחם בתקופה אחרת, אבל לשנינו הייתה אותה מטרה - לעשות מה שצריך בשביל להגן על המדינה שלנו".

צבי, מט"ק בחטיבה 188 במלחמת יום כיפור, וסמ"ר י', לוחם הנדסה קרבית בגדוד 605

"בבוקר יום כיפור, הייתי בבית הכנסת בבת גלים בחיפה. אני זוכר איך קראו לנו ישר משם, ועליתי למחנה יפתח בגליל העליון", פותח צבי, מפקד טנק בחטיבה 188 לשעבר, "ההכשרה שלי הייתה של לוחם חרמ"ש (חיל רגלים משוריין), אבל במהלך המלחמה ריח הטנקים עלה באפי - והחלטתי לעשות כל מה שצריך כדי להפוך לשריונר".

וכך היה. צבי הצטרף לצוות קיים בימי המלחמה, ועבר קורס מזורז. "הטנקים של אז היו קצת מיושנים, אבל רוח הקרב והחבר'ה הטובים שקיבלו אותי, גרמו לי לתחושת משמעות שאין כמוה", הוא מצהיר, "הצוות עטף אותי באהבה, ואפילו נהייתי המט"ק. ועם ההרגשה הטובה, הטנק נסע טוב".

שניים מנכדיו של צבי משרתים כיום בצה"ל. אחד מהם, סמ"ר י', הוא חובש בגדוד ההנדסה הקרבית 605, שתחת חטיבה 188 בה נלחם סבו - ממש לפני 52 שנים.

"ידעתי עוד מלכתחילה שאני רוצה קרבי ולתרום כמה שיותר", מספר הנכד, "החלום שלי היה להתגייס להיות חובש,  וגם תחום ההנדסה מאוד משך אותי. בסופו של דבר את מרבית השירות שלי העברתי בעזה ולבנון".

כשסמ"ר י' יוצא הביתה, הוא וסבא מקפידים לאכול ארוחות שישי יחד. וסביב השולחן, הזכרונות צפים. "כשאני חוזר אני מספר סיפורים ודואג לשתף את החוויות שלי בשטח. לדעתי זה דבר מאוד חשוב. גדלתי על הסיפורים של סבא - ובעיניי יש לו חלק גדול ממי שאני ולמה שהפכתי, אני לא חושב שהייתי בקרבי לולא הוא".

ביום חמישי אחד, י' הגיע מהבסיס לארוחה משפחתית. "ישר הרימו אליי שיחה שצריך לחזור ונכנסנו לתמרון מחדש", הוא משחזר, "פתאום הרגשתי קצת כמו סבא ביום כיפור כששלפו אותו מבית הכנסת".

לפני הגיוס, היו לשניים שיחות ארוכות על השירות, וסמ"ר י' שמע המון על השירות בתור שריונר, בייחוד בעוצבת ה'ברק'. "אני לא סתם ב-188. ביקשתי ממש ספציפית את הגדוד תחת החטיבה הזאת", הוא מגלה, "היה לי חשוב להמשיך את המורשת. סבא היה מספר לי על הקרבות שלחם בהם ואת התחושות שהרגיש. אבל עדיין היה לי חשוב לבצע ולהיות חלק חי"רניק כמו אחי הגדול - אז שילבתי בין השניים".

אי אפשר להתעלם מהקשר בין מלחמת יום כיפור לבין מלחמת 'חרבות ברזל',  וגם צבי מתייחס לדמיון בשיחתנו: "לא חשבנו על הסיכון אז, אלא רק על המדינה והאישה והילדים שהשארנו בבית. גאוות לחימה משולבת בדאגה. היום אותה התחושה חוזרת - הנכד שלי בהנדסה קרבית, תמיד מוביל ונמצא ראשון כשנכנסים. אני דואג לו, ובאותו הזמן גאה בו מאוד".

ולמשמע דבריו של הסבא המתפאר, הנכד לא נשאר חייב: "בסוף, כשאנחנו שם בשטח, ישנים באיתור ואוכלים ביחד ארוחות, מרגישים את המשמעות מאחורי כל הדברים. התגייסתי בשביל המדינה, להילחם ולתת את המיטב - בדיוק כמו אלו שנלחמו בכיפור".

וכשאני שואלת את צבי על מור"קים שזכורים לו מתקופתו בטנק, הוא עונה לי בזהירות. "בגילי, כשאני סוגר כמעט 80, איבדתי את רוב הזכרונות מהקרב - אבל אני שומע את מה שהנכד שלי מספר, ומרגיש חלק אמיתי במה שקורה עכשיו".

"כשהייתי קטן הייתי מסתכל על החפצים של סבא", ממהר סמ"ר י' להמשיך, "הייתי רואה עיטורים ומדליות שקיבל, או מסתכל על הטנקים בתמונות שלו. היום זה נותן לי עוד כוח להילחם".

כשסיימנו את השיחה, י' התחיל לספר על חבריו לצוות, על המפקדים שלו, ועל אחוות השריונרים-מוהנדסים שהם דוגלים בה. ולמשמע דבריו של נכדו, ביקש צבי דבר אחרון: למסור דרישת שלום למ"פ שלו מאותה התקופה, רס"ן שמוליק דור: "הוא היה המ"פ - בה' הידיעה. אני מקווה שגם לך יש מפקדים כאלה".

רס"ן (במיל') א', קמ"ן באוגדה 36, ורס"ן (במיל') ב', מ"פ בגדוד 1810

הסיפור של א' ובנו ב', הוא מעט שונה. אף אחד מהם לא נלחם במלחמת יום כיפור, אבל שניהם יחד ציירו את התמונה המלאה בנוגע לסבא של ב', שגם נקרא על שמו.

הסב שירת בחטיבת ירושלים (16), ונפל במלחמת יום כיפור בקרב על מעוז 'מילאנו', במהלך הנסיגה לאחור ממנו. כעבור שלושה שבועות, הגיעה למשפחתו הודעה שהוא נעדר. א', בנו, היה אז ילד בן 6 בלבד, ובדיוק עלה לכיתה א'. לקחו עוד כמעט 5 חודשים עד שנקבע מותו והוא הובא לקבורה בישראל.  

אומנם הוא היה עוד ילד צעיר, אבל א' חרט על דגלו את הנצחת אביו מאז: "באתי מבית של עולים חדשים, ולא ממש הבנתי מה זה צה"ל עד הגיוס. למרות זאת, הפחד היחיד שלי לאורך הנעורים היה לא להגיע לקרבי, זה היה לי כל כך חשוב להמשיך את המסורת של אבא ז"ל".

וכך הוא התגייס לקורס טיס ולאחר שנפל ממנו, עבר קורס קציני מודיעין והפך להיות קמ"ן חטיבת הבקעה. לאחר מכן, המשיך לשירות מילואים ארוך, של 24 שנים. כיום הוא נמצא בסבב המילואים השלישי שלו מאז תחילת המלחמה.

למרות שבנעוריו לא הכיר את התרבות הצה"לית, את המשך חייו הוא השקיע בחקר תולדות הצבא - וכיום א' הוא היסטוריון, מרצה באוניברסיטה ומתמחה בתקופת מלחמת יום כיפור. 

"אבא שלי הוא איש של מילים וסיפורים", מצטרף לשיחה הנכד ב', "הוא ממש חקר את נסיגת מעוז 'מילאנו' דקה אחר דקה, כך שהכרתי את סיפורו של סבא לפרטי פרטים מגיל צעיר. כבר בתור ילד קטן הייתי מגיע איתו לכנסים ומתעניין בעצמי כמובן".

אותה מורשת היסטורית שמלווה את רס"ן (במיל') ב', מקבלת משמעות נוספת בימי הזיכרון: "במהלך הסדיר, הייתי מ"מ בפלוגת 'תומר' החרדית בבא"ח גבעתי. כשציינו שם את יום הזיכרון, קרה דבר מדהים. הגיעו לטקס חברים של סבא שלי, לוחמי 73', ופתאום אני רואה אותם יושבים ומדברים עם חיילים שלי, חולקים חוויות על כאלו שכבר אינם. זה היה עוצמתי בטירוף".

כיום, שניהם ממשיכים במילואים, עם מעל ל-350 ימי שירות. האב כקמ"ן באוגדה 36 ובאוגדה 96, והבן כמ"פ בגדוד 1810 שבחטיבת ההרים.

הצוות של רס"ן (במיל') ב'

ועדיין, ובמיוחד בתקופה הזו, רוחו של הסב המנוח עוטפת את שניהם. בצבא, בעבודה, וגם בביתם - "עצוב שאני לא הסבא האידיאלי לילדים של ב' בגלל המילואים", מודה בכאב א', "אבל אני יודע שאני והוא, וכל המשפחה ממשיכים את דרכו של אבא שלי - לתרום למדינה שלנו כמה שאפשר".