מנהריה עד ב"ש מרכז - יצאנו לחפש את הסיפור של צה"ל על הרכבת

בין אם אתם משרתים בצאלים המדברי, בבה"ד חיל הים שבחיפה, או במחנה מסווג אי שם במרכז - כל חייל וחיילת מכירים מקרוב את הדרך ברכבת. וגם אתם רואים אותם - ברציפים המתמלאים בלובשי מדים, עמוסים בתיקים גדולים, כשפניהם למנוחה בבית או חזרה לבסיס. 

אז בבוקר יום חמישי אחד, החלטנו לעלות על הרכבת וחצינו את הארץ מצפון עד דרום ובחזרה. תפסנו לשיחה את מי שהיו מוכנים לשתף אותנו במחשבות שרצות בראש בזמן הנסיעה, ושמענו סיפורים המסתתרים להם בין קרון לקרון, ויחד, (אם נרצה להתיימר) אולי מרכיבים את הסיפור של צה"ל. 

תחנת לוד / סמ"ר י', גבעתי  

---

המסע שלנו התחיל דרומה, על הרכבת לכיוון באר שבע. עזבנו את הרציף, והתחלנו לעבור בין הנוסעים. ואז, כשהכרוז הודיע שחלפנו על גבי תחנת לוד, פגשנו בחור שקט, מעוטר סיכות, עם כומתה סגולה. הוא העדיף לפנות מקום לשאר האנשים, והחליט לשבת על המדרגות. אך בניגוד לחיילים שחוזרים הביתה, סמ"ר י' היה בדרכו לבא"ח גבעתי.

אתה הולך לסגור שבת? "כן, לפחות 21 יום עם הטירונים. אני סמל בהכשרה של מרץ 25', וזה המחזור האחרון שלי לשירות - נהנה מהחיים". 

לא מבאס שיכולת לצאת הביתה ובמקום זה אתה בדרך לבא"ח? "בהתחלה הייתי מתבאס כל פעם, אבל לא רק בגלל זה - גם להיפרד מהחברים בגדוד ולדעת שהם חוזרים לעזה ואני לא, למרות שהלב שלי עדיין איתם".

אז איך זה שנשארת בתפקיד? "כי התחלתי לקחת את החיילים שיותר קשה להם, כפרויקט אישי - בגלל שגם אני הייתי ככה, הגעתי ממקום מאתגר. למשל, לפני שהתגייסתי היה לי פחד במה ובכלל לא יכולתי לדבר עם אנשים, והיום אני מפקד, אז חשוב לי שהם יראו שזה אפשרי. עכשיו זאת המטרה שלי".

הצניעות של סמ"ר י' ליוותה אותו לאורך כל השיחה, והוא נתן לשקט לדבר במקומו. רק כשכיבינו את המצלמה, וכבר עמדנו ללכת, הזכיר כמעין דרך אגב שהוא למעשה מצטיין נשיא, והצביע על סיכת המנורה שלו. את האות קיבל על דוגמה למופת גם כלוחם בגדוד וגם כמפקד טירונים.

אבל רגע לפני שסיימנו לפרגן, או אולי להביך אותו, והמשכנו לקרון הבא - שאלנו שאלה אחת אחרונה. 

מה הדבר הראשון שתעשה כשתצא הביתה? "אני הולך לסגור לפחות עוד 21, אבל ברור שזה יהיה ישר לבת זוג שלי. היא העולם שלי. אנחנו 9 שנים ביחד, ואין יום שאני לא חושב עליה".

תחנת באר שבע מרכז / מפעילות האמר ומדמות כוח אויב 

---

אחרי נסיעה ארוכה, הגענו סוף סוף לבאר שבע. כשירדנו מהרכבת, הבחנו בחבורת חיילות עם צ'ונגיות שחורות, מדי א' ותיקים גדולים יושבות על הרצפה. 

כמה מטרים מהן עמדה מפקדת, עם ערימת חוגרים ביד, שסימנה לנו שהיא משגיחה עליהן בזמן שעות ביציאה. ניגשנו אליה - וקיבלנו אישור להצטרף ולשאול אותן את השאלה המתבקשת.

אז על מה כל אחת קיבלה שעות? "אני דיברתי בח'", אומרת אחת מהן. "אני איחרתי למסדר", חברתה מצטרפת. "אני לא גילח"צתי והיא שכחה את הווסט אחרי המסע. כל אחת על משהו אחר, אבל לפחות אנחנו ביחד".

מי לקחה את זה הכי קשה? הן הסתכלו אחת על השניה במבטים צוחקים, כשאחת מהן הפלילה והצביעה על חברתה: "היא אפילו בכתה". השנייה, הסתייגה: "זה לא נכון, רק התבאסתי שעכשיו יהיה לי פחות זמן עם חבר שלי".

באיזו הכשרה אתן? "אנחנו פלוגה משולבת של מפעילות האמרים ומדמות כוח אויב. את האמת, שהיום סיימנו את הטירונות, באנו לכאן ישר מטקס ההשבעה".

במהלך השיחה, לאט לאט, חלק מהבנות שסיימו לרצות את השעות הלכו אל המפקדת לקחת את החוגר, ויצאו לדרכן הביתה. גם אלו שנשארו יתפזרו בקרוב. עבור אחת מהן, כפי שגילינו, זאת תהיה הנסיעה הראשונה ברכבת. הופתענו, והיינו חייבים לשמוע עוד.

קצת אירוני שאנחנו עושים כתבה ברכבת, וזו הפעם הראשונה שלך לא? "כן לגמרי, עד עכשיו נסעתי בשאטלים או ברכב עם ההורים. אז כנראה שזה היה גורל שאני אקבל שעות ביציאה, וככה אהיה חייבת להיות כאן בתחנה". 

אחרי הבידור, החלטנו לשאול איך הן הגיעו לתפקיד. "כל המשפחה שלי גרים בחו"ל, אבל היה לי חשוב להגיע ולהתגייס", מספרת חיילת שעלתה לארץ מניו יורק, "במיוחד לתפקיד שמשלב המון עבודה עם לוחמים, כמו מדמת אויב, ובסוף תורם לכשירות שלהם בקרב".

ואז, הגיע הזמן שלנו לעלות על הרכבת. עוד שלוש חיילות עמדו להצטרף אלינו לנסיעה. אך לפני שקמנו, שאלנו אותן שאלה אחרונה - שתיתן להן על מה לחשוב בנסיעות הרבות שיחוו בשירות.

היום סיימתן טירונות, אז מה אתן מאחלות לעצמכן בעוד שנתיים? "לעבור שירות משמעותי וליהנות מהזמן בצבא", הן השיבו. אך אחת ממפעילות ההאמר לעתיד לקחה את הזמן לחשוב, ולבסוף ענתה בהתלהבות: "להיות נהגת שודים".

תחנת בנימינה / רב"ט ת' ורב"ט ע', פלס"ם סיירת גולני 

---

אחרי הנוף המדברי, החלטנו לשנות כיוון, וגם רציף - ועלינו על הקו לנהריה. כשהרכבת חלפה על גבי תחנת בנימינה, קלטנו שתי חיילות שנקרעות מצחוק. 

כשהתקרבנו ושאלנו אם אפשר לשבת איתן, ראינו את התג המרובע עם העץ המיתולוגי על הא' שלהן. הן נסעו הביתה. אחת לגבע כרמל, והשנייה, שבדיוק התלהבה שהצליחה לקבוע פילאטיס אחרי ניסיון של שבועות, לקריות.

מאיפה אתן מגיעות? "מהדרום, בדיוק עברנו עם הסיירת מצאלים - לקראת התמרון הקרוב", עונה רב"ט ת'. 

איך התחושות? "אנחנו בסדר, אבל זה קצת מלחיץ. בסוף זה חברים שלנו שנכנסים לעזה, אז זה מסוכן ולפעמים ממש מפחיד", ממשיכה אותה רב"ט ע'. 

אתן מכירות את הלוחמים אישית? "מה זה אישית - אנחנו עובדות איתם והם החברים שלנו. שתינו בפלס"ם (פלוגת סיוע מנהלתי), אני בשלישות והיא מנהלת רשת", אומרת ע' ומצביעה על חברתה, "אז אנחנו מכירות את כולם בשם - גם אם זה לא החבר הכי טוב שלנו".

אתן מרגישות שהתפקיד שלכן קשה? "תשמעי, זה לא פשוט. עברנו איתם דברים וחווינו אנשים שלא איתנו יותר. רק ב-4 החודשים האחרונים נפלו 4 חיילים מהיחידה. יום אחד ישבת איתם לשיחה, ויום אחר הם כבר לא כאן - זה הזוי וקשה לתפוס את זה".

"אחת המשימות שאנחנו עושות זה להניח זרים בהלוויות. את מגיעה ורואה צוות שלם מתפרק ומתאבל על חבר שנפל - ברגע אחד את רואה את כל העולם שלו". 

איך מתמודדים עם זה? "אין ברירה, זה התפקיד שלך אז את מפרידה", מנסה ע' להסביר, ות' מסכימה: "בסוף הלוחמים שלנו הם אלה שסוחבים את זה איתם יום-יום ועדיין ממשיכים להילחם ולשמור עלינו. אני פשוט שמחה שהייתה לי זכות להכיר אותם".

מה הדבר האחד שאתן לוקחות מהם? "את זה שהם לא שפטו אף אחד. לא משנה מה עשית או אמרת - היה לך דף חלק. תמיד הם היו באים עם חיוך, ובסוף גם השרישו את זה אצל שאר החיילים בסיירת".

וככה, בין בדיחות פנימיות וצחוקים, גילינו הנצחה וגעגוע לחבריהם ליחידה של רב"ט ע' ורב"ט ת'. משם, המשכנו לקרון הבא - כשהקטר הוביל את הרכבת לכיוון ההרים של חיפה.

תחנת חיפה חוף הכרמל / סמ"ר נ', חטיבת הנח"ל 

---

 כשהדלת האוטומטית נפתחה, ראינו לוחם במדים טקטיים יושב לבד. ביקשנו להצטרף, והוא הסכים. מהר מאוד התברר שנ' נמצא בדרך הביתה לרמת הגולן. הסברנו לו למה אנחנו מציקים לחיילים ברכבת העמוסה של חמישי - והוא דווקא היה זה שפתח בשאלה אלינו: "אז מה אני יכול לספר לכם?"

אולי תתחיל במה שאתה עושה בצבא? "התגייסתי בכלל להיות נהג, והייתי הנהג של מח"ט הנח"ל. אבל הייתי רואה את השיחות שהוא היה עושה ללוחמים, את כל האווירה והחלטתי שאני חייב להיות גם לוחם. הפרופיל שלי היה נמוך מידי, ואחרי הרבה מאמץ הצלחתי להעלות אותו ל-97 - בלי סעיפי ליקוי בכלל".

ואז הפכת ללוחם בנח"ל? "כן, עשיתי הכשרה והשלמת רובאי, כל מה שהיה צריך. בסוף הצטרפתי לחפ"ק של המח"ט ונכנסתי איתם לתמרון בעזה. זה מה שעשיתי עד עכשיו, במשך שנה וחצי. עכשיו כשהמח"ט התחלף עברתי לחפ"ק קצין אג"ם באוגדה 96". 

אז כשאתה חושב על הלחימה, יש אירוע אחד שקופץ לך? "יש מקרה שאני זוכר במיוחד שהוציא לי את התמימות. היה איזה יום שישבתי עם אחד הלוחמים מהמוצב ליד לקפה. לא הכרנו, אבל פתאום בשיחה הזאת, על רקע חוויות משותפות, התחלנו להתחבר. חצי שעה אחרי שהגעתי חזרה לבסיס, עולים בקשר: 'יש קריסת מבנה עם הרוגים' - זיהיתי אותו בין ההריסות. לא נקלט לי שהוא כבר לא איתנו

תוך כדי שהוא משחזר את החוויה הכואבת, עולה לו בכל זאת מעין חיוך שמנסה להסתיר, ואולי מתגעגע: "לא משנה מה קרה, המשכנו ולא ויתרנו. באותו רגע אתה שם את הרגש בצד, כי באנו לעשות משימה חשובה - להביא שקט להורים שלנו, לילדים שלנו, ולנכדים שלנו".

ואחרי כל מה שעברת בשטח, איך היה המעבר חזרה לתפקיד עורפי? "החלק הכי הקשה היה להכניס לראש את זה שאני כבר לא בעזה, כי בפנים אתה תמיד דרוך. לעומת מה שקורה בחוץ - זה הפוך לגמרי, ה'חזרה לשגרה' הזו". 

ושוב הכריזה, שמודיעה שתכף נתקרב לתחנת חוף הכרמל. סמ"ר נ' התחיל לאסוף את דבריו, ונפרד מאיתנו במשפט אחרון: "הרבה אנשים לא רואים את מה שקורה בפנים, את החברים שהולכים ולא חוזרים. אבל בסוף אנחנו עושים את זה בשבילם - כדי שכולם במדינה יוכלו לישון בשקט".

תחנת נתב"ג / סגן א', קשל"טית בז"יס

---

הערב כבר ירד, ובסיום הנסיעה צפונה, פנינו היו למרכז. אחרי כמה החלפות הגענו לתחנת נתב"ג. הדלת נפתחה, וקצינה עם דרגות כחולות נכנסה. לשאלה מאיפה היא מגיעה, היא השיבה שבדיוק יצאה מטרמינל 3, אחרי שנחתה מטיסה שהמריאה מזי"ס. כשאמרנו לה שזו הדרך הכי מיוחדת להגיע מהבסיס, היא גיחכה ואמרה שכבר התרגלה.

אז לאן את נוסעת? "קודם כל לאיכילוב, לבקר את אחי הקטן שמתאושש מתאונה, ובהמשך גם אגיע ל-2 חיילות שלי. יש משהו אחר בללכת לבית של חיילת, לראות בעיניים את המשפחה והחדר שלה ולקבל את התמונה המלאה. ככה אני יכולה להבין בדיוק מה כל אחת צריכה".

נשמע שחשוב לך לדאוג להן. "כן, בסוף השירות כבק"שית הוא מאוד מורכב. לא קל להיכנס ללופ של משמרות וזה אפילו יכול מאוד להתיש. אני גם זוכרת את זה מהסדיר שלי באשדוד. לפעמים מרוב מחויבות הן אפילו לא יגידו שהן צריכות הפסקה - בגלל זה צריך שיהיה מי שיראה אותן".

קרה לך שהסתכלת על חיילת ואמרת שהיא חייבת להתאוורר לרגע? "לא מזמן אחת החיילות שלי לא הייתה בטוב, ואמרתי לה 'אני רוצה שתצאי החוצה, תשבי על הים ותשמעי קצת מוזיקה' - היא חזרה עם ראש הרבה יותר נקי". 

"אבל זה גם רק מוכיח כמה התפקיד משמעותי", סגן א' מוסיפה, "זה לדעת שיש לך גבול לשמור עליו, אז את חייבת להיות בשיא הריכוז. יש גם משפט שאומרים: 'בק"שית זו חברה', כי כשאנחנו מבלות כל כך הרבה שעות רצוף ביחד - זה בלתי נמנע".

כשהיית בק"שית בעצמך, גם את חווית את האחווה הזו? "ברור. ב-7.10 עלינו למשמרת צהריים. בשלב הזה כבר היו המון דיווחים על חדירות מחבלים מהים. התאספנו כל הבנות במי"ק, עמדנו במעגל ואמרנו: 'אוקיי, כולנו עושות מיינד סוויץ', כל אחת תבוא ותעשה את ההכי טוב שהיא יכולה, יותר מבכל יום אחר'. למרות שזה לשמוע דברים קשים בקשר - יש חיים שעומדים על הקו".

איך יורדים ממשמרת כזאת וממשיכים בשירות? "חודש אחרי כבר יצאתי לבה"ד 1, וזה היה ממש מוזר. הייתי שומעת חברות שלי מספרות על אירועים ועל העבודה שלהן וזה היה לי חסר". 

"להיות בק"שית זה כשכל דיווח שאת שומעת על הגזרה, את מבינה מה היה שם מאחורי הקלעים וישר רוצה להיות חלק מזה - ואת התחושה הזו בדיוק ניסיתי להעביר לחיילות שלי כשהגעתי לפקד בזי"ס".

"בסוף זה הדבר הכי טוב שקרה לי להיות משובצת שם. כמו שאמרנו בקשית זה להיות חברה - וגם לרכל", היא צוחקת. ולפני ששמנו לב כבר הגענו לתחנת סבידור מרכז, ובמהירות סגן א' ארזה את דבריה לכיוון הדלת. לפני שהיא ירדה הספקתי לשאול אותה שאלה אחרונה.

אם הרכבת הייתה יכולה לקחת אותך לכל מקום בעולם, לאן היית נוסעת עכשיו? "לשום מקום אחר, בדיוק למקום אליו אני בדרך עכשיו".