כך נראים היום הבסיסים שאתם בטח זוכרים

בסיסים רבים אשר שימשו בעבר את צה"ל עומדים היום נטושים. כמו תמיד, ברגע שהאדם עוזב את האזור, הטבע לוקח את השליטה בחזרה לידיו. איפה שהיו פעם משרדים מאובזרים, ניתן למצוא היום חיות, צמחי בר וקירות מכוסים בגרפיטי. בפרויקט מיוחד, יצאנו לתעד את מה שנותר מהבסיסים שקפאו בזמן

27.02.19
ענבל גולנזר, מערכת עיתון במחנה

המראה המוכר של בסיס נטוש הניצב במרכז עיר גדולה או בשדה שומם, הולך בקרוב להיכחד מנופי ישראל. מחירי הקרקעות מרקיעים לשחקים, והנדל"ן במדינתנו הקטנה מוגבל ביותר. מה שהתחיל בהעברת בסיסי ההדרכה (בה"דים) מהמרכז לנגב, נמשך ותופס תאוצה בתקופה האחרונה. התהליך הארוך שמתחיל בפינוי הבסיס, ממשיך לאישורי ביטחון המידע וסילוק הנפלים, נגמר לבסוף בהזדכות על המחנה ומסירתו בחזרה לידי המדינה.

מחנות רבים שעומדים ריקים במשך עשרות שנים מעוררים את סקרנותו של הציבור. "חלקם נטושים, וחלקם מיועדים לחירום ולפריסה עתידית, ועליהם צה"ל לא מתכוון להזדכות", אומרת סגן-אלוף (סא"ל) אלינור מזרחי, ראש ענף (רע"ן) תכנון תשתיות באגף התכנון.

כל בסיס נטוש מוחזר לידי המדינה במצב שונה, ולא תמיד יש יזם שמעוניין בשטח. תופעה מעניינת במיוחד שחוזרת על עצמה בבסיסים הנטושים, היא הפיכתם לגלריית אמנות. אמני גרפיטי נכנסים באין מפריע למבנה המט-לנפול, והופכים אותו לקנבס ליצירותיהם.

בחלק מהמקרים זה אף נעשה באישור משרד הביטחון - למשל במקרה של פרויקט "צבעי בסיס", במסגרתו פשטה חבורת אמנים על בסיסי צה"ל הנטושים במשך תקופה, עד שלא הותירו קיר אחד יתום מצבע. בתקופת הביניים הזו, בה יוצאים לפועל פינויים של בסיסים היסטוריים מימי המנדט הבריטי, כמו מחנה צריפין, הייתה לנו ההזדמנות לתעד את השרידים האחרונים של תופעת הבסיסים הנטושים, שעל פי התוכנית השאפתנית של צה"ל - אינם צפויים לעמוד עוד זמן רב.

בסיס בית זית 

בתחילת שנות ה-50 הוקם בסיס בית זית כבסיס יחידת מחסני חירום לחטיבה הירושלמית, למקרה של פלישה ירדנית לירושלים וליישובים הסמוכים אליה. לאחר מלחמת ששת הימים, עזבו יחידות השריון את ירושלים והמקום הפך לבסיס ימ"ח כללי של חיל הלוגיסטיקה, ושימש ככזה עד לנטישת הבסיס לפני כ-15 שנה.

חשיבותו האסטרטגית של הבסיס רלוונטית גם בימינו – זאת במקרה של הסכם שלום עתידי עם הפלסטינים או הגעה של כוחות האו"ם לירושלים. משום כך, צה"ל שומר את האפשרות להקים בסיס חדש בשטח זה, שישמש את הלוחמים שיגיעו לאזור ירושלים. מאז שיצא משימוש, הגישה לבסיס מהכביש הראשי נחסמה, וכיום ניתן להגיע אליו רק לאחר חצי שעה של הליכה בתוך היער.

 מחירי הארנונה באזור עוטף ירושלים הם מהיקרים בארץ, ובצה"ל היה מי שחשב על פתרון יצירתי לבעיה – לפני כשנתיים קיים אחד מגדודי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף תרגיל במקום, שגרם להרס כמעט מוחלט של המבנים בבסיס, ולמעשה הוזיל את תשלום הארנונה. עד היום ניתן למצוא בבסיס שני מפלסים של הריסות, לצד חתיכות בטון גדולות אשר מוקפות בצמחייה ובחיות בר. בין השברים ניתן להבחין בשרידי ציורים שנותרו מהימים בהם המבנה עמד שלם.

מחנה בית דגן 

בשטח עליו הוקם המחנה, פעל בשנות ה-40 בית חרושת ערבי לייצור אריגים. עם פרוץ מלחמת העצמאות פסקה העבודה במפעל, ועל השטח השתלטו כנופיות חמושות שלחמו כנגד היישוב היהודי. המטוויה נכבשה על ידי כוחות המגן העברי במאי 1948, והמקום הוסב לבסיס בית דגן, והוקמו בו סדנאות לתיקון רכבים, נגרות, ריפוד וצביעה. בשנות ה-50 הייתה הסדנה לאחת מהגדולות בארץ והיא כללה למעלה מ-1000 עובדים – חיילים ואזרחים כאחד.

בשנות ה-60 פותחו בבסיס בית דגן אמצעי ראיית הלילה הראשונים של צה"ל, ובזמן מלחמת יום הכיפורים היחידה עסקה בין היתר בשיקום מהיר של מנועי טנקים פגועים שהגיעו משדה הקרב. בשנת 2001, לאחר שכל פעילויות המחנה הועברו למקומות אחרים, הוא נעזב סופית. הגדר המקיפה אותו לא מסגירה את הגודל העצום של המתחם, שלפי הערכות שוכן על קרקע של כ-90 דונם. 

זהו אולי האתר המרשים מכולם, שבו הכיתובים הצבאיים מימי הפעילות של הבסיס משתלבים בהרמוניה עם מאות ואלפי ציורי גרפיטי. בחודש ינואר בשנת 2018 הוחזר מחנה בית דגן לידי המדינה, אם כי יידרשו שנים רבות עד שיהיה ניתן לבנות בו שוב, מכיוון שזיהום הקרקע בו גבוה.

מחנה כפר הילדים בגבעת המורה 

"כפר ילדים" היה מוסד חינוכי ליתומים יהודים שהובאו ממזרח אירופה, בעיקר יתומי פרעות פטליורה שהתחוללו באוקראינה. המוסד פעל החל משנת 1923 ועד לחודש מאי 1948 - כאשר עקב פרוץ מלחמת השחרור, הפך הכפר לבסיס של חטיבת גולני, ומאז היה ברשות צה"ל, עד שנעזב סופית בראשית שנות ה-90.

בגלגוליו השונים של הבסיס שימש בין היתר את פיקוד העורף וחיל האוויר. למבנים במקום אין גגות משום שהיו עשויים מהחומר הרעיל אסבסט ופונו לפני כעשור. מצב זה הותיר מבנים של ארבעה קירות החשופים לגשם, שביניהם נוצרה צמחייה ענפה. בעפולה המתחדשת, שטח בגודל כזה שווה לזהב. במקרה של מחנה כפר הילדים, האדריכלים ידרשו להשיב על שאלה אחת גדולה - מה יהיה ניתן לעשות עם המבנים לשימור שמהם כמעט ולא נותר דבר.

מחנה חסה 

המחנה נבנה על-ידי הצבא הבריטי, על אדמות הכפר הערבי חסה, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא כלל מתקני אימון ליחידות חיל רגלים, בית חולים שדה קטן ויחידה המורכבת ממספר פלוגות שריון. בתום מלחמת השחרור, נותר מחנה חסה עזוב ורק בראשית שנות ה-50 החל צה"ל בעבודות הנדסיות על מנת להתאים את הבסיס לשימושו של חיל השריון.

בספטמבר 1952, עבר גדוד 82 של שריון ממחנה עמנואל ששימש כמחנה זמני, למחנה חסה שהפך למחנה הקבע של הגדוד. המחנה ננטש בשנת 2006, ושרידיו עומדים כיום במרחק קצר מבסיס הטירונים "ניצנים". בין השדות והצמחייה ישנם שטחים ריקים וישרים שבחלקם עמדו בעבר מבנים, בעוד שאחרים נראים כמו שאריות של תחנות אוטובוס.

פה ושם זרוקים שולחנות משרדיים ושאריות של גדרות תיל, מהימים בהם הבסיס היה מאובטח. כיום, היחידים שמבקרים בשטח הם רועי הצאן, אשר ממלאים את הבסיס הנטוש בדרך קבע בעדרי פרות, לפני שימשיכו לעבר השוקת.

בסיס הגדנ"ע ג'וערה 

משנת 1938 ועד ל-1948, שימש ג'וערה כבסיס המרכזי וכבית הספר הקבוע להכשרת מפקדים ומדריכים של ארגון "ההגנה". במקום התקיימו קורסים רבים ומגוונים, בהם קורס מפקדי כיתות (מ"כים), קורס מפקדי אזורים, קורס קשר, קורס בהפעלת נשק כבד וקורס מפקדי מחלקה. במקום הוכשרו מאות לוחמי ההגנה והפלמ"ח שהיו לימים מבכירי המפקדים בצה"ל, וביניהם ארבעה רמטכ"לים – משה דיין, יצחק רבין, חיים בר-לב וצבי צור.

בשנים 1950-1967 שימש ג'וערה כבסיס לבית הספר למ"כים של חטיבת גולני. בגלגולו האחרון, החל מ-1970 ועד ל-2016, אירח הבסיס פעילויות גדודי נוער עברי (גדנ"ע) (מסגרת הפועלת תחת צה"ל, אשר אמונה על הכנת בני נוער לשירות הצבאי - ע"ג). בימים אלו מועבר ג'וערה לרשות מקרקעי ישראל. שלט גדול עם מפת הבסיס מקבל את פנינו לאחר שחצינו את השער הראשי.

מקומות החניה עדיין מסומנים בצבע טרי ומגרש הכדורסל החדש מזכיר שעד לפני שנה חיילים עדיין התרוצצו בבסיס. כיום ניתן למצוא במקום מבנים ישנים מתקופת ארגון "ההגנה", עם כיתובים שהותירו מאחוריהם חיילי גולני שהיו מתאמנים במקום. ברחבי הבסיס מפוזרים קטעי טקסט אשר מספרים את סיפוריהם של גיבורי ההגנה וממחישים את הערך ההיסטורי העצום שיש למקום.

מ"ק 12 

הבסיס הפצפון שוכן מרחק הליכה מצומת בית ליד, בו אירע פיגוע ההתאבדות הכפול, שכתוצאה ממנו נהרגו 21 חיילים ב-22 בינואר 1995. לזכר האירוע, הוצבה במקום אנדרטה המציגה חיילים מטפסים במדרגות לשמיים, אותה יצרה האמנית שרה קונפורטי המתגוררת ביישוב סמוך.

ואכן, הדבר הראשון שרואים כשמגיעים למה שהיה פעם מחנה הקבע (מ"ק) 12, הוא אותה אנדרטה המתנשאת לגובה של 30 מטרים. לפני שהבסיס ננטש, שירתו בו יחידות הקישור של חטיבת הצנחנים, לצד אוגדת המילואים 319. שבע שנים חלפו מאז שננטש הבסיס, והשלט המורה על איסור הכניסה למקום עוד עומד יציב. נדמה כי בחדר האוכל הנטוש מקפידים על ההפרדה בין בשר לחלב, ומלבד למדבקות הכשרות שנותרו במטבח, אין כל זכר לשנים הארוכות בהן ישבה יחידת הקישור של הצנחנים במקום.