הסודות שלא שמעתם מדפי ההיסטוריה של הבסיסים - שאתם מכירים היטב

הארץ שלנו טומנת בחובה היסטוריה ארוכת שנים שמבצבצת מכל פינה. מימי התנ"ך, דרך הביזנטים ועד העות'מאנים והבריטים - כל תקופה הותירה אחריה מזכרות בדמות כתובות עתיקות ומבנים לשימור. לכן, זו אינה הפתעה שגם בין בסיסי צה"ל ישנם כאלה שמקורם בימי המנדט ומלאים בסיפורים ייחודיים.

מצעד צה"ל ברמלה, 1954. מתוך אתר פיקיוויקי.

"כשהבריטים הגיעו לארץ ישראל בשנת 1918, הם החלו בבניית תשתיות צבאיות", כך מפרטת ד"ר שרי מרק שהקדישה את הדוקטורט שלה לחקר בסיסי המנדט בארץ. "תחילה, הבסיסים נועדו לספק רק צרכים מינימליים עבור שהיית החיילים: מגורים, מנחתי מטוסים וכו'. אך ב-1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הצבא המלכותי הרחיב את שורותיו בארץ ואת התשתיות בהתאם. כך נוספו גם מבנים להנאה, כגון בריכות שחייה". 

באותו הזמן, המתחים בין הממשל הזר למחתרות היהודיות גברו: ההגנה, האצ"ל והלח"י החלו לפעול במטרה להחליש את הבריטים. במסגרת המבצעים, הלוחמים פגעו בבסיסים - שלימים עברו לידי צה"ל.

מחנה חצור

אחד המחנות האלה הוא בסיס חיל האוויר חצור, או בכינויו המקורי ששימש את חיל האוויר המלכותי - "קסטינה". את השם הזה יכולתם לזהות בתוכניות הפעולה של תנועת המרי העברי בשנות ה-40, כחלק מתכנון "ליל המטוסים".

מדובר בפעולת קומנדו סודית ונועזת שנועדה לפגוע בנכסי המנדט החשובים ביותר, מטוסי הקרב. אלה שסרקו את מרחבי הים התיכון בניסיון לאתר ספינות מעפילים העושות את דרכן ארצה - ולמנוע את ההגעה שלהן.

מפציץ 'האליפקס' בריטי

בלילה שבין 25 ל-26 בפברואר 1946, יצאו לוחמי האצ"ל אל עבר קסטינה, בתיאום מושלם עם אנשי הלח"י שהתקדמו לשני שדות תעופה צבאיים אחרים. שעת הש' נקבעה ל-20:30, והגשם העז הקשה על תוכניתם. בעודם מחופשים למדריכים בתנועת השומר הצעיר, עם חולצות כחולות ושרוך לבן, הם עשו דרכם על גבי משאיות ליעד - נושאים חומרי נפץ וכלי נשק.

אנשי האצ"ל הכירו את המטוסים היטב, וידעו שיש להצמיד את המטען בדיוק לחיבור בין הכנף לכלי, בקרבת מיכל הדלק. הם תפסו מרחק והטילו רימון על אחד מכלי הטיס, שעלה באש, סיפק תאורה וסימן את האות לתחילת הפעולה. הלוחמים פתחו בריצה מהירה למחסה, פיצוץ אדיר נשמע מאחוריהם - ובישר על השמדתם של כ-12 סמלי עוצמה בריטיים בדמות 'האליפקס'.

במרץ 1948, כוחות ההגנה השתלטו על המחנה, לאחר שחיל האוויר הבריטי הותיר אותו מאחור. גם שנים לאחר מכן, בשימוש צה"ל, נשמר ייעודו המקורי - והוא הפך לבסיס חיל האוויר של המדינה הצעירה, הפעיל מאוד עד היום. 

מחנה ביל"ו (ליפקין)

אם נעזוב את חצור ונעלה צפונה על כביש 40, בסמוך לכניסה לעיר רחובות, נוכל לזהות עמדת שמירה באמצע הדרך. זו הכניסה למחנה ביל"ו. הבסיס הוקם גם הוא על ידי הצבא הבריטי בתקופת המנדט. 

"ב-1948, כשהבריטים עזבו את הארץ, הם לקחו איתם את כל הציוד הצבאי הנייד", מסבירה ד"ר מרק, "אך המחנות המשוכללים שהקימו - עמדו למכירה. כשפרצה מלחמת העצמאות, והם כבר יצאו מהארץ לחלוטין, אלה שלא נמכרו, נזנחו ונותרו ריקים".  

וכך גם ביל"ו ננטש, עד שהתמקמו בו תושבים ערבים מהכפר הסמוך ושהו שם עד פרוץ מלחמת העצמאות. על מנת להוציא שיירות נוספות לירושלים, שהייתה תחת מצור, נשלחו לוחמי גדוד 52 של חטיבת גבעתי דאז להשתלט על המחנה. ב-2 באפריל 1948, הם יצאו לדרך ותוך זמן קצר המשימה הושלמה בהצלחה. 

מאותו הרגע, שימש המקום כנקודת המוצא לקראת יציאת השיירות לירושלים דרך כביש חולדה ודרך בורמה. בנוסף, הוקם בו בית חולים צבאי שאליו פונו פצועי קרבות הנגב לאורך המלחמה - בית חולים 8.

היום, משמש ביל"ו כמפקדת אוגדה 98, ואפשר עדיין למצוא בו שלושה מבנים לשימור מאותה תקופה, בהם חדר האוכל המקורי, המזכירים את הסיפורים שהתרחשו במחנה. 

מחנה רמלה (רחבעם)

על גבי שלט כחול גדול במרכז מחנה רמלה, מתנוססת ההיסטוריה המרשימה של המקום. "זה המחנה המתוכנן הראשון בארץ, והוא נבנה כולו מאבן", מתפעלת ד"ר מרק, "בו שכנה מפקדת חיל האוויר המלכותי, שהייתה אחראית על השליטה והביטחון בפלשתינה בין השנים 1939-1936, עד אמצע המרד הערבי". 

מאז, עבר הבסיס מספר גלגולים. עם כיבוש רמלה הוא הועבר לידי צה"ל ושימש במקביל כמפקדת פיקוד המרכז וחיל האוויר, ולאחר מכן כמפקדת חיל הרגלים. עד שבתחילת שנות ה-90' קיבל את ייעודו הנוכחי בתור מפקדת פיקוד העורף, שהוקם זה עתה. 

במרחבו נותרו עדיין כמה מתקנים מרכזיים מהתקופה הבריטית. אך למרות זאת, יש גם סברות שהוא הוקם בכלל על ידי הטורקים עשר שנים לפני תחילת המנדט, במטרה לשמש טייסת קרב בווארית.

בכניסה, ממש משמאל לש"ג, עומד מבנה משונה שלמראית עין נראה כמו מגדל פיקוח. ואכן, במשך שנים ארוכות זו הייתה הדעה הרווחת, עד שלפני כעשור, טייס מבוגר שעבר קורס טיס בבסיס, גרס כי מדובר בש"ג הישן. העניין שנוי במחלוקת עד היום.

כמה מטרים לתוך הבסיס, ניצבים שני בניינים עתיקים, דו-קומתיים שמזכירים בצורתם מבצר מימי הביניים. בקצה שלהם מסותתים חרירים, מאחוריהם ישב ככל הנראה שומר. אחד מהם עבר שימור לפני כעשרים שנה, והשני שימש כמחסן וחמ"ל חירום, אך נסגר בשל מצבו.

מחנה צריפין (ידין)

את אותם מבנים ותשתיות, קיבל ה'צבא בהקמה' מן המוכן - כעת נותר רק למלא את החלל באוכל, מים, תחמושת וחיילים כמובן. לכן, יש התאמה גבוהה בין מחנות הצבא הבריטי לבסיסי צה"ל מאז היווסדם: במקומות בהם היו מסלולי נחיתה, הוקמו בסיסי חיל האוויר. והאנטנות הגבוהות של הצבא הבריטי, שימשו גם את חיל הקשר הישראלי.

אימון בצריפין, שנות ה-40. מתוך אתר פיקיוויקי.

"מחנה סרפנד למשל, הוא דוגמה מצוינת לכך", מעידה ד"ר מרק על צריפין של אז, "בימי המנדט הבריטי הוא שימש כבסיס הדרכה מרכזי, מטרתו - לחנך את ה'קנדידטים' הצבאיים במקצועות השונים: קשר, נהיגה, לוחמה ועוד. כל מי שחויל הגיע לכאן ללימודי יסוד. הוא היה גדול, כמעט כמו העיר גבעתיים של היום, וכלל כיתות, אזורי לינה לחיילים ומגורים לאנשי הצוות לרבות משפחותיהם". 

גולת הכותרת של הבסיס הייתה רחוב מרכזי, שנקרא 'מול'. זה היה החלק המסחרי של המחנה, אליו היו מגיעים אנשי הצבא בזמנם הפנוי כדי ליהנות מחנויות ספרים ודברי סדקית, ואפילו מבית קולנוע קטן. זו הייתה הזדמנות לשתף יומני מלחמה, להתעדכן במתרחש בחזית ולהפיג לחצים. אותו קולנוע אומנם כבר לא פועל, אך מבנהו עדיין עומד על תילו בצריפין.

צריפין, 1943. מתוך פיקיוויקי.

ואכן, עם התמקמות צה"ל שמר המחנה על אופיו המקורי. הוא הפך למרכזי מבין בסיסי ההדרכה הצבאיים, וריכז תחתיו מגוון הכשרות: טירונים, חי"ר, קורסי מ"כים ואף מסלולי הכשרת נשים לפיקוד ולקצונה. במקור, שכנו בו גם מפקדי החילות (קצין תותחנים ראשי, קצין קשר ראשי וכו').

לימים, עם התרחבות הערים הסמוכות, באר יעקב וראשון לציון, והצורך ההולך ועולה במרחבי מגורים, הועתקו הבסיסים השונים אל מרחב ייעודי בנגב - קריית ההדרכה על שם האלוף אריאל שרון. מקום שקיבל בגאווה בשנות האלפיים את התואר 'עיר הבה"דים', ובו מרוכזות אינספור הדרכות כיום. בצריפין, נשארו בעיקר מערכי תקשוב וסייבר, לצד מרפאה צבאית מרכזית.

המרפאה בצריפין כיום.

גדעונים

אם נעלה על הגשר הארוך מחוץ לשער של צריפין ונחצה את הכביש, נמצא את עצמנו תוך דקות בבסיס גדעונים. הקרבה הגדולה מעידה ומזכירה שפעם הוא היה רק חלק קטן משכנו הגדול ממנו. 

בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, הקיפו את הבסיס אנטנות גבוהות ואמצעי האזנה - שכן במרחב המחנה פעלה מערכת מאומנת של האזנות עבור איסוף מודיעין של האימפריה. אך על מנת להסוות את מטרתו האמיתית, טענו הבריטים שהבסיס משמש רק לקשר וקראו לו "Signal Hill", כמו תחנת הרדיו ששידרה מהמקום לכל רחבי העולם.

הכיכר המרכזית בגדעונים.

כשאלה עזבו את א"י, הועברה "גבעת האלחוט" לידי הערבים ולבסוף הגיעה לידי צה"ל. בה"ד 7, בסיס ההדרכה של חיל הקשר (לימים חיל התקשוב) הוקם במקום ונקרא 'גדעונים', על שם מחתרת האלחוטנים של ההגנה. במרוצת השנים, חלפו שם כל גלגולי חיל הקשר - מיוני דואר צבאיות ועד אמצעים מתקדמים בעולם הסייבר.

בשנת 2016, כחלק ממעבר צה"ל לנגב, 'הועתק' בה"ד 7 לעיר הבה"דים, ובגדעונים נותרו כל מיני הכשרות: תקשוב והגנה בסייבר, הפרקליטות הצבאית, מתאם פעולות הממשלה בשטחים ובית הספר לתקשורת של דובר צה"ל.

משרד הרס"רית - כלא לשעבר.

עד היום, ישנם שרידים להיסטוריה בכל רחבי הבסיס. למשל, משרד הרס"רית והחמ"ל בבסיס שימשו לפני כמאה שנים ככלא בריטי, והכיכר המרכזית נשארה באותו המקום שהייתה ב"גבעת האלחוט". שני המבנים הארוכים שמשני צדדיה הם מבני אבן עתיקים לשימור - שכיום משמשים משרדי סגל ושק"ם.

משרדי הסגל והשק"ם, מבנים לשימור.

מחנה 80 (בט"ר דותן)

את מחנה 80 רבים מחיילי וחיילות צה"ל מכירים כמקום הראשון שקיבל אותם לאחר הגיוס. מה שהם אינם יודעים זה ששמו המוכר 'מחנ"ש' ניתן לו לפני עשרות שנים, ובשפה אחרת. זהו "Camp 80", תכליתו נשמרה עוד מימי המנדט הבריטי - כששימש אותם כבסיס אימונים ללוחמי החי"ר. 

הוא הוקם מאוחר יחסית, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובשלהי תקופת המנדט. היות והבריטים הבינו כי ימיהם בפלשתינה ספורים, תשתיות מחנה האימונים לא היו מודרניות כבשאר הבסיסים, והוא היה מורכב בעיקר מקבוצות אוהלים שחולקו לפי פלוגות. 

טירונים במחנה 80, 1958. מתוך אתר פיקיוויקי.

"לכל פלוגה היו מעט מבנים קבועים", מתארת ד"ר מרק, "ביניהם אזורי רחצה, כביסה ושירותים, מועדון, חדר האוכל והמטבח היו משותפים. ולוחמי החי"ר בהכשרה, הלא הם דרי המחנה, לנו באוהלים". 

היום, את האוהלים הארעיים החליפו מבנים קבועים, אך מטרת הבסיס נותרה בעינה - הוא נשאר בסיס טירונים, ואחראי על מסלולי רובאות 02 ו-03 כלל צה"ליים.

*******

בסיום המסע בין ששת הבסיסים, אנחנו יוצאים ומתיישבים לכתוב את הכתבה הזו. מה שלמדנו הוא רק תזכורת קטנה לכך שבשגרה היום-יומית של חיילי וחיילות צה"ל קל לפספס את המשמעות ההיסטורית שאולי מסתתרת מעבר לפינה. 

המבנה בצריפין שחלפתם על פניו לאחר ארוחת צהריים היה פעם בית קולנוע, והש"ג בבסיס רמלה בכלל חושף מחלוקת עתיקה. בקיצור, כמעט בכל מחנה מסתתר סיפור מרתק - שרק מחכה לצאת לאור.