ניב ז"ל חיכה לגביע עונה שלמה. אחיו הגדול חגג את הזכייה בלעדיו - ולמענו

דור מתיישב ביציע, על אחד מהכיסאות האדומים שהוא מכיר כל כך מקרוב. הוא מסתכל על המקום הריק שלצידו וזורק לאוויר: "כל משחק היינו ממלאים את השורה. אני אבא שלי, עומר החבר הקרוב - וניב. זה לא נתפס שמאז אותו יום, הכיסא שלו יהיה ריק לעד". 

"אני וניב שונים שנות אור", מכריז אחיו הגדול של סמל ניב דייג ז"ל, לוחם בגדוד 890 בצנחנים, וחותך את השקט השורר באצטדיון הריק. "אני איטי, לוקח לי זמן לעשות הכול. הוא היה מהיר ותקתקן". ככה זה קשר של אחים, מלא בהיפוכים ובשוני. אבל דווקא ב'טרנר', מצאו דור וניב אהבה משותפת, שאותה חלקו עוד מגיל צעיר - הפועל באר שבע. 

"הכינוי של ניב ביסודי ובחטיבה היה מליק - כמו השחקן מאור מליקסון. אחד מהשחקנים שהוא הכי אהב והעריץ. תמיד הייתי בא לכאן עם ניב, בלעדיו היה קצת משעמם", מודה דור, ומוסיף בחיוך רחב: "לא היה לי למי להציק. אין מה לעשות זה התפקיד שלי בתור אחיו הגדול. ככה זה". 

סמל ניב דייג ז"ל

הוא מסתכל על המגרש הריק כעת, והזכרונות מהמשחקים והיציע מתחילים להשתקף בעיניו - וחוזרים לחיים כשהוא מתחיל שוב לדבר: "באר שבע מול אינטר. בהתחלה היינו בפיגור ובדקות האחרונות של המשחק ניצחנו. ניב ואני קפצנו אחד על השני כמו משוגעים וכל האצטדיון רעד. הוא היה מאושר. אחד הרגעים היותר יפים שלו".

סמל ניב דייג ז"ל, היה עוקב באדיקות אחר הקבוצה גם במהלך שירותו הצבאי. "מאז שהתגייס הוא היה מגיע פחות. הייתי שולח לו קישור בסיום כל משחק, מוודא שהוא מעודכן ומספר לו על כל בעיטה וגול", משתף דור. הגיוס של אחיו הצעיר לקרבי, היה מורכב עבורו כבר מהתחלה:" דאגתי לו מאוד. מהרגע בו התחיל את השירות, כל יום הייתי שואל לשלומו ומחכה לו בבית. עד לרגע האחרון שלו".

בערב 1 במאי הגיעה הדפיקה בדלת. למרבה האירוניה, בדיוק כשדור צופה במשחק כדורגל. "דקה אחרי השריקה למחצית אני שומע שלוש דפיקות, לא הבנתי מי זה יכול להיות", הוא משחזר, "אני מציץ בעינית שבדלת, לא כל כך מבין עדיין, ואז אמא באה ונעמדה לצידי". 

השניים פותחים את הדלת, מזהים שלושה אנשי צבא וכשהסיטואציה מתחילה להתבהר - העולם של משפחתו כבה. סמל ניב דייג ז"ל, נפל בתאונה מבצעית שאירעה ברמת הגולן. "אני בן אדם מאוד אופטימי. באותו הרגע הייתי בטוח שהוא הולך להגיד שהוא נפצע בקרב", הוא אומר בטון שעדיין מסרב להאמין. 

"הם נעמדים מולנו ואומרים 'לצערנו ניב נהרג'. כל הגוף שלי רועד באותו הרגע. חושך והלם טוטאלי", מתקשה דור לתאר. אחרי כמה שניות, הוא מרים את הראש וממשיך: "אני נזכר בניב כשקשה לי. גם כשלא היה לו קל או כשהדברים לא הלכו חלק, הוא תמיד היה מחייך ומביא איתו אווירה טובה. זה הולך איתי בכל דקה ביום"

.

חודש מאותו היום, הפועל באר שבע מגיעה לגמר גביע המדינה, ודור כמובן - מתייצב ביציע. "במשחק גביע האחרון שהיה לפני שלוש שנים היינו כאן יחד. זו הייתה הפעם האחרונה שניב חגג זכייה של תואר", הוא נזכר. במשך עונה שלמה חלם לראות את הגביע - ולהניף אותו יחד עם הקבוצה, אך נפל שבועות ספורים לפני הרגע המיוחל. 

"היינו אמורים להיות במשחק הזה יחד. לא ידעתי איך זה להיות באצטדיון בלעדיו, אבל בסוף החלטתי ללכת לשם דווקא בשבילו. הרגשתי שלא רק אני מעודד את הקבוצה בכל הכוח - ניב יחד איתי. שני אוהדים בגוף אחד". 

הוא מצביע בדיוק על הכיסאות בהם ישב: "אני שואל את עצמי 'למה הכיסא לידי ריק?' כל פעם היינו ממלאים את השורה, והיא לנצח תישאר עם חור עצום". 

בדקה 89' של המשחק, פסיעה מסוף הזמן - הקבוצה מבקיעה את הגול השני. "הלוואי והוא היה פה ברגע הזה. הסתכלתי למעלה וצעקתי 'ניבי, זה בשבילך!'" 

כששריקת הסיום נשמעת והקבוצה שלהם מנצחת, דבר אחר עולה בראשו של דור: "אני חושב על ניב, על כמה שהוא חסר - ועל כמה שהניצחון הזה הוא עבורו". 

בסיום המשחק כל האוהדים עלו למגרש יחד עם השחקנים, דור וחברו של ניב עולים על הדשא ואיתם - הדגל של ניב. "מפל של רגשות בסיום המשחק. אני מתעטף בדגל של ניב והחיוך שלו נפרס על הדשא. הוא נוכח איתנו בחגיגה הזו".