כשהדמות שמזכירה את הפצע הכי כואב - הופכת לנקודת האור במסע

צילום: יונתן הלר | עריכת וידאו: דן אשכול | עריכת צבע: רון יצחקי | עריכת תוכן: אביגיל רחל לוי

הדרך לבית נחמיה

אני מחכה לרס"ן (במיל') שי שגב בתחנה המרכזית במודיעין, ועיני סוקרות במהירות את הרכבים החולפים. תוך מספר דקות עוצרת לידי 'סקודה' אפורה, מתוכה יוצא קצין נפגעים שמחייך אליי בחום: "מוכנה?"

המכונית גולשת בשקט על הכביש המהיר, והוא מתחיל לספר על הקשר המיוחד שלו עם המשפחה שאנו עתידים לפגוש: "זו מערכת יחסים מורכבת. לפעמים יש ביקורים עצובים, באזכרות למשל, ואחרים משמחים. אבל לא משנה מה, זה מרגש לנסוע אליהם. בכל פעם".

בכניסה לבית השקט בבית נחמיה ניצבת גיטרה קטנה ממתכת. עליה כתוב 'עילי שלנו, נזכור אותך לעד'. "הזיכרון, הוא בלתי נפרד מהמשפחה הזו", מסביר לי שי כשהוא שם לב שאני מתעכבת על ידה, "אבל יחד איתו, תמיד יש כאן תחושה חמה ואוהבת. את תביני על מה אני מדבר, כשנפגוש את רינת".

אנחנו מתקדמים בשביל הגישה, ונוקשים על הדלת. כשהיא נפתחת - אני אכן מבינה. "שלום! ברוכים הבאים. בואו נעשה קפה", מסבירה אלינו פנים רינת כהן, אמו של רס"ר (במיל') עילי אליהו כהן ז"ל. כמו החצר, גם הבית מלא בתזכורות קטנות לבנה שנפל בעזה לפני כשנתיים. נרות, תמונות או סידור שעליו טבוע שמו.

"מסרנו את הפרטים על התקרית. מאז אני צמוד למשפחה כמה שרק ניתן"

"עילי נולד וגדל פה, בבית נחמיה. הוא היה ילד מקסים וחכם, שאהב מאוד מוזיקה ולנגן בגיטרה. היה לו ממש אוסף", מתארת רינת בעיניים נוצצות. רס"ן (במיל') שי מצביע על אחת מהן שתלויה על הקיר: "את זו הכינו בעבודה של זקי, אבא של עילי. סיפור החיים שלו כתוב עליה".

"חוץ מגיטרות, הוא היה מכין ואוסף גם סכינים", ממשיכה האם, "זה שיגעון שיש לו מגיל 12. תמיד התביישתי להגיד את זה כי זה לא נשמע כמו חינוך טוב. אבל זה מה שהוא אהב. ומסתבר שיש קהילה בינלאומית של חובבי סכינים".

את שירותו הסדיר העביר במגלן. כשהשתחרר טס לטייל עם חבריו כמיטב המסורת ישראלית. עם פרוץ המלחמה הוא חזר לארץ, ונכנס לשירות מילואים פעיל ב-551. בכ"ב בכסלו התשפ"ד, חמישה בדצמבר 2023, נפל רס"ר (במיל') עילי אליהו כהן בקרב ברצועת עזה.

"בסביבות 14:30 בצהריים דפקו לנו בדלת, ואמרו שעילי נפל בקרב בג'באליה. מאז התחיל הסיוט שלנו", משתפת אמו, "תוך שעתיים הבית התמלא באנשים. את שי פגשנו בערב. עד אז לא הכרתי הרבה אנשי צבא וכולם היו נראים לי אותו דבר. ורק אחר כך הצלחתי להבין מה התפקיד של כל אחד. ומאז אנחנו לא נפרדים מה שנקרא, גם בדברים טובים וגם בפחות טובים".

"אני זוכר את הערב הזה ממש חזק", מתאר רס"ן (במיל')  שגב, "היה מאוד גשום. חיכיתי מחוץ לבית כמה דקות בחושך. בפנים היה אור וקולות של המון אנשים. בית הומה אדם. לקחתי את ההורים הצידה, רינת וזקי, ומסרנו פרטים ראשונים בלבד על התקרית. וזהו, מאותו רגע אני צמוד ככל הניתן למשפחה. כמה שרק ניתן וכמה שיותר".

"בגלל שזה מתוך העצב והכאב זה קשר אחר. והוא יימשך בחלוף הזמן"

מאז אותו לילה עברו כמעט שנתיים, וכמו שרינת מספרת, כעת שי הוא כבר ממש חלק מהבית: "הוא נכנס, מכין קפה, ממש מרגיש חופשי. זה קשר שנבנה, בהתחלה הכול טכני, צריך לחתום על תחקיר או לקבל את החפצים של עילי בקופסה כחולה. כזו שמוכרת רק להורים שכולים. כבר למדתי להבחין לפי הקול של שי אם מדובר במשהו פחות נעים. הוא אומר 'אני מגיע' - ואת השאר אני מבינה בעצמי".

"אבל הכול נעשה ברגישות, הוא נותן לנו את הזמן, תמיד עם המון סבלנות והבנה. ובאמת ככל שעובר הזמן הדברים הפרוצדורלים מתמתנים, ונשארת רק התמיכה. הוא כבר מכיר את החברים של עילי מהצוות, ואפילו מקפיץ את הבנות שלנו כשצריך".

ואכן, נראה שהקשר שהתחיל אולי כטכני, הפך לחלק אינטגרלי מהחיים של שניהם. "יום אחד, ב-23:30 אני מקבל טלפון", משתף קצין הנפגעים, "רואה על הצג נטע, הבת של רינת. מיד עניתי לה. היא שואלת אותי 'שי, מה קורה? אתה בבית? אנחנו עולות, זה בסדר?'"

"מסתבר שהן עשו תרגיל במסגרת קורס מדריכות צלפים והיו צריכות להגיע לנקודה גבוהה כדי לפגוע ב'אויבים' על הגבעה ממול. אחר כך הן ירדו בשמחה גדולה וצהלה, ובכלל אף אחד לא זכר שהשעה כבר 12, ואפילו אחרי חצות. אותי הכי שימח בעולם שהיא הרגישה בנוח להתקשר גם בשעה כזו, ושיכולתי לעזור לה".

"זה גם חלק מההחלמה והשיקום שלנו", ממשיכה אותו רינת, "שי מרים אותנו למעלה, כי בקלות אפשר לשקוע. ויש רגעים כאלה, שאני פתאום ב'דאון'. אבל הוא מסיט אותי לדברים טובים, זה ממש כישרון". רס"ן (במיל') שי מחייך אליה ומוסיף מצידו, "אני פשוט רוצה לראות שטוב להם. ואם יש משהו שהם רוצים או שאני מזהה שיעזור להם - אעשה הכול כדי לגרום לזה לקרות".

"אני חושבת שהקשר בין המשפחה לקצין הנפגעים זה משהו נבנה", היא מסכמת, "לא היינו נפגשים בשום סיטואציה. לא הייתי יודעת מי הוא בכלל. ובגלל שזה מתוך השכול ומתוך העצב והכאב זה קשר אחר. ואני מאמינה שהוא יימשך גם אחר כך - בחלוף הזמן".

בין כותלי החדר במחלקת 'חוזרים לחיים'

כ-20 ק"מ משם, בכניסה למחלקת 'חוזרים לחיים' שבבית החולים שיבא, אני פוגשת את סרן עומר טל. "בואי נעלה לחדר של מיכאל", היא אומרת בחיוך רחב, וישר רומזת על ייחודיות הקשר ביניהם: "עם הרבה פצועים, אני זו שצריכה לתפעל את השיחה, אבל כאן מיכאל הוא המראיין. בסוף אני יוצאת יותר מחוזקת ממנו".

פרחים מלגו מקשטים את המדפים של חדר בית החולים הצבעוני, "להכין לכן שייק?" מציע רס"ר (במיל') מיכאל חדד. החיבור בין השניים ברור כבר מהשנייה הראשונה: הם משוחחים זה עם זו בטבעיות וצוחקים ללא הרף. אבל כמו שהם ממהרים להסביר לי, לקח להם קצת זמן להסתנכרן.

"כשהגעתי לפגוש אותו בפעם הראשונה דיברתי מאוד מהר", פותחת סרן עומר, "מיכאל עצר אותי ואמר 'אני קורא שפתיים. אני לא מבין מילה ממה שאמרת בחמש דקות האחרונות'. זה היה כבר לפני שמונה חודשים, ומאז אנחנו מדברים מאוד ברור, בשיחות וידאו, ואין טלפונים או הקלטות".

"אני עם מכשיר שמיעה באוזן ימין, בשמאל יש לי שתל, ועדיין יש צלילים שאני לא שומע בכלל. תנסי לשים אוזניות שמפיקות חריקה בלתי פוסקת - ולנהל שיחה. ככה אני חי", מדגיש רס"ר (במיל') מיכאל, "זה עושה כאבי ראש וגורם לאיבוד שיווי משקל. אבל אני ועומר התחברנו דווקא בגלל הקושי. מאז הפגישה הראשונה היא מבינה אותי טוב, ועל חמש הדקות הראשונות ההן, אני כבר חייב לה עשר".

את אירוע הפציעה במוצב בצפון הוא זוכר בבירור. "זה היה יום חמישי, עשינו במטבח הכנות לשבת. ואז כטב"ם נפל לידנו. נפצעתי קשה וכמה חברים שלי קל. חיכינו לפינוי מוסק, אלה היו ה-12 דקות הכי ארוכות בחיים שלי. ברוך ה', אני חי. לא בנס אחד ולא בשניים - אני חי בניסים ונפלאות. אם הפגיעה הייתה זזה הצידה כחוט השערה, אם גרגיר חול היה נוגע לי בראש, לא הייתי כאן".

"מעבירים מהילוך ראשון לשני, נותנים גז - וממשיכים קדימה"

במשך חודשיים הוא היה מורדם ומונשם בביה"ח רמב"ם. מאז, הוא עובר תהליך שיקום ארוך, ועומר נמצאת שם איתו, בכל צעד ושעל: "בלעדיה עוד הייתי תקוע בכל מיני בירוקרטיות מול כל מיני גופים, או מול שכירת דירה. לא כולם מבינים את הקושי שלי, ומצליחים לעזור. עומר איתי, ואנחנו מעבירים מהילוך ראשון לשני, נותנים גז - וממשיכים קדימה".

ואכן את האתגרים, מכירה סרן עומר מקרוב. "בהתחלה הורדנו אפליקציה של שפת הסימנים כדי שנוכל ללמוד לתקשר. אחרי כמה פעמים הוא אמר לי 'עזבי. אני לומד לקרוא שפתיים'. הזהרתי אותו שיהיו אנשים שידברו מהר, שזה יהיה קשה. אבל מיכאל, התגובה שלו לקשה היא - 'תביאי'. והנה", היא מגבירה את קצב הדיבור שלה, "הוא ממש מצליח להבין אותי".

היא שותקת לרגע, ואז אומרת, "כשמסתכלים על מיכאל עכשיו הוא לא נראה פצוע. אבל לפעמים הפציעה מתרחשת גם בפנים. זה לא אירוע שאפשר לעבור בלי שמשהו ישתנה לך בנפש. זה קשה - ואתה מתמודד עם זה כמו מלך", היא מחייכת לעברו.

"צריך להסתכל על האור שבקצה המנהרה", הוא מצהיר, "כי אנחנו מתקדמים אליו צעד אחר צעד. כל יום שאני קם והולך, זה דברים שאי אפשר להכיל בכלל. אמרו לי אתה לא תלך יותר. אני קם כל בוקר ושמח שאני פותח עיניים. אני נושם אוויר. אני הולך! אני אומר תודה יום-יום".