"הפלאשבקים לא עוזבים, ועדיין החלטתי לא לשתוק - בשביל מתמודדי הנפש"

"אני חווה פלאשבקים, חרדות ושינה קשה כל הזמן. הזכרונות לא עוזבים אותי. ועדיין, קיבלתי החלטה לא לשתוק. בשבילי, בשביל מי שחי עם זה, ובשביל מי שלא יחזור", כך משתף יובל בן נון, שהיה לוחם צנחנים, ומאז 7 באוקטובר, מתמודד נפש - את הסיבה לעמוד מול המצלמה. 

הוא התגייס באוג' 21' ויצא בזמן ההכשרה לקורס חובשים. "בהתחלה התנגדתי כי לא רציתי פק"ל חובש, אבל בסוף התאהבתי במקצוע", הוא נזכר. "חזרתי לגדוד, סיימתי הכשרה, ועליתי לתאג"ד - צוות של חובשים, לוחמים, פרמדיק ורופא. שם התנסיתי באירועים מכל הסוגים: דריסות, ירי, דקירות, נפילות, שברים פתוחים ואפילו שתי לידות".

כבר בתקופה הזאת, אחרי כמה מקרים קשים, יובל מתחיל לפתח תסמינים שבדיעבד יתבררו כפוסט טראומה: "אני זוכר שהיה ריח מסוים שרדף אותי לכל מקום, אחר כך הגיעו התמונות מהזירות, סיוטים, ונדודי השינה. החלטתי לחזור לצוות כי חשבתי שזה מה שיעזור לי". ודווקא כשהוא תכנן לשוב לחברים בצוות ולהתמקד בפעילות שגרתית, הכול התהפך. 

7 באוקטובר תפס את יובל ברגילה, בבית. "קבוצת הוואטסאפ של הצוות התפוצצה: התכנסות בלטרון ויציאה דרומה. רשמית הייתי חדול - אבל הגעתי, לא יכולתי לשבת ולא לעשות כלום. בנקודת הכינוס ההורים שלי הביאו לי וסט, קסדה ומחסניות. ומשם, נסענו לבית קמה והמשכנו לעוטף". 

בצומת שובה הבינו הלוחמים שמדובר באירוע בקנה מידה שטרם הכירו -  רכבים שרופים, פצועים ונרצחים. "התחברתי לתאג"ד שקיבל פצועים מגולני ונשארתי לתגבר כחובש", הוא מתאר.

"הפצוע הראשון הגיע אליי עם פגיעה קשה בראש. אחריו היו שניים נוספים, אחד עם רגל כמעט מנותקת, לשני יד מרוסקת מרימון. קיבלתי מפתחות לרכב שהיה שם ויצאנו לפינוי לסורוקה. בדרך נפל לידינו חימוש והרכב כמעט התהפך,  השמשות התנפצו, רסיסים עפו. הידקנו חוסמי עורקים, וניסיתי להשאיר אותם ערים - אז גלגלתי להם סיגריות כל הדרך. חודשים אחרי, פגשתי אחד מהם בהרצאה והוא זיהה אותי: 'החובש מצנחנים שגלגל לי סיגריות'".

"משם, חזרתי לכפר עזה לעזור בפינוי, ונתקלתי בתמונות שלא יוצאות מהראש", הוא אומר בכאב, "אני חושב שהרגע הכי קשה היה כשקיבלתי טלפון מחבר שסיפר על החברים שלנו שנהרגו. חטפתי התקף חרדה, התקשרתי לאמא שלי כדי שתעזור לי למצוא פתרון - ולא היה כזה. שם כבר לא יכולתי יותר, אבל הצלחתי לחזור הביתה, להלוויה של גמזו (סמ"ר אילי גמזו ז"ל)".

לאחר תקופה מאתגרת בה התמודד עם דיכאון ופוסט טראומה קשה, יובל השתחרר באפריל 24'. כמה חודשים אחר כך, כשהיה במשלחת שיקום בארה"ב, קיבל טלפון שבישר לו את הנורא מכל - אחיו התאום, סגן שחר בן נון ז"ל, נפל ברצועה, בפעילות להשבת חטופים. 

"שחר היה מושלם. מצחיק, חכם, פשוט לוחם על. הוא התגייס לקורס טיס, עבר לסיירת צנחנים, ואחרי 7 באוקטובר הוא רצה לעשות יותר ויצא קצונה. כשהוא נכנס לעזה הוא היה מבסוט, סוף סוף הרגיש משמעותי, ובאמת כל מה שהוא ראה מנגד עיניו היה החטופים". 

"בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה לו. מאז, כל צעד שלי הוא לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשבילו, כדי שהוא יוכל 'להמשיך לחיות'. זה נותן לי כוח להמשיך להתמודד עם הפוסט-טראומה".

דבר נוסף שהעניק ליובל תקווה, הוא רג'י - כלב השירות שלו. "זה קרה אחרי שכנועים ארוכים של עובדת סוציאלית", הוא מודה בחיוך, "בהתחלה סירבתי. זו אחריות כבדה, ואז, עוד בקושי תפקדתי. לבסוף השתכנעתי ומאז אנחנו ביחד כל יום - בלתי נפרדים". 

"רג'י מזהה חרדה ו'מטפל' בדרך שלו - נצמד אליי, מושך אותי ומלקק. הוא בעיקר נותן לי אחריות וממלא לי את הראש בעיסוק חיובי במקום חזרות על 'מה הייתי צריך לעשות אחרת'. אני מרגיש שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה מאז שהוא איתי".

כשהוא נשאל מה היה מייעץ למי שרק עכשיו אובחן בפוסט טראומה, קשה לו למצוא מילים: "זה רחב מדי בשביל משפט אחד. לאלה שמיד נכנסים לשגרת טיפול אגיד שיש אור בקצה המנהרה. שום דבר לא נעלם, אבל לומדים לחיות לצד זה". 

"ולמכחישים, כמוני, צריך לתת זמן, ורק אז לשבת ולדבר. לא תמיד קל ללכת לטיפול, או אפילו לספר למפקדים, במיוחד שמדובר באנשים שלא מכירים את ההרגשה. אבל כשמדברים עם מי שחווה דברים דומים משהו נפתח. תחושת ה'מישהו מבין אותי' היא כבר התחלה של ריפוי, ואין דבר חשוב מזה".