אמיר בחר את שם בנו, אך לא זכה לראותו. אשתו מגדלת את רפאל לאורו

"יש לנו טקס לפני השינה. רפאל ואני מנשקים את התמונה של אבא אמיר. וכשהוא מבחין באחת בבית או אצל חברים ומשפחה, הוא מצביע על התצלום ואומר 'אבא'", כך מתארת שחר, אשתו של רס"ן (במיל') אמיר נעים ז"ל, שנפל בהגנה על קיבוץ ארז, את השגרה מאז לכתו. "הוא נוכח בבית. אני מאמינה בזה, בדרך שלו הוא נמצא כאן ושומר עלינו".

הם הכירו עוד מילדות, היא במקור ממושב נתיב העשרה והוא מארז. כמעט שכנים. "למדנו יחד בבית הספר והיינו באותה השכבה. הכרתי אותו כ'אמיר נעים', אבל לא באמת הייתה בינינו יותר מדי אינטרקציה", היא מחזירה אותנו לימי התיכון, "אני לא בטוחה מה קרה במסע לפולין, אבל שם גילינו אחד את השנייה והקשר התחיל".

בצבא, שירתה כקצינת ת"ש, והוא התגייס ליחידת יהל"ם לפלגת סילוק פצצות. שניהם סיימו שירות קבע ועברו יחד לקיבוץ בו גדל. "באוקטובר 21' התארסנו, באוקטובר 22' התחתנו, ובאוגוסט 23', גילינו שאני בהריון. חודש מאוד עמוס", היא אומרת בחצי חיוך ציני. "הייתי בשבוע 11 כשאמיר נפל. זה אומנם שלב מוקדם, אבל הספקנו לקבל החלטות מהותיות יחד".

אחת מהן הייתה השם של התינוק הקרב ובא. "לא הצלחנו להגיע לעמק השווה. כל פעם שאני אמרתי כן, הוא אמר לא ולהפך. רק על רפאל הסכמנו מיד. בחרנו גם שם לבת - ארבל. אבל לאמיר הייתה תחושה שזה יהיה בן. יש בזה משהו מרגיע, הוא יודע מה השם של הבן שלו".

עם הזמן, ההריון מתקדם והכול הופך ממשי יותר ויותר. "המזל שלי הוא ששתי הגיסות שלי גם היו בהריון, אז עברתי אותו יחד איתן. ליוו אותי לכל הבדיקות, כל פעם מישהו אחר - אבל זה לא היה אמיר. כל קשת הרגשות נוכחת, עצב, שמחה, התרגשות ובעיקר המון געגוע. זה צובט וכואב, רציתי אותו איתי", היא מספרת.

אבל הוא היה לצדה. בדרך כזו או אחרת, נכח בחדר הלידה. "הבאתי תמונה שלו, וחולצה שהוא אהב שעטפנו בה את רפאל. כדי שיוכל להרגיש אותו. שמחה ועצב הולכים יחד ברגע הזה, וכל הזמן הרגשתי שאמיר שולח לי סימנים", היא צוחקת, "אפילו שרציתי לידה קלה - ולזה הוא לא דאג".

למרות האובדן הכבד שחוו לפני שנתיים - לשחר חשוב להבהיר: "אנחנו עטופים בהמון אהבה, רפאל גדל למשפחה שמחה. כן, יש עצב אבל הוא לא מנהל אותי ביום יום". ואכן גם במהלך ביקורי, חברים ומשפחה מתאספים כאן אחר הצהריים, כשהצחוק והחום מדבקים.

תזכורות קטנות לאמיר מקשטות את ביתם בכל פינה. תמונות שלו תלוית על הקירות, גם בחדרו של רפאל בן השנה וחצי. "אני לומדת עם הזמן איך לספר לו על אמיר, בצורה שמתאימה לגיל שלו", משתפת שחר, "הוא אומר 'אבא', ומצביע עליו בתמונות. אין ספק שהוא חלק מהבית הזה ואבא שלו, לא משנה מה יקרה הלאה".

הוא אומנם לא זכה להכיר את בנו, אך מכריו שפוגשים את רפאל מספרים שהאופי שלו הוא מעין המשך של אביו: "רפאל דומה לי חיצונית שתי טיפות מים, אי אפשר לפספס. אבל באופי הוא אמיר. חכם בצורה יוצאת דופן, סקרן, ויש לו קליטה מהירה. הוא שובב, ואני הייתי ילדה טובה, אז אין ספק שאת זה הוא קיבל ממנו".

רס"ן (במיל') אמיר נעים ז"ל

לפני חודשיים שבה שחר לעוטף, הפעם למושב בו גדלה, נתיב העשרה ולא לקיבוץ ארז - בו קבעו את ביתם. "היה קשה מדי לחזור לשם אחרי מה שקרה באותו היום", מתחילה שחר לספר על שמחת תורה לפני שנתיים בדיוק. "הייתי גמורה. תחילת הריון זו תקופה קשה. בשישי בערב קבענו להיפגש עם חברים, וביטלתי. זה אוכל אותי עד היום שהם לא הספיקו לראות אותו".

בבוקר שלמחרת, מתעורר הזוג לצלילי 'צבע אדום' ומטח רקטות כבד. "אמיר ישר קם לסגור את החלון בחדר השינה - הממ"ד שלנו", היא מתארת. ב-6:33 אמיר ז"ל, שהיה חבר בכיתת הכוננות, מרים טלפון לראש צח"י (צוות חוסן יישובי) של הקיבוץ, שנייה לאחר מכן הם מוקפצים: "אני ממש זוכרת איך הוא זינק מהמיטה, הבין שמשהו משמעותי קורה".

"הוא עלה על ציוד, אני נשארתי בממ"ד יחד עם הכלבה שלנו. ואז הוא חזר לחדר ואמר שהוא צריך לצאת. עוד לא הבנו מה באמת קורה. לא הספקנו להיפרד כמו שצריך".

הודעות מתחילות לרוץ בין החברים - ותמונת המצב הקשה מתחילה להתבהר. "אנחנו התכתבנו, הוא ביקש להעביר הודעה לאנשים כדי שינעלו חלונות ודלתות בבתים", היא נזכרת, "ניסיתי להבין ממנו איפה הוא ומה באמת קורה בחוץ. הוא נשמע בשליטה, אבל ברקע שמעתי את היריות, הבומים והצבע האדום שלא מפסיק".

ב-07:15 השיחה ביניהם נעצרת. מאז הוא מפסיק לענות. "עד עשר וחצי הייתי לבד בממ"ד, בהריון שבוע 11", היא משתפת, "רק אנשים בודדים ידעו אז. כשהתחלתי להרגיש לא טוב ביקשתי מאחראית הרווחה שיגיעו להיות איתי, ואחת השכנות התייצבה. זה עזר במעט, אבל המצב עדיין היה בלתי נסבל".

במקביל לבעלה שנלחם כעת בשער האחורי של הקיבוץ, שחר מקבלת עדכונים גם על בן דודה בן ה-17 שנעדר, טל קרן ז"ל. "הוא הלך לחוף הים בזיקים עם חברים בבוקר. דודה שלי כתבה שהוא לא עונה לה. ניסיתי ליצור קשר עם מישהו מהאזור או מהבסיס שאולי הצליח לברוח". מאוחר יותר באותו היום, מודיעים להם סופית.

במהלך היום הם מתבשרים על עוד ועוד חברים ומכרים שנופלים בקרבות, "כל הודעה כזו שלא כתוב בה אמיר היא מעין אנחת רווחה בתוך מערבולת הרגשות הזו", היא מודה. אך למרות זאת, תחושה רעה מלווה אותה באותן שעות ארוכות. "התחננתי שמישהו יגיד לי מה קורה איתו. אף אחד לא עונה". ב-12:20 היא מקבלת הודעה מאחראית הרווחה, 'תפתחי, אני בדרך אלייך'.

"חשבתי 'היא יודעת שהשכנה איתי כאן ושאני בסדר. למה היא צריכה לבוא?' הגוף שלי התחיל להבין שמשהו קרה. פתחתי את הדלת, ואני רואה אותה יחד עם שני חברים של המשפחה, אחת מהן פרמדיקית. וזהו. עומדים שם. הם לא היו צריכים להגיד כלום. הבנתי ישר - זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי".

"אני זוכרת בעיקר שצרחתי 'לא' כמה פעמים. הגעתי איכשהו לסלון ופשוט נפלתי לרצפה. הגוף שלי נשמט. לא הצליח להחזיק את עצמו. הפרמדיקית הרימה אותי והסתכלה עליי, ואז אמרה לי משפט שלא אשכח", היא נעצרת לשבריר שנייה, לוקחת נשימה וממשיכה: "'שחר, את חייבת לזכור שיש לך תינוק בבטן. את לא יכולה לאבד את עצמך ככה'".

"החיים והמוות היו לי מול הפרצוף - איבדתי את אהבת חיי, אבל יש לי אחריות על הילד שלנו", היא מכריזה. כך באמרה אחת בלבד, שחר מעכלת בעל כורחה את המציאות החדשה והמורכבת. "הייתה לנו כוננית בסלון עם התמונות שלנו, ואני ממש זוכרת שהסתכלתי עליהן ולא האמנתי, רק חיכיתי שהוא ייכנס בדלת. אמיר תמיד קפץ - אבל גם תמיד חזר".

ההורים של אמיר ז"ל מגיעים לביתם, הם מפנים את שחר ונוסעים למשפחה בראשון לציון, הרחק מהמקום בו הנורא מכל קרה. "עוד לא הבנתי בכלל מה היה, אבל החיים השתנו לגמרי. השבוע הראשון היה מטלטל, קראנו לו 'טרום השבעה' כי הוא נקבר רק שבוע וחצי אחר כך בקבורה זמנית. הייתי מוקפת באנשים ומשפחה ועדיין - הרגשתי את החוסר של אמיר, הוא חסר לי. אני לא מכירה שחר בלי אמיר, הוא חלק ממי שאני היום. תמיד הייתי מחפשת אותו בעיניים, בדברים הקטנים ופתאום הוא לא…נמצא".

את פרטי האירוע בו נפל, שחר מסרבת לקבל. "בהתחלה לא רציתי לשמוע. הייתי נורא רגישה לאמיר מאז ומתמיד. כל שריטה ומכה שהיה מקבל - כאבו גם לי", היא משתפת, "אז לשמוע את פרטי המוות שלו זה בלתי אפשרי. כולם ידעו שאסור לדבר על זה לידי".

במהלך השבעה היא מתוודעת לאט לאט למה שהתחולל בקרבות, ולגבורה של בעלה וחברי הכיתת הכוננות. הם הוקפצו ותפסו עמדות. אמיר והשותף שלו דני זיהו טנדרים שמגיעים מכיוון עזה, "אמרו להם 'אתם רשאים לירות, אבל קחו בחשבון שאתם לבד'", היא אומרת. הם פתחו באש לכיוון המחבלים עוד לפני שהספיקו להגיע לשער הקיבוץ.

בכניסה האחורית התחולל קרב קשה, 8 חברי כיתת הכוננות אל מול 30 מחבלים. "אמיר הגיע לנקודה הכי קרובה לקרב, שהייתה גם הכי חשופה. כשהבין שהוא חשוף, התחיל לסגת אחורה וברגע הזה פגע בו הכדור. ניסו לטפל בו, לא ויתרו עליו גם כשלא היה יותר מדי מה לעשות".

"הרגיע אותי לדעת שהוא לא היה לבד ברגעים האלה", היא אומרת כשדמעות נשקפות בעיניה, "מה שהכי הרגיע אותי זה לדעת שבעלת הבית אליו פונה, כיסתה אותו בפוך כדי שיהיה לו נעים ולא סתם בסדין". רס"ן (במיל') אמיר ז"ל נפל ב-8:30 אחרי שנלחם בגבורה על הקיבוץ בו גדל, והציל, יחד עם כיתת הכוננות, רבים מחברי הקהילה שלו.

"כשאנשים גילו שאני בהריון זה נתן להם תקווה", היא מחייכת. מאז, יש אינספור רגעים בהם שחר מדמיינת את רפאל יחד עם אבי ילדיה. "לא רק הצעד הראשון או המילה הראשונה. אבל גם הדברים היומיומיים, לקחת אותו לגן, להעיר אותו ולהרדים אותו".