"לדעת שאתה לא לבד בתהליך השיקום, וגם אחרי – זה מה שמחזיק אותך"

עד לא מזמן, און ואהרון (רוני) שהו מיטה לצד מיטה במחלקת השיקום בהדסה הר הצופים. שניהם אומנם הכירו במילואים, אבל מאז שהחלו בלו"ז טיפולים משותף, נבנתה ביניהם חברות של ממש.

און, לוחם ותיק בחטיבה 228, חזר בצו 8 למילואים כשפרצה המלחמה, הפעם כמ"כ. רוני, שהחל את הלחימה כקשר, ביקש לחזור להיות לוחם. הוא צורף לפלוגה של און, וזמן קצר לאחר מכן, ב-26 באוקטובר, נתקלו שניהם ושאר הכוח באש כבדה של מחבלים במהלך פעילות מבצעית בכפר עיתרון שבלבנון.

"זה היה אירוע כאוטי", נזכר און, "אתה לא מספיק לעכל משהו, וכבר צריך לקבל את ההחלטה הבאה. רוני, שהיה איתי בכיתה, נפצע קשה. אני מנסה לחפות, ופתאום רימון נופל לי בין הרגליים – שתי שניות של חיים או מוות".

רוני נפצע באורח קשה מכדור בצוואר ומעוד שלושה ברגליים. "ברגע שפינו את המ"פ, הלכתי לאבטח אותו – ואז חטפתי את הכדור בצוואר. עדיין עמדתי, ויריתי במחבל שירה עלינו. אחר כך הגיעו עוד שלושה כדורים, וזה שיתק אותי".

און פונה לבית החולים שערי צדק, ורוני נשלח לבילינסון. אחרי שבועות של אשפוז, הם מצאו את עצמם שוב יחד, הפעם במחלקת השיקום של הדסה הר הצופים.

שם, במסדרונות הארוכים והשקטים, התחיל להיווצר קשר עמוק יותר מההיכרות שקדמה לכך. "הוא כבר הכיר את המקום, ושמר לי מיטה בחדר", צוחק און, "כבר לפני הרגשנו שיש בינינו חיבור, אבל בשיקום זה הפך לחברות".

בחדר שחלקו היה ארגז לגו. "הרבה לגו", הם מתעקשים. און התחיל לבנות, וקצת אחרי גם אהרון הצטרף. "בהתחלה הוא צחק עליי", נזכר און בחיוך. "אבל אז גם הוא נשאב לזה. זה נותן שקט, שגרה, תחושת שליטה במשהו, כשאין שליטה על כלום". כך הפך הלגו לחלק בלתי נפרד מהשגרה היומית שלהם - תחביב משותף לשניהם.

אך הקשר של השניים לא נשאר רק ביניהם. גם נשותיהם התחברו דרך קבוצת תמיכה חדשה שהוקמה לנשות הפצועים. "כולנו משפחה עכשיו", אומר רוני. "היינו אצל און בחנוכה. הדלקנו נרות, הילדים שיחקו יחד. משהו בלב נרגע".

למרות החדר המשותף, דרכם בשיקום התפצלה. "רוני עבר פציעה קשה בהרבה משלי", ממשיך און. "לי יש סיכוי לחזור למילואים, לו כנראה אין. וזה קשה".

"פעם הייתי פותח כל בוקר בריצה", משתף רוני. "היום אני יושב עם הילדים ומשחק איתם. זה כיף, אבל לרוץ איתם בחוץ חסר לי. כרגע אני בלו"ז פיזיותרפיה, אז ייקח זמן עד שאוכל לדרוך על הרגל ולרוץ".

און, שכבר עבר תהליך שיקום כשתרם כלייה לפני חמש שנים, שואף לטפס על עוד הר גבוה: "לפני שנתיים, שני תורמי כלייה נוספים ואני יצאנו למסע לפסגת הקילימנג'רו. זה נתן לי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות הכול".

"קשה להסביר במילים את מה שקרה לנו, ואת ההשפעות של זה הלאה", הם מסכמים. "אבל לדעת שאתה לא לבד בזה, בתהליך השיקום וגם אחרי – זה מה שמחזיק אותך".