כך תרגלו התאג"דים של 51 ו-605 פינוי מוסק בגזרה הצפונית - אחרי שנה וחצי בעזה

אחרי יותר מ-18 חודשי פעילות ברצועת עזה, ה'שגרה' שאותה בנו כוחות הגדודים 51 ו-605, השתנתה לגמרי. בשבועות האחרונים הם עלו צפונה לראשונה מזה שנה וחצי, ונכנסו לתקופת אימונים - כדי לתרגל יכולות שלא התאפשר להם להתעכב עליהן לאורך הלחימה. 

אבל המעבר הזה, מתברר, מצריך הרבה יותר מרק להכיר שמות חדשים של כפרים וערים על המפה: כעת, הצק"ח נדרש להתאים גם את שרשרת הטיפול והפינוי לגזרה הצפונית, הרחבה והתלולה יותר. 

זו בדיוק הסיבה שבערב רביעי שעבר, קצת לפני חצות, עשרות לוחמי גדוד 51 ו-605, יצאו לתרגיל מוסק בבא"פ אליקים. אך את אותו ערב, התחיל התאג"ד של 51 כבר בשעות הצהריים: הם הגיעו למקום, עברו עם חונכי הרפואה שיעורים ותרגולים על טיפול בפצועים ופינוי מוסק, עד שבהמשך הגיעו אנשי תאג"ד 605, חובשים נוספים ומחלקת הניוד.

ובשעות הערב עברו כולם מהתיאוריה - לתרגול עצמו. מספר 'ינשופים' של טייסת 124 נחתו בזה אחר זה, כשעל הקרקע כבר חיכו עשרות 'פצועים' מדומים. עבור אנשי התאג"דים, זו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה בה תירגלו את שרשרת הפינוי כולה - ממש עד שלב החבירה למסוקים.

"אפשר לדבר הרבה על הפעולה הזאת, אבל בסוף, הכי מלמד לחוות את זה על אמת", אומר סגן א', "המסוק נוחת, עפים עליך דברים, הרעש מאוד חזק, ובתור קרפ"ג, אני צריך להגיע למטפל הבכיר שנמצא באוויר, ולהעביר לו בזמן מאוד קצר את המידע הכי רלוונטי, בדיוק המקסימלי".

הזמן הזה באמת קצר. לדבריו, מרגע שמסוק נוגע בקרקע ועד שהוא ממריא מחדש, השהייה עשויה להימדד בעשרות שניות בלבד. עד אז, אנשי הרפואה כבר צריכים להגיע לנקודת החבירה עם תמונת מצב מסודרת: כמה פצועים יש, מה מצבם, איזה טיפול קיבלו - ובעיקר, מה סדר הפינוי הנכון מבחינה רפואית.

הקרפ"ג מבהיר שהשאלה האחרונה היא זו שהתרגיל ביקש להעמיד במרכז: "מרגע שהכלי נוחת, שעון החול מתהפך לשניות גורליות. בסוף צריכה להיות הסתכלות מהירה אבל מאוד עניינית ומדויקת, שבסופה אנחנו, אנשי הרפואה, צריכים להבין עד כמה שאפשר מה המצב בשטח, מה הכי דחוף - ובהתאם לזה לקבל את ההחלטה מי עולה ובאיזה סדר".

בתרחיש אמת אין פנאי לתחקיר שלאחר מעשה, אך הודות לתקופת האימונים, הצק"ח וצוותי הרפואה שלו במיוחד קיבלו לראשונה פידבק אמיתי על יכולת הפינוי שלהם. "לאורך המלחמה, הכוחות ביצעו גם פינויים מוסקים בעת הצורך - אבל הפעם הייתה להם הזדמנות לפרק את האירוע לשלבים, ולחבר בסוף את כל השרשרת, מרגע הפציעה ועד נחיתת המסוק".

בדיוק בנקודה הזו, מתעורר אחד ההבדלים המרכזיים בין הגזרות. "מסוק לא יכול לנחות בכל מקום. לכן, כחלק מההיערכות של הצק"ח, מוגדרות מראש נקודות אפשריות לחבירה. הכוחות צריכים להכיר אותן, לדעת כיצד להגיע אליהן - ובעיקר להיות מסוגלים להמשיך לטפל בפצוע לאורך הדרך", מסביר הקרפ"ג. לשם כך, הצטרפה לתרגיל גם מחלקת הניוד של גדוד 51, שאנשיה אמונים על הפינוי באמצעות האמרים. בתוואי הצפוני, הם עשויים להיות אלה שיחברו לכוחות, יקבלו את הפצועים וימשיכו איתם לנקודת הפינוי המוסק.

"במקרה של אר"ן חלילה, יכולות להיות מספר נקודות חבירה אפשריות כשמדובר בתוואי הררי, והצוותים צריכים לדעת להתאים את עצמם אליהן בזמן אמת. צריך לדעת להביא את הפצועים לנקודה הנכונה, להעביר אותם למסוק ולהמשיך את הפינוי בצורה מסודרת", מדגים סגן ד"ר א'.

בתמרון, פועלת בכל פלוגה חוליה רפואית. מרגע שלוחם נפצע, הטיפול הראשוני יכול להתחיל כבר אצל החבר שלצידו, לעבור לחובש ובהמשך למטפל בכיר - רופא או פרמדיק. המטרה היא שמטפל בכיר יגיע לפצוע בתוך דקות בודדות, בזמן שהכוחות ממשיכים לתכנן את הדרך של הנפגע לעורף. 

"בעזה, מרגע הפציעה ועד הנחיתה בבית החולים, מדובר על זמן ממוצע של כשעה. בצפון, כפי שלמדנו ב-3 שנים האחרונות, זה עשוי לקחת יותר זמן. לכן אנחנו נערכים גם לטיפול ממושך יותר - תוך כדי נסיעה והתקדמות", מסביר סגן ד"ר א'.

עבורו, המעבר בין הגזרות הגיע כמעט מיד עם הכניסה שלו לגדוד. את החודש וחצי הראשונים בתפקיד הוא עוד העביר עם 51 ברצועה, במשימת ההגנה באזור ח'אן יונס - שם, היו לתאג"ד שתי משימות: לשמור על כשירות ובריאות הגדוד בשגרה, וגם להיות ערוכים לצאת קדימה בכל פעם שהכוחות נדרשו לכך.

"הדבר הראשון שאני מגדיר לחובשים שלי, הוא שהם קודם כול לוחמים, אחר כך חובשים, ורק לבסוף חובשי תאג"ד - כי ברגע אמת הם צריכים להגיב ככוח לוחם, שלא פעם סיפקו מענה רפואי בשדה הקרב", הוא אומר.

וכשהוא מתייחס לתוצאות התרגיל, הוא מודה שהניסיון המבצעי, באופן טבעי, עושה את שלו. "החבירה הייתה מסודרת, הטיפול הרפואי מדויק, ומבחינתי, העובדה שעשינו את זה כמו שצריך לפני שנצטרך, חס וחלילה, לעשות את זה שוב בשטח חדש-ישן - יכולה לשנות מציאות".