"ב-7 באוקטובר זה היה ברור לכולם - מה שיוצא מהימ"ח מציל חיים"

ה-7 באוקטובר שלי התחיל ב-6:23 בדיוק. משפחתי ואני מתגוררים במושב מסלול שבעוטף עזה, וקרוב מאוד לבסיס בו אני משרתת זה 22 שנים - מחנה אורים. אני ושי, בעלי, העברנו את הילדים לממ"ד, וידענו שאנחנו חייבים למהר לצאת - הוא לתחנת המשטרה במ"א אשכול, ואני למחנה.

לכל הטורים האישיים של המפקדים.

הגעתי לבסיס. הייתי די רגועה - אני יודעת את העבודה, אבל הרגשתי שמשהו השתנה במחוז שאני מכירה. נוכחתי לדעת כי אנשים מדהימים, חיילי המחוז ואנשי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, נלחמו בגבורה עד הדקה האחרונה - ונפלו בקרב: בהם חברי הטוב ביותר, וחיילת שתחת המחלקה שלי. אני המומה, אבל לא בוכה - בלב ובראש אני יודעת שיהיה לי זמן להתאבל. לא עכשיו.

אין זמן לעכל, אין זמן לפחד. תחת אש כבדה, כשהאזור כולו רועד מאירועים בלתי נתפסים, התייצבנו אנשי המילואים והסדיר - והתחלנו להפעיל את מערך מחסני החירום. בתוך 12 שעות בלבד, יצאו כל האמצעים מהמחסנים לשטחי הכינוס של הגדודים. לא היה מקום לטעויות - כל דקה קבעה. בין אזעקות, דיווחים וטלפונים בלתי פוסקים, שמעתי את הלב של האנשים שלי פועם חזק: נגדים ותיקים, מילואימניקים, חיילים צעירים שזו המלחמה הראשונה שלהם - וכולנו ידענו בדיוק מה נמצא על כתפינו.

העבודה בימ"ח היא לרוב על גבול הבלתי נראית - לוגיסטיקה שקטה מאחורי הקלעים. אבל באותו יום זה היה ברור לכולם: מה שיוצא מהמחסן מציל חיים. העשייה שלנו מאפשרת למבצע לצאת לדרך, למחלץ להחזיק מעמד, ולמשימה להצליח.

היו רגעים של פחד, היו רגעים של דממה, אבל מעל הכול הייתה תחושת שליחות. ידענו שאנחנו חלק ממאמץ לאומי - מחזקים את החזית, את העורף ואת העם כולו. השנתיים האחרונות לימדו אותי שהכוח האמיתי של צה"ל אינו רק בטנקים או במטוסים, אלא באנשים - ברוח שלהם, באחריות ובאמונה בצדקת הדרך.

אני גאה באנשיי: באלה שעמדו איתי אז, ובאלה שאינם עוד. אנו מוקירים בליבנו את חללי ופצועי המחוז, זוכרים את גבורתם, וממשיכים לפעול למענם יום אחר יום. דווקא בימים אלה, בהם המלחמה מראה אותות סיום, נעצור ונזכור את נופלי מחוז דרום, חיילנו וחברינו שנפלו על קדושת הארץ, ביום שבת בבוקר.

רנ"ג מ', מפקדת מחסני החירום של מחוז דרום בפיקוד העורף

לכל הטורים האישיים של המפקדים.