החובשים מהצנחנים שלא נפגשו מעולם, אבל מדברים באותו 'פריים'

אלו היו ימי מלחמת ששת הימים, בקרבות הראשונים על ירושלים, ויאיר כרמין, אז מילואימניק צעיר בחטיבה 55 של הצנחנים, הספיק להכניס לתיק החובש שלו גם מצלמת פילם פשוטה. בין הטיפולים בפצועים, הסתובב בין הפלוגות ותיעד את חבריו הלוחמים על רקע הכותל, כשכל תמונה נבחרת בקפידה לאור האמצעים הדלים שהיו לרשותו.

כמעט 60 שנה מאוחר יותר, מבלי שיכירו זה את זה, רס"ר (במיל') י' עשה בדיוק את אותו הדבר. בתור חובש בגדוד המילואים 7155, שב-12 השנים האחרונות השתתף במבצעים כמו 'עמוד ענן', 'צוק איתן' ובמלחמה הנוכחית בעזה ובצפון, הוא תפס אלפי תמונות שהקפיאו בזמן את המציאות היומיומית בשטח, לצד רגעים היסטוריים וכואבים.

כחובב צילום מושבע, י' מכיר מקרוב את כוחן של תמונות להחיות תקופה - גם היום, כצופה המתבונן בתמונות השחורות-לבנות של 'קודמו' בחטיבה. בלעדיהן, קשה היה לדמיין את הביצורים בסמטאות העיר העתיקה, או את חילופי האש הקשים בדרכים הסמוכות, כפי שחווה אותם יאיר ביוני 67'.

"המצב היה כזה", הוא מתחיל לשחזר, "אנחנו אמורים לצנוח באזור אל עריש במצרים, ולמנוע מתגבורת מצרית לחצות לעבר ישראל. אבל אז חל שינוי בתוכנית, כי הירדנים התחילו להפגיז את ירושלים". וכך, נכנס הגדוד לקרבות - ממש עם עלות השחר של היום השני למלחמה. 

"בקרב של אותו יום, איבדנו שמונה חברים. למחרת, התחלנו לעלות לעבר העיר העתיקה. הפלוגה שלי, פלוגה א', הובילה את הגדוד לפרק זמן ב'סמטאות המוות'. בסך הכול, ספגנו 11 אבדות - עברנו אירועים לא פשוטים בכלל", הוא מספר, והצער בקולו נשמע.

בשלב הזה, עוד לא יכל להחזיק את המצלמה בידיו, שהיו עסוקות במשימת החובש הפלוגתי. "אני זוכר שאחד החברים שלי, גם הוא חובש, נפגע מרסיס, והייתי צריך שתי תחבושות בטן גדולות כדי לכסות את הפצע. מאוחר יותר, מפקד טנק במחלקה שהצטרפה אלינו נורה בלחי - הכדור נכנס מצד אחד ויצא מהשני, אבל בנס השאיר רק חור קטן בפנים".

התמונות הראשונות שצילם, נתפסו בכינוס הכוחות לפני הגנה התקפית במנזר, ובגיחה שערכו לאחד האתרים הסמליים ביותר בעיר הבירה, חלקם בפעם הראשונה בחייהם. "היא צולמה כשעצרנו בדרך לכותל המערבי, וקיימנו התייעצות אם לצעוד בשביל אחד או אחר. באינסטינקט הרמתי את המצלמה - ופשוט תפסתי את הרגע המיוחד הזה".

התמונה המדוברת

אבל כפי שמשתמע, היו גם לא מעט חוויות שלא ניתן היה לתעד: "ראיתי פצועים שהגיעו לכאן מבית החולים הדסה, בפיג'מות לבנות ועם אחיות מלוות. אחד מהם פרץ בבכי מהתרגשות על שחרור העיר, ואני פשוט ברחתי לצד השני של הרחבה - זה היה יותר מדי בשבילי".

בין הצילום אז לצילום היום יש הבדל לא קטן: אז התעסקו עם סרטי פילם, לא היה מד מרחק או מד אור, והכול נעשה באופן ידני. "לכן, חזרתי מהמלחמה עם 36 תמונות בלבד", מדגיש יאיר בן ה-83 ומוסיף בצחוק, "אני קצת מקנא בצלמים של היום, כמו י', ובאמצעים הדיגיטליים והרחפנים שלהם". 

"מצד שני", משיב רס"ל (במיל') י', "אני מקנא בך שהיית משקיע הרבה מחשבה לפני כל תמונה ותמונה". הוא עצמו התחיל לצלם בגיל צעיר, ומאז צבר כבר אלפי תמונות מבצעיות מהשירות הצבאי. 

מיד אחרי ה-7 באוקטובר, למשל, נכנס י' לתמרון שארך כ-4 חודשים ברצועה. הוא חבר לכוח הנדסי, שהיה אחראי על פתיחת ציר לוגיסטי מרכזי למעבר של שיירות. בלבנון, היכן שאיבד חבר ילדות קרוב, לקח חלק בחיסול ארבעה מחבלים באיתור מורכב - תוך הצלת חיי לוחמים אחרים.

אצלו, מן הסתם, הזכרונות יותר טריים: "יש לי תמונה אחת, שצולמה ממש בימים הראשונים של המלחמה, במזרח חאן יונס - רציתי שלא נשכח את ההתחלה. רואים בה שני חיילים יושבים והשמש ביניהם". 

התמונה המדוברת

"במקרה אחר, המג"ד ואני השלמנו איזו התקפה, ופתאום שמענו יריות מאוד קרובות. תוך כדי ריצה, פתחתי את המצלמה", הוא ממשיך לתאר, "זה היה לפני שקלטנו שחייל מהפלוגה נהרג, ואחר נפצע קשה. אחר כך, כשעברתי על התיעודים, זה הציף את הכול מחדש - וזה משהו שלא אשכח".

הצילום מהווה סוג של תרפיה עבורו - אבל לא רק. "אני מאמין שזה עושה הרבה טוב לשאר הלוחמים שסביבי. גם כשחווים תסמינים לא פשוטים, במהלך 300 ומשהו ימי מילואים, אני תמיד לוקח איתי את המצלמה. ככה אני הופך את אותו אירוע לזיכרון: שישאר לחברים, למפקדים, לדורות הבאים ופשוט שלא יישכח".

וכיום, כשמסתכלים על התמונות השחורות-לבנות שצילם יאיר בשחרור ירושלים, עם החיילים המחויכים שמצוידים ב"שני כיסים למחסניות, ואחד לסנדוויץ'", אפשר לדמיין איך בעתיד יהפכו גם התמונות של רס"ל (במיל') י', שכרגע מתארות מציאות כה קרובה וחיה, לעדות היסטורית - הפעם, בצבע.