"מצאתי על רצפת האיתור דפים ועיפרון - ופשוט התחלתי לכתוב"

הכול התחיל לפני כשנה וחצי בבית חאנון, כשרס"ר (במיל') א', מפקד בחטיבה 12, מצא על רצפת האיתור ההרוס דפים ועיפרון. "הרמתי אותם, ואני פשוט מתחיל לכתוב, אני מרגיש שאני חייב לתאר את האירוע הזה, את מה שהעיניים שלי רואות, אני מרגיש שאני והאחים שלי, שלצידי - חלק מההיסטוריה, שכל פרט יישאר לי לעד".

"את הרגע של חציית הגדר, לא אשכח לעולם. אישון לילה, המחזה נראה כמו סצנה מסרט בדיוני. גדוד שלם צועד בשני טורים עם תיקים על הגב ונשקים בידיים. חה"א בדואט מושלם עם התותחנים, ממטירים גשם של מטאורים - לקראת ההגעה שלנו". 

אך הרגע בו א' החליט להפוך את יומנו לספר של ממש, הגיע אחר כך: "אנחנו מתקדמים ומוצאים אמל"ח, נשקים, ציוד ומפות, ואני אמרתי לעצמי: 'בואנה, אנחנו כאן רק שבועיים וכמות האירועים והטלטלות לא נגמרת. יום אחד אני אוציא את זה לאור - אני רוצה שזה יהיה ספר'".

את מה שחווה, מאז ולאורך יותר מ-250 ימי מילואים, איגד לכ-380 עמודים, בהם שיתף כל פרט, קושי וצחוק. הכול בגוף ראשון. א' מסביר שחשוב היה לו להביא את הסיפור מהקרקע, שהקוראים יראו מעיניהם, ישמעו באוזניהם ויריחו באפם את הקרב, הגעגוע, הצחוק ושיחות הנפש עם החברים מהפלוגה. "אני מנסה להכניס אותם, כמה שאפשר, לרחובות של עזה, ועם זאת לא חוסך בהומור ודאחקות בין החבר'ה. שירגישו ממש חלק מהמחלקה שלנו".

'לפני שלושה שבועות היינו חבורת אזרחים, והיום – חבורת לוחמים. הנעליים צועדות על הריסות, אבל הנפש צועדת על דף בספר ההיסטוריה של העם היהודי. אני חש את זה בכל עצמותיי. זכינו להיוולד במקום טוב על ציר הזמן'. 

וגם ברגעים הלא פשוטים א' מקפיד שלא לחסוך: "חווינו אירוע מאוד קשה ומצער, הסמ"פ שלנו רס"ן (במיל') עמרי יוסף דוד ז"ל, נהרג באחת הפעילויות. הכרנו אותו מאוד טוב, בעבר הוא שירת בתור המ"מ שלנו, אז גם זה נכנס לספר, ההתמודדות עם הטראומה, העזרה אחד לשני והחברות, ואיך בעצם היסודות שבנינו בקומזיץ בשטחי הכינוס עזרו לנו בזמנים האלה".

"חשוב לי להדגיש שזה לא סיפור על גיבורי על, כולנו אבות לילדים, והספר נע בין שני העולמות", מעיד המפקד, "העולם האזרחי בו אני נשוי ואב לשניים, לבין העולם של הלוחם שעזב הכול והגיע להילחם למען המדינה שלו. הניגודיות מורגשת".

"בין הסבבים, מצאתי את עצמי כל לילה אחרי שהילדים נרדמו יושב ומשכתב - וברגע הזה, הדפים שהרמתי מהרצפה ונכתבו כיומן, הופכים לאט לאט לספר שבו אני לא חוסך בפרטים תוך שמירה על כבוד לחברים שלי ולפצועים. זה הפך להיות חלק מאוד גדול בחיים שלי, בכל רגע ביום אני חושב על הניסוחים והתיאורים מאותם 250 ימי מילואים".

כשנשאלה השאלה: 'מי היה הראשון לקרוא קטעים מן הספר', נענתה התשובה החד משמעית: "החבר'ה מהגדוד, שהתלהבו ואהבו מאוד ומחכים בקוצר רוח לקרוא את כולו".

"חשוב לי מאוד שמה שחווינו ועדיין חווים מאז שבעה באוקטובר יישאר כאן עוד חמישים שנה. אנחנו חלק מההיסטוריה, והיא נכתבת לנו מול העיניים. אני רוצה להעביר את זה לדורות הבאים. יותר מזה, חשוב לי שאנשים ידעו מה כל לוחם שמתמרן שם בפנים, עובר - לטוב ולרע".