מצביאות גרועה מהי? - סכנות של מצביאות, כשלים מערכתיים וזיכרון היסטורי - פרופסור אורבך

פורסם לראשונה באוגוסט 2021

להאזנה למאמר המוקלט - #ביןהדרכים 32 בפלטפורמות נוספות

לקריאת המאמר בפורמט PDF לחץ כאן

תקציר המערכת -

לדיון על איכויותיהם של מצביאים ישנו ערך אנליטי, טוען כותב המאמר, אך רק אם נקפיד להניח את אלו בקונטקסט ההיסטורי הנכון. בחינה היסטורית מדוקדקת תראה לנו שאפילו הנצחונות של מצביאים "מבריקים", כמו נפוליאון, נבעו ממזל, טעויות של יריבים, או איכויות מבניות וארגוניות, לא פחות מאשר מכישרון צבאי או יכולות אינטלקטואליות. המאמר המובא לפניכם לוקח את הקורא אל ימי מלחמת רוסיה-יפן, ולנבכי אישיותו המורכבת של גנרל נוגי מרסוקה, ומעלה שאלות של ממש על האדרת אישיות המצביא על אף המפגש ההיסטורי טעון האסונות שבין האדם למערכת. זהו סיפור רחוק המובא כראי וחומר למחשבה לקורא הישראלי.  

מושג המצביאות הגרועה, או בשמו העממי יותר, השלומיאליות הצבאית, ריתק כותבים, חוקרים ומשקיפים אינספור בדיוק כמו תמונת המראה שלו – הגאונות האסטרטגית. הוגים צבאיים כמו קארל פון קלאוזביץ ובאזיל לידל-הארט עסקו בדמותו של הגאון הצבאי ((Clausewitz, 1976, pp.100-113; Liddell Hart, 1976, בעוד חוקרים כמו נורמן דיקסון, אורי בר יוסף ורוז מקרדמוט ניסו לפענח את דמותו של המנהיג הכושל, הצבאי והפוליטי, כפועל יוצא של גורמים פסיכולוגיים ואישיותיים כאלה ואחרים (Dickson, 1976; Bar-Joseph and McDermott, 2017). היו כאלו שקבלו על עצם החלוקה בין ה"גאון" וה"שלומיאל" בהקשרים צבאיים. בספרו, היסטוריה צבאית – מחשבה מחדש יצא ג'רמי בלאק נגד נטייתם של היסטוריונים צבאיים (בעיקר אלו הכותבים לציבור הרחב) להתמקד בדמותם של מצביאים ובכך לפשט מציאות מורכבת לדיכוטומיה קלה לעיכול (Black, 2004, pp.37-38). בספרו החשוב, הפיתוי של הקרב, הרחיק קאתל נולאן ואמר שיש "להשתחרר" מהדיון על המצביא, מפני שבפועל לאיכותם של מצביאים ולניצחון בקרבות, אפילו כאלו שנראים מכריעים, יש רק השפעה שולית על מערכות ארוכות וממושכות (Nolan, 2017).

ובכל זאת, נראה שלדיון על איכויותיהם של מצביאים, בין אם מבריקים ובין אם גרועים, יש ערך אנליטי אם מקפידים להניח אותו בקונטקסט ההיסטורי הנכון. בין אם מצביא ניחן ביכולות אינטלקטואליות וצבאיות גבוהות, נמוכות או בינוניות, הנסיבות החיצוניות תמיד ממלאות תפקיד מכריע בהצלחתו או כשלונו. בחינה היסטורית מדוקדקת תראה לנו שאפילו הנצחונות של מצביאים "מבריקים", כמו נפוליאון, נבעו ממזל, טעויות של יריבים, או איכויות מבניות וארגוניות של הצבאות שעמדו בראשם, לא פחות מאשר מכישרון צבאי או יכולות אינטלקטואליות (Nolan, 2017, pp.251-253). באותה מידה, מצביאים כמו דגלאס הייג, שנועדו לשמצה בשל כשלונותיהם בקרב על הסום ובקרב פשנדייל במלחמת העולם הראשונה, עמדו בפני קשיים חסרי תקדים שמעטים מבני תקופתם היו מסוגלים לפתור (Biddle, 2004, pp.31-33). כלומר, הגדרתם כ"שלומיאלים" נבעה במידה רבה לא מתכונותיהם האישיות, אלא מהסיטואציה שאליה נקלעו.

במאמר זה אנסה לקחת את הטיעון הזה צעד אחד קדימה, ולהדגים כיצד שלומיאליות צבאית עשויה להיווצר מצירוף אומלל של מצביא שלוקה בתחומים מסויימים, ונסיבות ספציפיות בשדה הקרב, שדורשות בדיוק את הכשרונות והידע שאין לו. אדגים את הטיעון באמצעות מקרה מבחן היסטורי, זה של גנרל נוגי מרסוקה, מפקד הארמיה ה-3 של הצבא הקיסרי היפני במלחמת רוסיה-יפן (1905-1906). כפי שנראה בהמשך, נוגי ביצע באופן הרה אסון את המשימה העיקרית שניתנה לו, המצור על הנמל הרוסי האסטרטגי פורט-ארתור, בדרום מנצ'וריה, וכיבושו. אף על פי שהצליח בסופו של דבר לכבוש את הנמל, הוא עשה זאת באיחור רב ובמחיר חומרי כבד ששיבש את תוכניותיה האסטרטגיות של יפן במערכה כולה. לכישלון זה ישנן שתי השלכות מעניינות מבחינתנו. ראשית כל, כדוגמא למצביאות גרועה שאינה רק תוצאה של תכונות אישיות של גנרל, אלא של התכתבות בינן לבין נסיבות חיצוניות, כשלים מבניים וחוסר תפקוד של חלק מפקודיו. שנית, כדוגמא להשפעתו ההרסנית של זיכרון צבאי היסטורי שגוי. אף על פי שהממונים על נוגי היו מודעים היטב לכשלונו, הם בחרו להלל ולשבח אותו מסיבות פוליטיות, והכניסו אותו לדפי ההיסטוריה כ"מצביא מבריק" ומודל לחיקוי. כך, במקום לתקן את האסטרטגיה הלוקה של נוגי ואת הכשלים המבניים שהעצימו אותה, בחרו ראשי הצבא היפני להפוך אותה לדוגמא ומופת לדורות הבאים של הקצונה כ"לקחים צבאיים" שיפים לכל זמן ולכל עת. גם קצינים זרים בלעו את המיתוס של נוגי על כרעו וקרביו. ההשלכות על תפקודם של אלו שלמדו את ה"לקחים" הללו היו הרסניות, בשתי מלחמות העולם.

מאמר זה מתבסס בעיקרו על מחקר במקורות ראשוניים יפניים: ספרי זכרונות, מכתבים, יומנים ומסמכים צבאיים של הצבא הקיסרי במלחמת רוסיה-יפן שפורסמו בידי חוקרים, כמו גם מחקר משני עשיר ביפנית, באנגלית ובגרמנית. השמות היפניים שנזכרים להלן כתובים לפי המקובל ביפן – שם משפחה ואז שם פרטי.

רקע כללי: מלחמת רוסיה-יפן עד למצור על פורט ארתור

מלחמת רוסיה-יפן החלה בשנת 1904, לאחר תקופה ארוכה של משא ומתן כושל בין שתי האימפריות על אזורי השפעה במזרח אסיה. ב-9 בפברואר, 1904, תקפה יפן את צי האוקיאנוס השקט של רוסיה בנמלי צ'מולפו ופורט ארתור בקוריאה ומנצ'וריה. התקפת הפתע הזאת הסתיימה בתוצאות מעורבות. אף על פי שהיפנים הצליחו לפגוע קשות בצי הרוסי ולמעשה לנטרלו, הם לא הצליחו להשמידו לחלוטין, או למצער לחסום את הגישה לנמל פורט ארתור על ידי הטבעת אוניות ישנות בפתחו. הספינות הרוסיות, חרף מצבן הקשה, נותרו בנמל, ולכן היוו איום תיאורטי על קווי האספקה היפנים למנצ'וריה וקוריאה. בחזית היבשתית, היפנים נחלו הצלחות מרשימות יותר. הארמיה הראשונה של הצבא הקיסרי צלחה את נהר היאלו, המפריד בין קוריאה ומנצ'וריה, והנחילה תבוסות קשות לחיל הקוזאקים הרוסי ששמר על הגבול. הארמיה היפנית השנייה נחתה על חופי מנצ'וריה ב-5 במאי 1904, והביסה את הרוסים בקרב נאן-שאן. התוצאה היתה דומיננטיות יפנית בחצי האי ליאודונג, שכלל בין היתר גם את נמל פורט ארתור, אולם זה נותר עדיין כמובלעת רוסית שטרם נכבשה (Connaughton, 2003, pp.37-106).

מפה מס' 1: קוריאה ומנצ'וריה. הדגלים מסמלים את הקרבות העיקריים במלחמת רוסיה-יפן. מקור: ויקיפדיה

התוכנית המקורית של היפנים, שהותוותה בידי מפקד חיל המשלוח למנצ'וריה, פילדמרשל אויאמה איוואו וסגנו גנרל קודאמה גנטארו, היתה להימנע מכיבוש נמל פורט ארתור, ולהסתפק במצור עם כוחות דלילים בכדי לוודא שחיל המצב הרוסי לא יימלט ממנו. כל זאת בכדי לאפשר לעיקר הכוח היפני לנוע צפונה בכדי להשמיד את הצבא הרוסי במנצ'וריה ולאלץ את הצאר הרוסי לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן (Tani, 1966, p.197; Matsukata, 2005, p.182; Tōyama, p.231). אולם כשלונו של הצי היפני להשמיד את הספינות הרוסיות בפורט ארתור או לחסום את הנמל שיבש את התוכניות. מפקדי הצי, שהעריכו הערכת יתר את יריביהם כתוצאה ממודיעין לקוי, חששו שהצי הבלטי הרוסי יפליג למזרח אסיה, יתאחד עם הצי בפורט ארתור, וישלול מהיפנים את הדומיננטיות הימית הקריטית לקווי האספקה הפגיעים שלהם. לפיכך, דרש הצי מהצבא לשנות את תוכניותיו, ולהקצות כוחות ניכרים לכיבוש נמל פורט ארתור מהיבשה (Kuwada, 1995, vol.1, pp.508, 510, 516; Warner and Warner, 1995, pp.343-344).

כתוצאה מהלחץ שהופעל מכיוון הצי, ובחוסר רצון בולט, החליטו מפקדי חיל המשלוח במנצ'וריה, פילדמרשל אויאמה וגנרל קודאמה, להשתמש בארמיית העתודה שלהם, הארמיה השלישית, בכדי לכבוש את פורט ארתור. הפיקוד ניתן לגנרל נוגי מרסוקה, גמלאי שכוח למחצה שחי עד אותו הזמן הרחק מהעין הציבורית. הקריירה הצבאית של נוגי ידעה נצחונות אך גם תבוסות, ואחת מהן, במיוחד, השפיעה עליו עמוקות מבחינה פסיכולוגית. במהלך דיכוי מרד בשנת 1877, איבד נוגי את דגל היחידה שלו למורדים, חרפה בלתי נתפסת לפי הערכים היפניים של אותה תקופה. כבר אז ביקש מהקיסר רשות להתאבד, נתקל בסירוב, אך מעולם לא החלים מהפרשה מבחינה נפשית. בעיה נוספת שהעיבה על הקריירה שלו, היתה העדר מסלול מלא של הכשרה צבאית פורמלית, מלבד תקופת לימודים של 18 חודשים בגרמניה.

היתרון העיקרי של נוגי היה פוליטי. הוא השתייך לאחת מהסיעות החזקות בצבא היפני, ולפיכך היה מקורב לרמטכ"ל ימגאטה ולמשפיעים צבאיים אחרים (Bargen, 2006, pp.43-52, 62-63). אלו לא העריכו יותר מדי את כשרונו הצבאי, אולם חשבו שהוא מתאים למשימה הספציפית של כיבוש פורט ארתור. זאת מפני שנוגי היה ממונה על כיבוש העיר במלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895) וביצע את המשימה בהצלחה, תוך יום אחד בלבד, עם חטיבת רגלים אחת ובלי התנגדות של ממש. לרוע המזל, הפיקוד העליון היפני לא שם לב להבדל בנסיבות בין שני המקרים. במלחמה ב-1894, המפקד הסיני ברח מהעיר והותיר את צבאו כעדר ללא רועה, וחשוב מכך, הביצורים הסיניים היו פרימיטיביים ולא היוו אתגר ממשי לצבא היפני. לעומת זאת, חיל המצב הרוסי ב-1904 היה לא רק מודרני, מאורגן ומצוייד, אלא גם ביצר את העיר היטב, באופן שהקשה על אויב לכבוש אותה מבחוץ (Kuwada, 1995, pp.508, 511; Warner and Warner, 1995, pp.299-301). ובכל זאת, הרמטכ"ל ימגאטה ויועציו העריכו שנוגי יכבוש את פורט ארתור במהירות. עדויות מלמדות כי בטוקיו, כל כך הרבה תושבים קנו מנורות כהכנה למצעד ניצחון, עד כי היה קושי להשיגן בחנויות. מעטים ידעו כי המצעד יבושש להגיע, וכי אותן מנורות יהיו מאופסנות במחסנים למשך זמן רב (Baelz, 1972, p.288; Warner and Warner, 1995, p.382).

המצור על פורט ארתור

להוותם של היפנים, המבצר הרוסי בפורט ארתור היה קשה לכיבוש. הים הגן עליו חלקית, ומכיוון היבשה הוא נהנה מארבעה קווי ביצורים. הגרעין העתיק של העיר הוקף בתעלה רחבה. שלושה וחצי קילומטרים ממנה נמתח קו שני: חומות העיר שנבנו בידי הסינים, אליהן הוסיפו הרוסים סוללות עפר מודרניות ומבצרים קבועים עם שדות אש חופפים ביניהם. קו רביעי של ביצורים קלים יותר נמתח בין הגבעות הסובבות את העיר. אחת מהן, שנודעה כגבעת 203 מטר בשל גובהה, היתה אסטרטגית במיוחד, מפני שאפשרה שדה ראייה ואש בלתי מוגבל לתוך נמל פורט ארתור. היה ואויב יעמיד ארטילריה כבדה וארוכת טווח על הגבעה, יוכל לטווח את הספינות ואת מתקני הנמל באופן חופשי (Kōjima, 1990, vol.3, pp.138-139; Kuhn, 1906, pp.153-171).

מפה מס' 2: המצור על פורט ארתור.קרדיט: ויקימדיה קומונס.

לרוע מזלו של נוגי, לא היתה לו ארטילריה כזאת, מפני שהספינה ששינעה עבורו את תותחי ההוביצר הכבדים בקוטר 28 ס"מ הוטבעה בידי כלי שיט רוסיים ב-17 ביוני (Imperial General Staff, 1920, vol.3, p.67; Diedrich, 1978, p.292).   מחסור זה בתותחים כבדים הכביד עד מאד על המשימה של נוגי, מפני שלא היו לו את הקנים הדרושים להבקיע את הביצורים הרוסיים המסיביים או להפציץ את הספינות בנמל. גרוע מכך, הוא נאלץ לירות במשורה גם בתותחים שהיו לו, מפני שתקציב התחמושת של הצבא היפני היה נמוך להכעיס. לפיכך, כמה מקציני המטה של נוגי ניבאו שההתקפה על העיר תסתיים באסון. תורת הלחימה של אותה תקופה גרסה כי התקפות, בוודאי פרונטליות, על עמדות מבוצרות מחייבות אש ריכוך מאסיבית (Chōnan, 2014, pp.676-677; Kuhn, 1906, p.190; Matsukata, 2005s, pp.184,187; Takakura, 1957, vol.1, p.307).

תותחי מצור מסוג הוביצר בקוטר 28 ס"מ במלחמת רוסיה-יפן. מקור: ויקימדיה קומונס.

בשלהי יולי ותחילת אוגוסט 1904, הארמיה השלישית של נוגי הצליחה לכבוש את קו ההגנה הרביעי, החלש יחסית, מצפון וממזרח לעיר, ואפילו להדוף התקפת נגד רוסית. מעמדותיהם החדשות, החלו היפנים להפגיז את העיר והנמל. ב-20 באוגוסט, הם פתחו במתקפה כללית ראשונה, אחת מבין שלוש, כנגד קו ההגנה הרוסי השלישי. המטה הכללי בטוקיו המליץ לנוגי לתקוף את העיר מכיוון צפון מערב, כפי שעשה במלחמת סין-יפן הראשונה. מפקד הארמיה השלישית, מצדו, דחה את ההמלצה. תחת זאת, העדיף לתקוף מכיוון צפון מזרח, נתיב שנראה לו נוח מפני שהיה קרוב למנשק הרכבת שדרכו הגיעה האספקה. יתר על כן, נוגי העריך שמפני שהיפנים תקפו מצפון מערב בעבר, עדיף לא לעשות זאת שוב בכדי להפתיע את האויב. חשוב מכל, הוא סבר שמדובר בהזדמנות פז לכבוש את המבצר בהתקפה אחת בלבד: בנתיב הצפון מזרחי, גיא הוביל ישירות למרכז העיר העתיקה, והרי הורו לו לכבוש את פורט ארתור מהר ככל האפשר (Tani, 1966, pp.202,204; Chōnan, 2014, p.673; Imperial General Staff, 1920, vol.3, pp.62-63; Warner and Warner, 1995, pp.341-344).

בפועל, נוגי העריך הערכת חסר את עוצמתם של מבצרי הקבע הרוסיים בגזרה הצפון מזרחית. הוא לא ידע, למשל, שאלו חוברו באמצעות כביש מחופה שאפשר לרוסים להעביר במהירות חיילים, תחמושת ואספקה ממבצר אחד למשנהו. הוא התעלם גם ממודיעין תצפיות וממספר אזהרות של קצינים יפנים ומשקיפים צבאיים בריטים, שאמרו לו כי לרוסים יש יתרון של 10 מול 1 במכונות ירייה, ויתרון ארטילרי של 465 מול 364 קנים. יש הסבורים גם כי בנוסף לכל אלו, לרוסים היה גם מרגל במטה של נוגי. גנרל אנאטולי שטסל, מפקד המבצר של פורט ארתור, למד מכל מקום על כיוון ההתקפה והכין את כוחותיו בהתאם. כתוצאה מכך, זו הסתיימה בכישלון מביש. ב-24 באוגוסט, לאחר חמישה ימים של לחימה קשה, נוגי איבד 18,000 איש (כמעט שליש מכוחו) בלי להשיג את המטרה. לאחר הפצרות אינספור מקציניו, הסכים נוגי לעצור את המתקפה עד שיגיעו תגבורות מיפן עצמה (Tani, 1966, p.229; Diedrich, 1978, p.321; Müller, 1907, p.320;  Warner and Warner, 1995, p.374.)

הכישלון היה כה יקר ומביך, עד שנוגי אסר על העיתונאים שליוו את הארמיה לדווח עליו לעורכיהם עד לאחר נפילתה העתידית של פורט ארתור (Kojima, 1990, vol.3, p.168). מלבד האפקט המובן על המורל בבית, נוגי ידע היטב שכשלונו השפיע לרעה על האסטרטגיה הכללית של יפן במלחמה. כפי שגרסה ההיסטוריה הרשמית של משקיפי הצבא הבריטי, פילדמרשל אויאמה ציפה בכיליון עיניים לכיבוש פורט ארתור, בכדי שכוחות נוגי יצטרפו אליו בחזית העיקרית של המלחמה בצפון מנצ'וריה. ביחד עם הארמיה השלישית, אויאמה אולי היה יכול להשמיד את חיל המשלוח הרוסי לחלוטין ולא רק לדחוק אותו צפונה במלחמת התשה אינסופית, בעוד משאביה הלאומיים של יפן הלכו והתכלו במהירות (Imperial General Staff, 1920, vol.3, pp.36-37). התמהמהותו של נוגי העמידה את יפן על סף תבוסה, מפני שלא היתה מסוגלת לעמוד במלחמת התשה ארוכה, ואף לא להכריע את הרוסים ללא הסיוע של הארמיה השלישית.

ב-26 באוקטובר, פקד נוגי על מתקפה כללית שנייה על המבצרים הרוסיים בגזרה המזרחית. הפעם, קיווה לכבוש את העיר בזמן לחגיגות יום ההולדת של הקיסר ב-3 בנובמבר. התוכנית היתה לחפור מנהרות בכדי להתקדם עד כמה שאפשר מבלי להיחשף לאש רוסית, למלא את התעלה הרוסית בעפר וכן להפציץ את עמדות האויב במשך שלושה ימים בכדי לרככן. היפנים ידעו היטב שהמנהרות שלהם לא הגיעו ממש עד לעמדות הרוסיות, אבל קיוו לכסות את חמישים המטרים הנותרים במהירות ולהתגבר על המגנים הרוסיים באמצעות יתרונו המספרי המקומי של הצבא היפני. אולם לרוע המזל, המודיעין היפני כשל עקב הטעייה של סוכן כפול. התעלות הרוסיות היו רחבות בהרבה משהעריכו נוגי וקציני המטה שלו. הפצצת הריכוך הממושכת עם תותחי ההוביצר הכבדים בקוטר 28 ס"מ, שהגיעו בינתיים מיפן עצמה, אמנם פגעה בעמדות הרוסיות אך לא השמידה אותן. תוצאה מאכזבת זו, במידה רבה קדימון לאירועי החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, נגרמה בשל כשלים טכניים בהוביצרים, אך גם כתוצאה מבעיות לוגיסטיות. היפנים, שסבלו ממחסור בתחמושת, האיטו ורווחו את קצב האש שלהם, ובכך העניקו לרוסים זמן לתקן את הביצורים. עם הזמן, התותחים היפניים להטו מחום, צורתם עוותה והדיוק שלהם נפגע. לפעמים, הם החטיאו את צבא האויב ופגעו באופן קטלני בחייליהם שלהם (Chōnan, 2014, p.48; Chōnan, 2015, pp.735-736; Ashmead-Bartlett, 1906, pp.207-208, Imperial General Staff, 1920, vol.3, pp.68-69; Keegan, 2004, p.236).   

במהלך המתקפה הכללית השנייה, נהרגו אלפים רבים של חיילים יפנים ללא הישגים צבאיים כלשהם. נוגי, שכוח האדם שלו היה מוגבל, התקשה להחליף את האבדות במגוייסים חדשים, והכוחות שהגיעו אליו מיפן היו לעיתים חסרי אימון מספיק. הפעם, הארמיה השלישית לא הצליחה להסתיר את הסקנדל הצבאי מעין הציבור היפני, שהתחיל לייחס חשיבות לפורט ארתור הרבה מעבר לערכה האסטרטגי האמיתי. המונים מתושבי טוקיו רגמו את ביתו של נוגי באבנים, וגנרלים בכירים בצבא דרשו להדיחו מפיקוד. יש הטוענים כי רק התערבותו האישית של הקיסר הצילה את הקריירה הצבאית שלו (Ōe, 1976, p.224; Chōnan, 2014, p.51). המטות הכלליים של הצבא ושל הצי בטוקיו ניסו לשכנע את נוגי שלא לארגן עוד מתקפה כללית יקרה וחסרת תוחלת, ובמקום זאת לכבוש את גבעת 203 מטרים ולהפציץ ממנה את הצי הרוסי. הרציונל של המבצע, הדגישו ראשי המטות, היה מלכתחילה לנטרל את הצי הרוסי מהיבשה, וגם אם יופצץ הצי מגבעה סמוכה בלי לכבוש את העיר, די בכך בשלב זה. אולם לפי הכללים הארגוניים הנהוגים בצבא היפני, כל עוד נוגי לא הודח, ראשי המטות לא יכלו לאלץ אותו לשנות אסטרטגיה אלא רק "להמליץ", והוא סירב לכל הבקשות. מתוך דבקות בפרשנות מילולית של הפקודות, הוא טען שמשימתו היא לכבוש את העיר ושהוא יעשה זאת באמצעות מתקפה כללית שלישית בגזרה הצפון מזרחית, זהה לשתי אלו שכבר נכשלו (Chōnan, 2014, p.50). מפקדי חיל המשלוח במנצ'וריה, פילדמרשל אויאמה וגנרל קודאמה, דווקא גיבו את נוגי ב-9 בנובמבר, ואף דרשו לתגבר אותו עם דיביזיה מס' 7, כוח העתודה האסטרטגי המשמעותי האחרון שנותר ביפן, ולהגדיל את הקצאת התחמושת שלו. המטה הכללי של הצבא התנגד לזמן מה, אך לבסוף נכנע. כתוצאה מכך, נוגי הורה על מתקפה כללית נוספת בשלהי נובמבר. זו היתה כושלת והרסנית בדיוק כמו שתי הקודמות. משקיפים שמו לב שמפקד הארמיה שקע בדיכאון, והיה מותש מלחץ נפשי ומחוסר שינה. בשיחה עם קצין מטה מטוקיו, אפילו אמר שישמח להעביר את הפיקוד לקצין יותר מתאים. באופן לא מפתיע, איש לא התנדב (Tani, 1966, pp.205-206, 210, 213-223, 227; Chōnan, 2014, pp.685-686; Kuhn, 1906, pp.131-134; Furuya, 1966, p.119).

בסופו של דבר, כשלון המתקפה הכללית השלישית הובילה את סגן הרמטכ"ל להתערב, ולשכנע את אויאמה וקודאמה שיש לשנות את הטקטיקה של נוגי בדחיפות. במקום לשלוח את חייליו למוות וודאי בהתקפות ישירות על המבצרים הרוסיים, הוא חייב להתמקד בגזרה המערבית ולכבוש את גבעת 203 מטרים. ב-27 בחודש נוגי ניסה לעשות זאת בפעם הראשונה, בסיוע דיביזיה מס' 7 שהגיעה מיפן בכדי לתגברו. ההתקפה נכשלה. לרוע המזל, נוגי הורה לרגלים להתקדם ללא ריכוך ארטילרי מספיק, והחיילים ה"ירוקים" יחסית של דיביזיה 7 נקצרו כמו דשא. הפיקוד העליון נחרד לראות כיצד נוגי מכלה את העתודות האסטרטגיות של יפן באותה מהירות שכילה את הארמיה שלו עצמו (Chōnan, 2014, pp.57-58).

 פילדמרשל אויאמה, שהגן על נוגי בעבר, פנה עכשיו נגדו בתוקף. ב-30 בנובמבר הוא שלח שדר זועם למפקדת הארמיה השלישית, והאשים את נוגי בטעויות טקטיות קשות, במיוחד בכך שהקצינים הבכירים והעתודות היו רחוקים מדי מהחזית, ולכן לא יכלו להגיב במהירות להתקפות נגד רוסיות. אויאמה ביקר את נוגי גם על כך שלא כבש את גבעת 203 מטרים במועד מוקדם יותר, האשמה צבועה למדי מפני שהפילדמרשל עצמו

גיבה אותו בכך כמעט עד לאותו הרגע. בכל מקרה, אויאמה שלח את ראש המטה שלו, גנרל קודאמה, לפורט ארתור ביחד עם בריגדת רגלים, מצוייד בהוראות להפקיע בפועל את הפיקוד מנוגי. הפילדמרשל התרה בנוגי לציית לקודאמה בכל דבר ועניין, אחרת יודח מתפקידו באופן רשמי  (Tani, 1966, pp.227, 234-235; Chōnan, 2014, p.691; Kuwada, 1995, p.515). קודאמה הצליח להוביל את הארמיה השלישית לכיבוש גבעת 203 מטרים, ניצחון עקוב מדם שעלה ב-12,000 אבדות, והשמדה כמעט מוחלטת של דיביזיות 1 ו-7 (Tani, 1966, pp.235-237; Kuhn, 1906, pp.137-138). המשך הקרב פחות רלוונטי עבורינו, מפני שנוגי כבר לא פיקד עליו. נסתפק בלומר שהיפנים הצליחו לכתוש את הצי הרוסי בהרעשה ארטילרית מגבעת 203 מטרים, והמבצר עצמו נכנע בינואר 1905, לאחר שתקוותו של המפקד הרוסי להחזיק מעמד נשברה. בסופו של דבר, הרוסים איבדו 31,306 איש, והיפנים כ-60,000 (Warner and Warner, 1995, pp.439-440; Tani, 1966, pp.61, 65-66).

באופן מפתיע, גנרל נוגי הפך מיד לגיבור היום. מעטים מאד ידעו על תפקודו הגרוע, או על כך שנצחונו בסוף דצמבר 1904 ותחילת ינואר 1905 היה צריך להיזקף באמת לזכותו של קודאמה. סגן הרמטכ"ל וקומץ קצינים אחרים דרשו להדיח את נוגי, אולם קודאמה סירב בתוקף. לדעתו, הדחה כזאת תפגע במוניטין של הארמיה השלישית ותעכיר את ההשפעה המורלית של הניצחון בפורט ארתור ((Ōhama, 2001, p.511; Bargen, 2006, p.59.  נוגי, לעומת זאת, שקע בדיכאון עמוק. מותם של שני בניו בקרב, כמו גם מות רבים מחייליו, שבר את רוחו. כאשר דיווח לקיסר, "המילים קפאו בגרונו ועיניו התמלאו בדמעות. כאשר סיים את הדיווח, התחנן לרשות להתאבד. הקיסר ענה שייאלץ לחכות עם ההתאבדות עד למותו שלו [של הקיסר]." במקביל, כתב נוגי לשר הצבא כי "אין לי תירוצים להציע לארצי ולקיסר על השימוש הבלתי מדעי והבלתי אסטרטגי שלי בכוח גס." האסון בפורט ארתור העיק על נוגי, עד שהתאבד לבסוף עם רעייתו לאחר מות הקיסר, ב-13 בספטמבר 1912 (Connaughton, 2003, p.278; Bargen, 2006, pp.58-60).

מאחורי הכשל של נוגי: כשאישיות מצטלבת עם נסיבות

אין ספק שתפקודו של נוגי בפורט ארתור היה כושל ומכשיל, אולם ראוי לתת את הדעת ראשית על הנסיבות שהקשו עליו, והיו מקשות על כל גנרל אחר במקומו. ראשית כל, הן הצבא והן הצי (מסיבות שכבר פירטנו) לחצו עליו לכבוש את פורט ארתור מהר ככל האפשר. זאת למרות שגנרל איצ'יג'י, ראש המטה של נוגי, הזהיר את הפיקוד העליון שהתקפות חפוזות עלולות להוביל לכישלון (Tani, 1966, p.203; Matsukata, 2005, pp.184,187; Kuwada, 1995, p.513). המודיעין שעמד לרשותו של נוגי היה דל ובאיכות גרועה. מפת פורט ארתור שניתנה לארמיה השלישית לא כללה מידע על ביצורים רוסיים חדשים, ותיארה באופן שגוי חלק מהקיימים. כתוצאה מכך, נוגי וקציני המטה שלו העריכו בחסר את עוצמת ההגנות הרוסיות בקו ההתקדמות שלהם, ואף טעו בהערכת הגובה והרוחב של תעלות המגן. כמה מכפופיו של נוגי, שראו את המצב בשטח, פחדו לעדכן את הגנרל, שמא יפרש את המידע כעדות לפחדנות וחוסר רצון להילחם באויב. התרבות של הצבא היפני הכתיבה אופטימיזם מיליטנטי, שעודד בתורו הערכת חסר של האויב בזמן מלחמה (Tani, 1966, pp.196-197; Chōnan, 2014, pp.670-672; Diedrich, 1978, pp.317,400; Kuwada, 1995, p.513; Warner and Warner, 1995, p.346). מפני שהצבא היפני, במקור, לא תכנן לצור על פורט ארתור, המטה הכללי לא התאמץ לחקור לוחמת ביצורים מודרנית, והידע הקיים היה מיושן למדי. אפילו מומחי ההנדסה של הצבא כמעט ולא ביצעו ניסויים בחומרי נפץ על בטון מזויין, שלא לדבר על ניסיון ללמוד טכניקות עדכניות של מנהור. בכדי להוסיף קצף לביזיון, אגף ביצורים במטה הכללי חתך בחדות את התקציב לציוד מנהור, כך שהיה קשה למנהר אפילו תוך שימוש בטכניקות הקיימות. הכשלים הללו היו מובילים בסבירות גבוהה לאסון, עם נוגי או בלעדיו. גם הממונים על נוגי, ובראשם פילדמרשל אויאמה, זלזלו כמוהו בקשיים שמצור עלול להעלות, והאמינו ממש עד אוגוסט 1904 שניתן לכבוש את המבצר בהתקפה אחת בודדת (Chōnan, 2014, p.678; Tani, 1966, pp.197-198; Kojima, 1990, vol.3, pp.139-141; Kuwada, 1995, p.506; Imperial General Staff, 1920, vol.3, pp.69,74).

נוגי סבל גם מקשיים באספקה ובלוגיסטיקה, שחלקם הגדול היו מעבר לשליטתו. התחמושת לא הספיקה, וכך גם המזון. התפריט הלקוי שהמליצה עליו מחלקת הרפואה של הצבא דן חיילים רבים לחלות בברי-ברי, מחלה איומה הנגרמת ממחסור בויטמינים (Bay, 2012, pp.74-77, 80-83). לבסוף, לנוגי לא היה מטה מקצועי בכדי לסייע בידו במהלך הקרב. זה היה בעייתי במיוחד, מפני שבצבא היפני, כמו בצבאות רבים אחרים, ראשי מטות וסגניהם נהגו לנהל בפועל את המלחמה עבור המפקדים. הבעיה היתה שכמו נוגי עצמו, רבים מקציני המטה של הארמיה השלישית נבחרו בשל שיקולים פוליטיים ולא מקצועיים (Ōe, 1976, pp.14-18, 317-318). רוב העדויות מלמדות כי גנרל איצ'יגי, ראש המטה של נוגי, כמעט ולא תפקד, ונבחר לתפקידו בשל שיקולי קרבה משפחתית לקצינים בכירים. אף על פי שהתמחה כביכול בארטילריה, בפועל לא הכיר כמעט תותחים מודרניים של אותה התקופה. למשל, הוא סירב לקבל בהתחלה תותחי מצור כבדים מסוג הוביצר בקוטר 28 ס"מ בטענה תמוהה שהם "לא נחוצים". התותחים הללו, שיהרסו לבסוף את הצי הרוסי, הגיעו לארמיה בעיקר בשל התעקשות מתמדת מצד משרד הצבא והמטה הכללי. סגנו של איצ'יג'י היה בלתי מקצועי באותה המידה, ונבחר אף הוא משיקולים פוליטיים (Chōnan, 2014, pp.46, 50-51, 55; Chōnan, 2015, p.732). לאיש מהם, כמעט, לא היה ידע או ניסיון בלוחמת מצור.

דווקא בגלל הקשיים האובייקטיבים שעמדו מול הארמיה השלישית בפורט ארתור, בתוספת לאויב נחוש ומבוצר שנהנה מיתרון של הגנה בקווים פנימיים, היא היתה זקוקה למפקד יצירתי, שיוכל לאלתר עם המעט שיש לו ולהפתיע את האויב באמצעות מהלכים טקטיים בלתי צפויים. בהעדר מטה מתפקד, מפקד הארמיה היה חייב להיות קצין עם הבנה עמוקה של לוחמת מצור, הנדסה צבאית וטופוגרפיה הררית. נוגי לא היה קצין כזה. רשימת חולשותיו ארוכה למדי, אולם הבולטת מביניהן היתה העדר מוחלט כמעט של מחשבה אסטרטגית. אסטרטגיה, אחרי הכל, היא האמנות של גישור בין אמצעים מוגבלים למטרות ויעדים. נוגי שכח, או למעשה לא הבין מעולם, שהמטרה הסופית של המבצע בפורט ארתור לא היתה כיבוש העיר אלא ניטרול הצי הרוסי (Chōnan, 2014, p.50). לכן, לא היה טעם להקריב חיילים רבים כל כך בהתקפות ישירות על העיר בגזרה המזרחית, במקום להתמקד במטרה האמיתית, גבעת 203 מטרים, ממנה היה אפשר לטווח את הנמל בתותחי המצור הכבדים, שהגיעו אמנם רק בשלהי ספטמבר (Furuya, 1966, p.125). אפילו בטרם הגיעו, היה אפשר לכבוש את הגבעה ולנסות לדחוק בפיקוד העליון להביא את התותחים מהר ככל האפשר. גם כשנוגי קיבל הוראות לכבוש את הגבעה, הוא סירב באופן עיקש ודבק בתוכניתו חסרת התוחלת להסתער על העיר. כשסוף סוף אילצו אותו לכבוש את הגבעה, בסוף נובמבר, המשימה הפכה להיות קשה בהרבה, מפני שהרוסים כבר הספיקו לבצר אותה (Tani, 1966, pp.213-223; Chōnan, 2014, pp.50-51).

אפילו אם נתעלם מהחשיבות האסטרטגית של גבעת 203 מטרים ונניח שנוגי היה מוכרח לתקוף את העיר מהגזרה הצפון מזרחית, קשה להסביר את החלטותיו הפיקודיות. הוא וקציני המטה שלו היו אמורים לדעת שהתקפה חזיתית כנגד אויב מבוצר, בלי מודיעין מספיק, תותחי מצור כבדים ותחמושת מספקת, שקולה להתאבדות המונית. אם היתה להם השכלה, ולו בסיסית, בלוחמת מצור, היו אולי מודעים לסכנות, ומעדיפים להטריד את המבצר ולחפור מנהרות התקפה שיובילו אותם עד לעמדות הרוסיות ממש. רק התקדמות תת קרקעית היתה יכולה לאפשר ליפנים לכבוש את המוצבים המזרחיים של הצבא הרוסי, או אפילו טוב יותר – לפוצץ אותם מלמטה. משימה כזאת היתה קשה, ללא ספק, מפני שהקרקע היתה קשה וסלעית, והטמפרטורות הנמוכות של הסתיו המנצ'ורי מיצקו אותה אף יותר. כפי שכתב אשמיד-ברטלט, רק באמצע דצמבר המנהרות הגיעו רחוק מספיק בכדי לאפשר התקפה חזיתית בגזרה המזרחית שלא תהיה התאבדותית. "החיילים שנפלו באוגוסט, אוקטובר ונובמבר הוקרבו ללא מטרה," הוא כתב, "מפני [שנוגי] היה משיג בדיוק את אותה תוצאה אם היה תוקף רק באמצע דצמבר. פורט ארתור היתה נופלת בדיוק בתאריך שנפלה באמת, אבל אלפי חיילים היו ניצלים" (Ashmead-Bartlett, 1906, p.349). המנהור שכן התבצע בסתיו היה, למרבה הצער, מעט מדי ומאוחר מדי.

אולם בשל בורותם בתחום הספציפי הזה, נוגי וקציני המטה שלו לא הצליחו להבין עד כמה חשוב להשקיע מאמצים בתחום המנהור. בנג'מין נורגארד, כתב ה"לונדון דיילי מייל", נזכר שעבודת חפירה "היתה איטית מדי עבור [נוגי], ומרטה את עצביו הרבה יותר מאשר התקפות חזיתיות מעל פני האדמה. הם [החיילים היפנים] לא אהבו את זה, ולא הבינו את זה, ורוב הקצינים שלהם הסכימו עמם" (Connaughton, 2003, p.186). בצדק טען אשמיד-ברטלט כי "אם המפקד היפני העליון [נוגי] היה קורא אפילו את הספר הבסיסי ביותר על הנדסה צבאית, ונותן הוראות מתאימות לגנרלים שלו, הוא היה כובש את פורט ארתור באותו הזמן בדיוק עם מאמץ ומחיר פחותים בהרבה" (Ashmead-Bartlett, 1906, p.349).

בורותו של נוגי היתה עמוקה באותה מידה גם בתחום המודיעין. כפי שציינו קודם, הוא התחיל את הקמפיין עם מודיעין לקוי, אבל לא עשה כל מאמץ להשלימו ולעדכנו. סיוריו בחזית נועדו להפיח אומץ בגייסות, אך לא בכדי להתרשם בעצמו מהמצב ולהעריך אותו באופן אישי. גם ראש המטה איצ'יגי וקציניו לא ששו לסייר בקו החזית. במקומם, נוגי שלח קציני פרשים ללא ניסיון באיסוף מודיעיני. אלו, באופן לא מפתיע, היו מעוניינים בהתקפות הירואיות יותר מאשר בהערכה קרה של מצב האויב, ולפיכך נטו להיות אופטימיים יתר על המידה. רק לאחר שלוש התקפות כלליות כושלות, הצליחו הסיירים הללו לאסוף מספיק מודיעין על נושאים בסיסיים כמו מבנה המבצר, מיקום התותחים וריכוזי הכוחות הרוסיים (Matsukata, 2005, pp.192-193; Tani, 1966, pp.227, 229-230, 235; Ashmead-Bartlett, 1906, p.87; Furuya, 1966, p.135). יש מקום להניח, שזלזולו של נוגי במודיעין (למשל על המצב העדכני של ההגנות הרוסיות) תרם להחלטתו להסתער על מבצר האויב פעם אחר פעם באותו נתיב הרסני, תוך התעלמות מכל הבקשות וההצעות לשינויים. נראה שהטקטיקה היחידה שהכיר היתה התקפה חזיתית. בניגוד לטענות של חוקרים שאוהדים את נוגי, הוראות הקבע של המטה הכללי לא חייבו אותו להסתער על פורט ארתור בהתקפות חזיתיות או הסתערויות כידונים צפופות. אפילו ספר התו"ל הבסיסי של הצבא הציע טקטיקות אלטרנטיביות (Chōnan, 2014, p.678; Matsukata, 2005, p.187).

בעיה נוספת היתה חוסר גמישות פיקודית. ברגע שנוגי נתן הוראה להתקפות חזיתיות, הוא כמעט לא עדכן אותן על סמך ידיעות מודיעיניות או שינוי התנאים בשדה הקרב. למשל, הוא לא ריכז כוחות נגד נקודות חלשות יותר בביצורי האויב, או הורה על התקפות פתע ליליות. אפילו מועדי המתקפות הכלליות נקבעו במרווחים קבועים: הראשונה התקיימה ב-19 באוגוסט, השנייה ב-26 באוקטובר והשלישית ב-26 בנובמבר. עם לו"ז כל כך קבוע, אין פלא שנוגי מעולם לא הצליח להשיג הפתעה (Tani, 1966, p.210; Ashmead-Bartlett, 1906, pp.86-88, 302, 306). פעם אחת, במהלך המתקפה הכללית השלישית, הוא ניסה להקים יחידת קומנדו אד-הוק בכדי לקיים פשיטה לילית, אבל המבצע הסתיים באסון. כפי שהזהיר מראש אחד מקציני המטה, היחידה הורכבה באופן חובבני מחיילים שנלקחו מדיביזיות שונות, כמעט לא הכירו זה את זה ולא הספיקו להתאמן ביחד. גרוע מזה, הם עטו סרטי ראש לבנים שסימלו במסורת היפנית נחישות צבאית, אך גם הפכו אותם למטרות קלות ונוחות לצלפי האויב בלילה. מכל הסיבות הללו, הרוסים חיסלו את היחידה בקלות רבה בליל ה-26 בנובמבר, הלילה הראשון של המתקפה (Chōnan, 2014, pp.53-55, 57; Diedrich, 1978, pp.414,419; Matsukata, 2005, pp.192-193).

חלק מהאפולוגטים של נוגי שיבחו אותו, לימים, וטענו שחרף חסרונותיו היה מפקד כריזמטי ואהוד על חייליו. יש אמת מסויימת בדברים הללו. כתב רויטרס שליווה את הארמיה ה-3, למשל, העיד שנוגי "פיקד על הארמיה שלו במובן החיובי ביותר של המילה. הוא זכה באמון ובחיבה של קציניו, והחיילים כולם אהבו אותו. הם נלחמו כפי שנלחמו בין היתר מסיבה זו" (Connaughton, 2003, pp.169,196; Ōe, 1976, p.384; Chōnan, 2014, p.705; Bargen, 2006, p.50). אולם בנסיבות של קרב פורט ארתור, הכריזמה של נוגי היתה קללה יותר מאשר ברכה, מפני שהקלה עליו להתגבר על ביקורת פנימית ולהוביל את הארמיה בכיוון הרסני. במידה מסויימת, היא הרדימה קצינים ומנעה מהם לבחון את האסטרטגיה באופן ביקורתי, שאננות שחלחלה לכל רמות הפיקוד. סגן מדיביזיה 1, למשל, כתב ביומנו לפני ההתקפה החזיתית של ה-20 באוגוסט שהוא וחבריו בוודאי יצעדו בפורט ארתור כעבור יומיים. אשליות של מנהיגים צבאיים נוטות להיות הרסניות, וכשאותם מנהיגים ניחנו בכריזמה – הן גם מדבקות (Kojima, 1990, vol.3, pp.173-174, 183). יש שטענו שנוגי, בסופו של דבר, ניצח, ולכן יש להעריך את האסטרטגיה שלו ככזו שעבדה, אולם הדבר אינו נכון, בהתחשב במחיר שנאלץ לשלם, בזמן הארוך שלקח לו לבצע את המשימה, בבזבוז העתודות של יפן ובנזק לאסטרטגיה הכללית שלה. מבצר שמוקף מכל צדדיו, כמו פורט ארתור, תמיד ייפול בסופו של דבר, בהעדר סיוע מבחוץ. במקרה הגרוע ביותר, אפשר פשוט להרעיב אותו עד לכניעה. השאלה היחידה היא כמה זמן לוקח לעשות זאת, ובאיזה מחיר.

לסיכום עד כה, אף מפקד אינו חף מכשלים, חולשות ונקודות תורפה, אפילו לא המצביאים הטובים ביותר. אולם נקודות תורפה כאלו

הופכות להיות "מצביאות גרועה" או "שלומאליות צבאית" כאשר תנאי שדה הקרב דורשים בדיוק את הידע, התכונות והיכולות שאין למפקד ספציפי. אם, למשל, מצביא מסויים לא יודע דבר על זרמים ורוחות אך מתמחה בטופוגרפיה הררית, עדיף להציב אותו בשטח הררי אך לא על ספינת קרב. גנרלים שנוטים להתמוטטויות עצבים יכולים לתפקד היטב נגד יריבים שגרתיים שהתנהגותם צפוייה, אך לקרוס מול אויב יצירתי שפועל באופן לא מתוכנן. בו בזמן, תרבות ארגונית מפותחת וקציני מטה מיומנים יכולים לרכך את החולשות של מפקדי יחידות. מנגד, ארגונים כאוטיים ומטות לא מתפקדים עשויים להעצים את החולשות הללו. "הפטנט" הוא עניין של מערכת והקשרים, נסיבות והתאמה ולא כל כך סיפור של אדם אחד שכל ההצלחה או הכישלון מונחים על כתפיו הבלעדיות.

במקרה שלנו, אפשר לטעון שבשדה קרב שגרתי יותר, שבו יש צורך בעיקר באומץ, נחישות ועבודה צבאית שגרתית, נוגי היה יכול לתפקד היטב, בדיוק כפי שעשה במלחמת סין-יפן הראשונה. אם היה זוכה לעזרתם של קציני מטה טובים, הוא היה יכול להעניק השראה לגייסות באמצעות הכריזמה שלו, ולהותיר את העבודה היומיומית, שבה היה פחות מיומן, למפקדים הכפופים לו. אולם קרב כמו פורט ארתור, שהצריך אלתור, גמישות, הבנה אסטרטגית רחבה יותר ומעורבות פיקודית פעילה, כפי שתיארתי לעיל, העצים את חולשותיו של נוגי. התוצאה היתה הרסנית.

ללמוד את הלקחים הלא נכונים: מורשת של מצביאות גרועה

האסון של קרב פורט ארתור הפך מנזק מקומי לכישלון היסטורי מתמשך, עקב המוניטין שנוגי זכה בו לאחר המלחמה. אפילו לפני שהתותחים התקררו, מפקדיו של נוגי הבינו שמשיקולים של יחסי ציבור יש לטפח אותו כגיבור של פורט ארתור וכסמל שלא ניתן לפגוע בו. העיתונות, למשל, צנזרה את הדו"ח הקרבי שנוגי הגיש לקיסר, ומחקה משפטים שהציגו אותו באור רע "מטעמים של ביטחון לאומי" (Drea, 2009, p.122). אפילו מחברים של דוחות סודיים שנועדו לצריכה צבאית פנימית צנזרו את עצמם. מפקדים שהשתתפו בקרב, מצדם, העדיפו להתרפק על סיפורי גבורה ועל רוח ההקרבה של אנשיהם, מאשר לפרט על נושאים "משעממים" כמו לוגיסטיקה, מודיעין או תיאום בין יחידתי. מבט בדוחות ההיסטוריים הרשמיים שנכתבו בחטיבות השונות יראה כי מחבריהם כמעט ולא פרטו על אספקה שלא הגיעה ופגזי נפל, בעיות שהיו אנדמיות במהלך המצור. נוגי עצמו בילה את השנים אחרי המלחמה בטקסי הוקרה וקיבל עיטורים ומדליות אינספור, הן ביפן והן מחוצה לה. לאחר שהתאבד בשנת 1912, הכריזה עליו הממשלה כ"אל מלחמה" שבדמותו גילם את אומץ הלב וההקרבה של חייליו (Bargen, 2006, pp.59-60; Drea, 2009, pp.122-123).

בנסיבות אלו, לא מפתיע שהצבא למד את כל הלקחים הלא נכונים מקרב פורט ארתור. ספרי זכרונות פופולריים של ווטרנים, כמו "כדורים אנושיים" של סקוראי טאדיושי, ייחסו את הניצחון הסופי לרוח ההקרבה היפנית וחגגו את מה שכינו "ניצחון הרוח על החומר" (Sakurai, 1999, pp.37-38). בצבא עצמו התפתחה נטייה לזלזל בטכנולוגיה ולשים תחת זאת את הדגש על "רוח צבאית". לפי טענה רווחת, שהפכה לפופולרית יותר ויותר בחבר הקצינים, חיילים שמצויידים בנאמנות מיסטית לקיסר ונכונות מתמדת למות בשדה הקרב, יוכלו להביס אויב שנהנה מיתרון במספרים, ציוד וטכנולוגיה, בדיוק כפי שהדבר נעשה בפורט ארתור (Matsukata, 2005, pp.198-199). נוגי, עם כל חסרונותיו, לפחות היה כן עם עצמו. הוא האמין ברוח הקרבה וב-élan, כמו רוב הקצינים היפנים בני דורו, אולם בחר בהתקפות חזיתיות פשוט כי לא ראה דרך אחרת. באופן פרטי, הודה שהטקטיקה שבחר בה היתה "לא מדעית ולא אסטרטגית". אולם יורשיו שכחו את ההסתייגויות, וטיפחו את המיתוס. התוצאה היתה אמונה בלתי מרוסנת בכוחן של הקרבה ו"רוחניות צבאית" מול יריבים חזקים יותר, שתפתה את ההנהגה הצבאית של יפן לפתוח במלחמה אבודה מול ארצות הברית ב-1941.

הלקחים של פורט ארתור היו בעייתיים לא פחות גם מחוץ ליפן. נוגי זכה לכבוד רב לא רק בארצו אלא גם בקרב משקיפים צבאיים וכתבים צבאיים זרים, שהיו אמורים להבין את המציאות טוב יותר. הם חיבבו אותו לא רק בשל אופיו הנוח, אלא גם בשל דמיונו החיצוני המוזר לגנרל רוברט א' לי, המצביא של הקונפדרציה בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית. גנרל סר איאן המילטון, ראש משלחת המשקיפים הבריטים שליוותה את הצבא היפני בין 1904 ל-1905, כתב בדו"ח המסכם שלו שנוגי היה "אדם אצילי שניחן בגבורה פילוסופית, המחלחלת מתוך ההדר המאופק של הופעתו החיצונית ונימוסיו" (Connaughton, 2003, p.168). כתוצאה מכך, הקונצנזוס בקרב המשקיפים הזרים היה כי נוגי ניצח כתוצאה מכוחה של "הרוח היפנית" (Kuhn, 1906, pp.231-232), מסקנה שהשתלבה במנטליות הכללית של התקופה. בשלהי המאה התשע עשרה, הרי, קצינים בכל רחבי אירופה וארצות הברית התווכחו על משמעות השיפור בכוח האש בשדות הקרב המודרניים. היו שטענו כי ניתן להסתער במרוכז גם מול כלי הנשק החדשים, כגון מכונות הירייה, והיו שטענו שמדובר בטקטיקה התאבדותית, ורצוי ליחידות צבאיות להתקדם במפוזר ותוך כדי ניצול תוואי השטח. ה"לקחים" מפורט ארתור שימשו כנשק בידי הסיעה הראשונה בכדי להשתיק את השנייה. הנה, נוגי הוכיח שאפשר לנצח מגן חזק ומבוצר, עם כלי נשק מודרניים וכוח אש מרשים, בכוח ההסתערות והגבורה הצבאית בלבד (Cox, 1992, pp.392-393; Howard, 1986, pp.511-512). ההיסטוריה הבריטית הרשמית של מלחמת רוסיה-יפן הכירה בקושי לכבוש מעוזי אויב מבוצרים, אך ייחסה את כישלון המתקפות הכלליות של נוגי בעיקר לטעויות טקטיות, תיאום לקוי בין היחידות התוקפות או מזל ביש. בסופו של דבר, מחברי ההיסטוריה סיכמו כי "דבר לא השתנה בכל הנוגע לאופי היסודי של מצור והגנה על מבצרים: הצלחה או כישלון תלויים בעיקר במורל וברוח של שני הצדדים... לנצח ייזכר המאבק כדוגמא למסירות הירואית ואומץ נעלה" (Imperial General Staff, 1920, vol.3, pp.69-71, 80).

נצחונו הסופי של נוגי, כמו גם נצחונה הסופי של יפן במלחמה, אכן נתפסו כנצחונה של הרוח על החומר. בדיוק כמו בצבא היפני, משקיפים צבאיים בריטים וגרמנים הסיקו כי רוח הלחימה בהתקפה היתה זו שהעניקה ליפן את הניצחון (Cox, 1992, pp.396-398). מפני שנוגי כבש את פורט ארתור, המחיר של נצחונו נשכח, ומעטים שאלו האם היה יכול לבצע את המשימה מהר יותר או במחיר נמוך יותר. האובססיה ל"רוח התקפית" תרדוף את הצבאות הללו כצל עד להתקפות החזיתיות ההרסניות של מלחמת העולם הראשונה, והרבה מעבר לכך.

סיכום

מקרה המבחן של גנרל נוגי מרסוקה והמצור על פורט ארתור בין 1904 ו-1905 עשוי לשמש אותנו לשתי מטרות עיקריות. הראשונה – להבין לעומק את המושג הפשטני לעיתים של מצביאות גרועה, והשנייה – להדגיש את הנזק שבכיסוי על שלומיאליות כזאת תוך אאדרתם של מצביאים שכשלו משיקולי יחסי ציבור. במציאות, אין מצביאים מושלמים, ולכל איש צבא בכיר יש יתרונות וחסרונות: תחומים שהוא בקיא בהם, וכאלו שלא; תכונות נפשיות שמחזקות את יכולתו להתמודד מול מצבים מסויימים, וכאלו שמערערות אותו במצבים אחרים. אולם מצביא הופך בפועל ל"גרוע" רק אם מציבים אותו בשדה קרב ספציפי שמעמעם את החוזקות שלו ודורש בדיוק את התכונות שאין לו. כלומר, מצביאות גרועה אינה רק תכונה אינדיבידואלית אלא בעיקר חוסר התאמה בין אישיותו של המצביא לדרישות שדה הקרב, או במילים אחרות – הצבתו של האדם הלא נכון במקום הלא נכון. בעיות אלו, כפי שראינו, עשויות להתעמעם או להתעצם ביחס ישר למיומנות המטה של אותו מפקד. קציני מטה יכולים לחפות על חולשותיו, או להיפך – להעצים אותן.

בנוסף, ראינו כיצד תרבות הנצחה לא זהירה, שמחפה על כשלונותיהם של מפקדים משיקולי יחסי ציבור, עשויה לפגוע בהתפתחותו העתידית של צבא. עם הזמן, כשהאנשים שמכירים את הניואנסים של שדה הקרב ומכלול הכשלונות וההצלחות של מפקדים שפעלו בו, נעלמים מן הבמה, המיתוס נוטה לפעמים להעצים את הכשלים של מפקדים, ולהפוך אותם למעלות. כך, למשל, העקשות חסרת הטעם של נוגי להקריב את חייליו במתקפות חסרות תוחלת הפכה ל"גבורה" ול"רוחניות צבאית", שהדורות הבאים התבקשו לחקות. יפן שילמה בסופו של דבר את המחיר על כך, בריבית דריבית, במהלך מלחמת העולם השנייה.

המסקנה המעשית מהסיפור היא שאסור לזכור מצביא רק בזכות מקרה יחיד של הצלחה או כישלון. זו טעות להניח שהאסטרטגיה של נפוליאון בכללותה היא מודל לחיקוי בגלל נצחונותיו בקרבות אוסטרליץ ויינה-אאוסטרשטט, בדיוק כפי שאין להסיק מקרב פשנדייל במלחמת העולם הראשונה שיש להימנע מכל מה שעשה גנרל דאגלס הייג. אפילו בניתוח קרב יחיד, עלינו לבדוק האם הניצחון או הכישלון של מפקד נגרם בעיקר בזכות האסטרטגיה שלו, או אולי למרות האסטרטגיה שלו, כתוצאה ממזל, נסיבות והחלטות של יריביו. גם כאשר אנחנו בוחרים לאמץ החלטה פיקודית מסויימת כ"לקח" שיש לחקות בעתיד, יש לבדוק שהנסיבות שבהן היא "עבדה" דומות לנסיבות שעמן אנחנו מתמודדים היום. ניתוח פחות זהיר עלול להוביל אותנו לאמץ את הלקחים הלא נכונים, בדיוק כמו מעריציו של נוגי במלחמת רוסיה-יפן ואחריה.

רשימת מקורות:

• Ashmead-Bartlett, Ellis (1906). Port Arthur, The Siege and Capitulation. W. Blackwood and Sons.
• Baelz, Erwin (1972). Awakening Japan: The Diary of a German Doctor. The Viking Press.
• Bay, Alexander, R. (2012). Beriberi in Modern Japan: The Making of a National Disease. University of Rochester Press, 2012.  
• Bargen, Doris G. (2006). Suicidal Honor: General Nogi and the Writings of Mori Ōgai and Natsume Soseki. University of Hawaii Press.
• Biddle, Stephen D. (2004). Military Power: Explaining Victory and Defeat in Modern Battle. Princeton University Press. 
• Chōnan Masayoshi (2015). Shin shiryō Nichi-ro sensō rikusenshi: kutsugaesareru tsūsetsu. Namiki Shobō.
• Chōnan Masayoshi ed. (2014). Nichi-ro sensō dai-san gun kankei shiryōshū: Ōba Jirō nikki, Inoue Ikutarō nikki de miru Ryojun, Hōten-sen. Kokusho Kankōkai. 
• Connaughton, Richard R. (2003). Rising Sun and Tumbling Bear: Russia’s War with Japan. Cassell.
• Cox, Gary P. (1992). “Of Aphorisms, Lessons and Paradigms: Comparing the British and the German Official Histories of the Russo-Japanese war”, Journal of Military History, vol.56, pp.389-402.
• Diedrich, Edward (1978). “The Last Iliad: The Siege of Port Arthur in the Russo-Japanese War, 1904-1905”, PhD Dissertation: New York University.
• Dixon, Norman F. (1976). On the Psychology of Military Incompetence. Cape.
• Drea, Edward J. (2009). Japan’s Imperial Army: Its Rise and Fall, 1853-1945. University Press of Kansas.
• Furuya Tetsuo (1966). Nichi-ro Sensō. Chūō Kōronsha.
• Howard Michael (1986), “Men against Fire: The Doctrine of the Offensive in 1914”, in Peter Paret (ed.), Makers of Modern Strategy: From Machiavelli to the Nuclear Age. Princeton University Press, pp.510-526.
• Imperial General Staff, Official History (Naval and Military) of the Russo-Japanese War (1920). Historical Section of the Committee for Imperial Defense, vol. 3.
• Keegan, John (2004). The Face of Battle: A Study of Agincourt, Waterloo and the Somme. Pimlico.
• Kojima Noboru (1990). Nichi-rō sensō, vol.3. Bungei Shunjū.
• Kuhn, Joseph E. (1906). “Report on the Russo-Japanese War”, in US War Department (ed.), Reports of Military Observers attached to the Armies in Manchuria during the Russo-Japanese War. US War Department. Vol.3, pp.153-171.
• Kuwada Etsu (1995). “Ryojun yōsai no kōryaku”, in Kuwada Etsu and Okumura Fusao (eds.) Kindai Nihon sensō-shi, Vol.1, Ni-sshin, Nichi-ro sensō. Dōtai Keizai Konwakai, 1995.
• Matsukata, Yoshihisa T. (2005). “Human Bullets, General Nogi and the Myth of Port Arthur”, in John W. Steinberg et.al (eds.), The Russo-Japanese War in Global Perspective: World War Zero, vol.1. Brill, pp.179-203.
• Müller, H.v. (1907). Geschichte des Festugskrieges von 1885-1905. Ernst Siegfried Mittler und Sohn.
• Nolan, Cathal J. (2017). The Allure of Battle: A History of How Wars Have Been Won and Lost. Oxford University Press.
• Ōe Shinobu (1976). Nichi-ro sensō no gunjishiteki kenkyū. Iwanami Shoten. 
• Ōhama Tetsuya, ed. (2001). Nichi-ro sensō jūgun shōhei tegami. Dōseisha. 
• Sakurai Tadayoshi (1999). Human Bullets: A Soldier’s Story of the Russo-Japanese War, trans. Matsujiro Honda. University of Nebraska Press.
• Takakura Tetsuichi, ed. (1957), Tanaka Giichi Denki. Tanaka Giichi Kankōkai, vol.1.
• Tani Hisao (1966). Kimitsu Nichi-rō senshi. Hara Shobō.
•  Warner, Denis and Warner Peggy (1975). The Tide at Sunrise: A History of the Russo-Japanese War, 1904-1905. Angus and Robertson.

הערות שוליים:

[1] פרופסור דני אורבך הוא היסטוריון צבאי. למד באוניברסיטאות תל אביב וטוקיו, וקיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת הרווארד. הוא מתמחה בחקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות ואי ציות צבאי, דינמיקה של פשעי מלחמה, הרפתקנים צבאיים וההיסטוריה של המודיעין.