4 מילואימניקים ארזו את העבודה באזרחות לתוך קיטבג

רס"ר (במיל') ש', טכנאי צמ"ה בחיל הטכנולוגיה והאחזקה

מאז ומתמיד, העולם הטכני התאים לרס"ר (במיל') ש' כמו כפפה ליד. הוא רואה בעבודת הטכנאי דמיון לעבודת הבלש: "אני רוצה להבין למה דברים קורים, וממה הם מורכבים - כך שבפעם הבאה שאתקל בבעיה דומה, אדע מה גרם לה ואיך לפתור אותה. אני לא אוהב 'לשים פלסטרים'".

ב-2014 הוא התגייס לחיל החימוש, שלימים הפך לטנ"א, ושובץ כטכנאי צמ"ה. לאחר 10 שנים בקבע, השתחרר מצה"ל והמשיך לעבוד באותו התפקיד בעולם הבניין האזרחי, עד שגויס למילואים ב-7 באוקטובר: "הרגשתי שאני חייב לחזור, ורציתי לתת כמה שאני יכול למקום שהיה לי לבית - במיוחד בשעה שהוא צריך אותי. אין חשוב מזה, כל דבר אחר כמעט בטל ומבוטל".

הרגשתי שאני חייב לחזור למקום שהיה לי לבית - במיוחד בשעה שהוא צריך אותי. אין דבר חשוב מזה.

כחלק משירותו, הוא מקבל במהלך הלילה קריאה שמודיעה לו היכן להתייצב כבר בבוקר שלמחרת, ביחד עם "כיתת תיקונים ניידת" - כפי שהוא מכנה את הרכב והצוות שלו: "התפקיד שלנו הוא לבחון את הכלים, להעניק להם את הטיפול המתאים, לתקן תקלה שאנו מזהים - לפעמים גם תחת אש הפגזים. המטרה היא שהציוד יהיה כשיר כבר באותו יום, ולפעמים נפעל גם בחושך, כדי שהכלים יעמדו מוכנים בזמן".

רס"ר (במיל') ש' מאמין שבתחום הטכנאות הוא יכול לתרום בצורה הטובה ביותר: "10 שנות הניסיון שצברתי גם בצבא וגם באזרחות באות לידי ביטוי בשטח".

והוא בהחלט התמקצע במנעד תחומים רחב: "הספקתי ללמוד חשמל ומיזוג אוויר, את תחום המחשבים, התכנות וגם אבחון תקלות", מפרט הטכנאי, "אני יכול להתמודד עם מגוון רחב של תקלות, והגמישות הזאת היא יתרון שמקנה לי את היכולת לעבוד במבחר מקומות, ובעזרת כלים שונים. חשוב ומספק לתעל את הידע למשימה שלנו כאן במילואים. במיוחד עכשיו".

רנ"ג (במיל') מ', מכונאי רכב

מאז מבצע 'שומר החומות' ועד היום, מתנדב רנ"ג (במיל') מ', למילואים במרכז ההובלה - ולמרות שהוא כבר בן 68, הוא לא מתכנן לעזוב. "אבא שלי שירת במרכז, חגגתי פה בר מצווה ובסוף גם התגייסתי ושירתי בתור מבקר רכב - אפשר להגיד שממש גדלתי במקום", הוא מספר לי, "זאת המשפחה שלי, ועבורי אין מקום אחר".

בר מצווה במרכז ההובלה

את דרכו בתחום הרכב, החל על ברכי אביו: "הייתי נוסע איתו במשאית, ומגיל צעיר התאהבתי בעולם הזה - עכשיו, זה חלק ממי שאני". בנעוריו למד בבית ספר מקצועי למכונאות בשיתוף צה"ל, השתחרר מהצבא ב-1980, ועבד כמכונאי אוטובוסים במשך 41 שנים.

"השליחות שלי היא לתת את מה שאני יודע", חולק איתי רנ"ג (במיל') מ', "כשהייתי תלמיד בבית הספר, היו חיילים בסדנה שחנכו אותי - והיום אני הוא זה שמדריך את החבר'ה הצעירים. אני מלמד אותם את הדברים שלמדתי לאורך עשרות שנים במקצוע".

טוראי מ' בטירונות, 1973

ביכולתו של מ', לא רק לתקן, אלא גם לנהוג על כל כלי רכב, פרט למטוס: "אוטובוס, משאיות 12, 15, 70 ו-110 טונות, וכל מובילי הטנקים. אם אני בודק את הרכב, אז מן הראוי שאדע לנהוג עליו כמו שצריך".

כשהוא מספר היכן תפסו אותו אירועי 7 באוקטובר, אשתו שומעת את השיחה ומצטרפת אליה. "לא רק הוא נרתם, אלא כל האנשים שמשרתים איתו. בכל פעם שאני שומעת על הפעילות שלהם באותו יום - אני נשארת חסרת מילים", היא נזכרת. "התייצבתי ב-08:00 בבסיס, ותוך שלוש שעות הפעלנו את הימ"ח בצפון, בדרום ובמרכז", ממשיך בעלה.

חלק מהנהגים במילואים בגדוד יותר מבוגרים ממני. אז כן, אנחנו עושים יותר בדיקות רפואיות, רענונים ומבחנים. הכי חשוב זה שאנחנו אוהבים את העבודה, הבסיס והאנשים.

מדי בוקר בודק רנ"ג (במיל') מ', את רכבי הגדודים הסדירים, ותחת סככת האחסנה היבשה, בוחן את כל הרכבים המושבתים. "תפקידי לדאוג שכלי שיוצא משירות סדיר ונכנס לסככה ביחידת מחסני החירום, חוזר לכשירות. וברגע הצורך מגיע נהג, מתניע ונוסע", הוא מסביר. "כך, החזרנו לשימוש בערך 1,500 כלים במלחמה".

ואיך גורמים לזה לקרות? "כשיש תקלה", הוא מפשט עבורנו את התהליך, "אני מדווח לצוות הסדנה, שמתקן אותה. לפעמים אני מפשיל שרוולים ומטפל בעצמי - אני אוהב להתלכלך מדי פעם, לא קרה כלום".

ולמרות שהגיל נותן את אותותיו, מ' לא רואה בזה פקטור. "חלק מהנהגים במילואים בגדוד יותר מבוגרים ממני. אז כן, אנחנו עושים יותר בדיקות רפואיות, רענונים ומבחנים לחידוש תעודת בוחן. אבל מה שהכי חשוב זה שאנחנו אוהבים את העבודה, הבסיס ואת האנשים".

וייתכן שהודות למסירות יוצאת הדופן למקצוע, ובזכות המחויבות לשירות, קיבל רנ"ג (במיל') מ' הצטיינות קטנא"ר (קצין טנ"א ראשי) לרגל יום העצמאות השנה. "קודם כל אמרתי תודה רבה, ואחר כך התפלאתי - למה אני?" אשתו, לעומתו, אינה מופתעת: "המילואים זה הדבר הכי טוב שיש לו. לא סתם הוא שם - הוא תורם למדינה, ואין דבר שהוא אוהב יותר".

סרן (במיל') טלי וסמ"ר (במיל') אפרת, טבחיות

"לקח לי המון זמן למצוא את המספר האישי שלי, 30 שנה אחרי השחרור", מתבדחת סמ"ר (במיל') אפרת, "אבל בסוף הצלחתי לשלוף אותו וגם את המספר האישי של טלי - וככה הגענו ב-15 ביולי לזיקים".

"התייצבנו עם רוח התנדבות של 'קחו אותנו לאן שתצטרכו'", מתארת סרן (במיל') טלי את אותם הרגעים, "במקרה, הם היו זקוקים לעובדי מטבח, ובמזל זה משהו שאנחנו מאוד אוהבות ומכירות. לכולם היה ברור שאנחנו 'עסקת חבילה', ומגיעות ביחד - אחרי הכול אנחנו שותפות כבר 11 שנים בעסק בתחום המזון".

שתיהן משתפות שהמילואים עוררו את החוש היצירתי שבהן: "שלא כמו באזרחות, כאן אנחנו לא מזמינות את המרכיבים בעצמנו - אלא מבשלות מחומרי הגלם העומדים לרשותנו. למדנו שאפשר לעשות המון במטבח הצבאי, וכל מה שצריך זה לצאת מהקופסה".

ואכן, מתחילת השירות, הן ממציאות את המטבח ואת עצמן - מחדש. "אמרנו שעל הדרך, נגיש את האוכל בצורה שהיא קצת יותר משודרגת", מספרת סרן (במיל') טלי, "לסדר את האוכל על הפס כמו בופה בבית מלון, ארוחה בסגנון סביח, או בוקר טורטיות".

ארוחה בסגנון סביח

באותו זמן, ועד היום למעשה, משרתים הבנים של שתיהן בסדיר ובמילואים. "זאת הייתה הזדמנות טובה בשבילנו, בזכותה הצלחנו לעזור לחיילים כמוהם", אומרת סמ"ר (במיל') אפרת, "יש הרבה דמיון בינם לבין הבנים שלנו, וזה עושה טוב על הלב לראות אותם אוכלים ונהנים מהאוכל שבישלנו".

כל האתגרים שאנחנו חוות מתגמדים כשאנחנו מדברות עם הלוחמים. יש פה חבר'ה מדהימים מכל קצוות הארץ, עזר לנו להרגיש את האחווה והאחדות שלהם.

בגיל 50, ברור שקשה להתרגל לתנאים של הצבא מחדש. "אבל כל האתגרים שאנחנו חוות מתגמדים כשאנחנו מדברות עם הלוחמים בגדוד, יש פה חבר'ה מדהימים מכל קצוות הארץ", הן מעידות, "מה שבאמת עזר לנו זה להרגיש את האחווה והאחדות שלהם".

בחודש הקרוב יחזרו השתיים למילואים במטבח הגדודי בדרום. "אולי אני אהיה עם הבן שלי!", קוראת בחיוך אפרת, וטלי צוחקת ברקע, "ואולי אני אפגוש את שני השריונרים שלי!"

מה שהתחיל כרעיון קטן, הפך לתקופה שהשתיים יתרפקו עליה עוד שנים קדימה. "התקשרתי לטלי והודעתי לה: 'שומעת? אנחנו עושות מילואים!'", נזכרת אפרת, "זכינו להשתתף במאמץ ולראות את עם ישראל במלוא הדרו, מהמילואימניקים במטבח ועד הגדוד עצמו. והחברות שלנו, בהחלט עזרה לנווט במסע הזה - ואפילו עלתה בדרגה".