לפני הכל, חשוב שתהיו בפניות ובקשב מלא לשיחה. תנסו למצוא מקום פרטי ופנוי לשיחה, בו תוכלו

להתבטא בחופשיות. 

השתדלו להימנע מביקורת ושיפוטיות הביעו אמפתיה (היכולת להבין את מה שהאחר מרגיש וזה כולל את היכולת לשים את עצמך בנעליו ולראות דברים מנקודת מבטו) ותקווה להמשך, להדגישו את הנכונות לסייע ולעמוד לצידו. 

אם אתם מודאגים, יש לפנות לאיש מקצוע ולא להישאר עם זה לבד.

ניתן לפנות למפקדים, לקו הסיוע הצה"ל במספר טלפון *6690, לפנייה אנונימית ניתן לפנות למוקדים ערן וסה"ר ובמידת הצורך למיון הקרוב. 
במידה ואתם מתרשמים מסיכון מיידי יש להרחיק אמצעים מסוכנים - כמו נשק (צבאי/אישי), סכינים, מספרים, וכדורים.

הקפד/י להביע אמפתיה, להימנע מביקורת או הטפת מוסר, שים/י לב שאינך מבטל/ת את השיח האובדני או את המצוקה, שאת/ה מזמין/ה ומאפשר/ת את קבלת הסיוע. 
מחקרים מגלים ששיח אחראי ואמפתי על אובדנות אינו "מכניס רעיונות לראש" או מעודד את ביצוע הפעולה, אלא מזמין/ה לקבלת סיוע.

המפקד הוא האחראי על החייל ותפקידו הוא להביאו להערכה אצל גורם המוסמך. התקשרו אליו, ספרו לו את הפרטים הידועים לכם.  

כמו כן, תמיד ניתן לפנות לקפ"צ (קצינת פניות הציבור) בשלוחה 1111 או למוקד מקול הלב 6690* שלוחה 4

במקרה של מצוקה נפשית אצל ילדכם הדבר הכי חשוב הוא קודם כל לפנות למפקדו של בנכם לעזרה ולא להישאר עם זה לבד. לאחר שתפנו, המפקד יקח אותו לשיחה, ייראה מה אפשר לעשות כדי לסייע לו ויפנה יחד איתו לגורם בריאות נפש. חשוב שתשתפו את המפקד מה אתם יודעים שגורם לכם לדאוג. כל תהליך של שינוי בפרופיל או בשינוי תפקיד יעשה רק אחרי הערכה מקיפה ,צמצום של הסיכון והקלת המצוקה הנפשית.

תמיד ניתן לפנות לקפ"צ (קצינת פניות הציבור) בשלוחה 1111 או למוקד מקול הלב 6690* שלוחה 4 -  אלו יוכלו להעביר את המסר לגורם הרלוונטי כגון מפקד בכיר יותר מהמפקד הישיר של ילדכם או קב"ן היחידה.

אם עולה אצלך החשש לפגיעה עצמית מצד הבן שלך לפני הכל, הכי חשוב ליצור קשר עם המפקד האישי בהקדם האפשרי על מנת להסביר לו על המקרה, שיוכל לאתר אותו, לשוחח איתו ולהשגיח עליו במידת הצורך, 

לאחר מכן, יידאג המפקד להביא אותו לבדיקה אצל גורם מוסמך.

הגעה לבסיס צבאי דורשת תיאום ואישור המפקדים.

חשוב ליצור קשר דרך המפקדים - אלה יוכלו להעביר מסר או לקשר בינכם במידת הצורך. כאשר חייל עובר תהליך הערכה, לרוב  הקב"ן ירצה לשוחח עם ההורים על מנת להשלים את ההערכה במידע נוסף.

הנכונות שלכם להיות שם חשובה, אבל אתם לא אמורים לשלם על כך במחיר של שחיקה אישית. דאגו לעצמכם: שתפו חבר קרוב או בן משפחה במה שאתם עוברים, כדי שתוכלו גם לשתף. בנו לעצמכם “תחנות מילוי” - בין אם זה פעילות גופנית, שיחה עם חברה טובה או פגישה עם איש מקצוע.

הזכירו לעצמכם שאתם לא לבד במערכה הזו, היכולת שלכם לתמוך תלויה גם ביכולת שלכם לשמור על הכוחות הפנימיים. בני זוג רבים חשים אשמה על הצורך הזה, אבל דווקא שמירה על עצמכם היא שמאפשרת להמשיך להיות משענת יציבה לאורך זמן.

מדובר בסיטואציה רגשית מורכבת לשני הצדדים: גם למי שחווה מצוקה וגם לבן/בת הזוג שמוצא עצמו מול שינוי פתאומי באדם הקרוב לו ביותר. חשוב לבחור זמן ומקום נינוחים, בהם תוכלו לדבר בפרטיות, ולהגיע לשיחה ממקום פנוי וקשוב. אל תנסו לנחש מה עובר עליו/ה או להציע פתרונות מהירים - אלא הזמינו את הצד השני לשתף על מנת להגיע לפתרון משותף ומקובל על שניכם.

יתכן שהמצב מהווה נטל משמעותי גם עליכם, אך כדי לסייע  צריך "להיכנס לתפקיד: להקשיב ולהכיל, לא לפתור. גישה אמפטית, סבלנית ולא שיפוטית תעזור לכם להישאר קרובים גם כשקשה. שקפו את מה שאתם רואים: “שמתי לב שאתה מתכנס בעצמך” או “אני מרגישה שאת נראית מתוחה”, והוסיפו דאגה ורצון להיות שם יחד. כך תבהירו שאתם לא נגדם, אלא איתם. 

אם אתם מודאגים, יש לפנות לאיש מקצוע ולא להישאר עם זה לבד.

חשש עלול לייצר תחושת חוסר וודאות שהיא מאתגרת בפני עצמה, ולכן הדרך הבטוחה ביותר היא לשאול באופן ישיר. שאלות כמו “האם חשבת לפגוע בעצמך?” או “האם יש לך מחשבות על לשים סוף לחיים?” עשויות להרתיע אותנו כבני זוג, אבל בפועל הן משדרות פתיחות וכנות. חשוב לזכור: עצם השאלה לא מייצרת מחשבות אובדניות, אלא מאפשרת לפרק את הבדידות סביבן.

בשבילכם, זו גם דרך להרגיש שאתם עושים משהו אקטיבי ולא רק “מנחשים”. זה צעד של אחריות משותפת שמפחיתה תחושת חוסר אונים משניכם

אם אתם מודאגים, יש לפנות לאיש מקצוע ולא להישאר עם זה לבד.

אם אתם מזהים מצוקה אמיתית, שינוי קיצוני בהתנהגות או מצב שמעלה דאגה - חשוב לא להישאר לבד עם זה יש להפנותו לאיש מקצוע. גם אם בן או בת הזוג מסרבים לקבל עזרה, האחריות שלכם היא לדווח ולהתייעץ עם גורם מקצועי. פנו ודווחו למפקדים, מומלץ לגייס בני משפחה או חברים קרובים. נסו לנהל שיחה רגישה שמבררת מה עומד מאחורי הסירוב, תציעו ללוות לפגישה ראשונה, נסו להפחית את הפחד. הביעו נכונות לתמוך בתהליך גם אם יחליט לעבור אותו בלעדיכם, גם אם ההסכמה לא תגיע מיד - השיחה משאירה פתח פתוח לעתיד.

אמירה כזו יכולה להיות מטלטלת ואף לעורר בהלה, עם זאת  חשוב להתייחס אליה ברצינות רבה. קודם כל - אל תישארו לבד במצב כזה. 

הישארו עם בן/בת הזוג, הרחיקו  מאמצעים מסוכנים אם קיימים כמו סכינים חדים, כדורים והכי חשוב, לא להשאיר את הבן זוג לבד עד שנבדק במיון, שדרו נוכחות רגועה ככל האפשר. נסו לשדר שאתם מבינים כמה קשה לו/ה, ושאתם לא עוזבים.

כבן/בת זוג, זה רגע שבו גם אתם נדרשים לאזור כוחות גדולים. מומלץ לגייס בני משפחה קרובים או חברים כדי שלא תשארי בזה לבד. במידה וקיים חשש מיידי לפגיעה עצמית - אל תהססו ופנו ישירות לחדר מיון. גם אם קשה, זה צעד מציל חיים.

הנכונות שלכם להיות שם חשובה, אבל אתם לא אמורים לשלם על כך במחיר של שחיקה אישית. דאגו לעצמכם: שתפו חבר קרוב או בן משפחה במה שאתם עוברים, כדי שתוכלו גם לשתף. בנו לעצמכם “תחנות מילוי” - בין אם זה פעילות גופנית, שיחה עם חברה טובה או פגישה עם איש מקצוע.
הזכירו לעצמכם שאתם לא לבד במערכה הזו, היכולת שלכם לתמוך תלויה גם ביכולת שלכם לשמור על הכוחות הפנימיים. בני זוג רבים חשים אשמה על הצורך הזה, אבל דווקא שמירה על עצמכם היא שמאפשרת להמשיך להיות משענת יציבה לאורך זמן.

 התחושה הזו טבעית ונפוצה, במיוחד כשההתמודדות של בן/בת הזוג שואבת הרבה מהאנרגיה שלכם. אל תאפשרו לעצמכם להישאר לבד. זה הזמן לבחור אנשים מהמעגל הקרוב ביותר, לשתף אותם במידה שאתם מרגישים בנוח, ולבקש עזרה.

מעבר לעזרה פרקטית (שמירה על הילדים, עזרה בבית), עצם הידיעה שיש עוד מי שמבין אתכם יכולה להפחית משמעותית את תחושת הבדידות. לפעמים אפילו הצטרפות לקבוצה ייעודית בוואטסאפ או ברשת של בני זוג במצב דומה יכולה להוות מקור כוח.

ברוב המקרים לא. מחשבות אובדניות נוטות להיות תנודתיות - הן מופיעות בעוצמות שונות ובתקופות מסוימות, ולא נמשכות לנצח. טיפול מקצועי מותאם ותמיכה מהסביבה יכולים להפחית את עוצמת המחשבות, לקצר את משכן, ולחזק את החוסן הנפשי של בן/בת הזוג.

זכרו: עצם העובדה שאתם כאן, שואלים ומחפשים דרכים לתמוך, היא משאב משמעותי מאוד בתהליך. בני זוג מהווים גורם מייצב, שמזכיר לאדם המתמודד שהוא לא לבד ושיש סיבה להמשיך.

הביעו אמפתיה למצוקה שלו, העמיקו את השיח, ושאלו באופן ישיר לגבי אובדנות, כל מקרה לא נשאיר אותו

לבד ונפנה למפקד, רופא, קב"ן או חדר מיון. אם מודאגים יש להפנותו לאיש מקצוע ולא להישאר עם זה לבד.

אמירה כזו עלולה לעורר פחד גדול, אבל חשוב לקחת אותה ברצינות. הביעו אמפתיה למצוקה שלו,

והרחיקו אמצעים מסוכנים אם יש. עודדו אותו/ה לפנות לעזרה מקצועית מיידית אל תשאירו אותו לבד ופנו למפקד, רופא או קב"ן.

אם מתוך השיחה עולה חשש לכוונה ממשית או מיידית לפגוע בעצמו/ה - פנו מיד לחדר מיון. 

בהחלט, לעיתים יבקשו מאיתנו לשמור סוד או לא לספר, אך בכך לא נוכל לסייע לו , חשוב מאוד לעדכן.

זכרו, דיווח על מקרה זה אינו ״בגידה״ בחבר, אלא הצלת חיים. 

הורים, אחים, מפקדים - אל תישארו עם זה לבד.

להביע עניין אמיתי, להזמין  לפעיליות משותפות שאתה יודע שיכולו להנות מהן, להזכיר להם שאתה שם עבורם.

אצל כל אדם מצוקה מתבטאות מעט אחרת, לרוב אנחנו מעריכים מצוקה על ציר הזמן - כמה זמן היא נמשכת( וציר החריגות) כמה המצב הזה שונה ממה שהיה קודם או מאחרים באותו מצב, מדדים אלו יחד עם היכרות קודמת של החבר יאפשרו לך להעריך וגם, חשוב לנסות לייצר קשר, להביע את הדאגה, להראות נכונות  ולהזמין את החבר לשתף. אם מודאגים יש להפנותו לאיש מקצוע ולא להישאר עם זה לבד. 

 אם אתה חושד סימן ששמת לב למשהו, אצל כל אדם.

חשש מובן ואף נפוץ, אבל התעניינות כנה ונכונות להקשיב לא יתפסו כמוגזמים אלא כאמפתיה, ויתכן שיאפשרו לחבר להרגיש שיכול לשתף.

לעיתים אמירה כזו עלולה להיתפס כמנותקת מחווית החבר, הקפידו לתת פתח לתקווה, גם אם הכל עכשיו נראה חסר תקווה, יכול להיות טוב יותר, תראו להם שאתם איתם והם לא לבד. 

חשוב לוודא שיש לנו גם מישהו להישען עליו, שיעזור לנו לשמור גם על עצמנו, ולערב אנשי מקצוע, ולא להישאר עם זה לבד.

הנכונות שלכם להיות שם חשובה, אבל אתם לא אמורים לשלם על כך במחיר של שחיקה אישית. דאגו לעצמכם: שתפו חבר קרוב או בן משפחה במה שאתם עוברים, כדי שתוכלו גם לשתף. בנו לעצמכם “תחנות מילוי” - בין אם זה פעילות גופנית, שיחה עם חברה טובה או פגישה עם איש מקצוע.

הזכירו לעצמכם שאתם לא לבד במערכה הזו, היכולת שלכם לתמוך תלויה גם ביכולת שלכם לשמור על הכוחות הפנימיים. בני זוג רבים חשים אשמה על הצורך הזה, אבל דווקא שמירה על עצמכם היא שמאפשרת להמשיך להיות משענת יציבה לאורך זמן.

לפני הכל, תהיו פנויים לשיחה, תתנו את מלוא תשמת הלב לחייל/ת הפונים, תתנו להם תחושה שאתם שם

בשבילם ושאתם לא עושים שיחה "בשביל לסמן וי" , תהיו בקשב ממוקד ומלא. 

נסו למצוא מקום פרטי בו החייל/ת יוכלו להתבטא באופן חופשי, הביעו אמפתיה ותנו תקווה להמשך,השתדלו להימנע מביקורת ושיפוטיות ושקפו את מה שאתם מזהים.

חשוב שתביעו דאגה כנה ורצון לסייע.

בכל מקרה שאתם חושדים במצוקה טוב שיהיה עוד מישהו בתמונה, עדכנו רמה ממונה, תמיד ניתן להתייעץ עם קב״ן היחידה, אל תשארו עם זה לבד.

במקרה כזה חשוב לא להשאיר את המידע אצלך לבד, אנא שתף מפקד בכיר יותר, הרחיקו מהחייל אמצעים מסוכנים ומסכנים, הישאר עם החייל עד הגעתו של מפקד בכיר ונסו להפנות את החייל/ת לפגוש איש מקצוע אם מתוך השיחה עולה כי כוונתו של האדם להתאבד נראית מיידית או דחופה רצוי להפנות  לרופא היחידה או לחדר מיון קרוב.

בהחלט, קיום שיח מקצועי בנושא אובדנות אינו מעלה את הסיכוי להתאבדות חיילים ביחידה, אלא להפך. 

וודא כי הרצאת איתור סימני מצוקה (למפקדים) וערבות הדדית (הרצאת מפקד לחיילים) מתקיימות ביחידתך,להרצאת איתור סימני מצוקה יש לתאם עם מפקד בכיר (בדררגת רס"ן) ניתן להסתייע בגורם משא"ן ביחידה לתיאום.

הקפד להעביר את הנושא ברצינות וברגישות הראויה.

להרצאת איתור סימני מצוקה עבור סגל המפקדים יש לתאם עם קב״ן היחידה, הרצאה לחיילים היא הרצאת ערבות הדדית, אותה יש לתאם עם מפקד מכיר. 

המערך שיעור על ערבות הדדית נמצא בצה"לנט, רק צריך לחפש במנוע חיפוש.

במידה ומתגלה מצוקה הדורשת התערבות חשוב לגייס גורמי תמך מסביבתו של החייל שיוכלו לסייע, לטובת תמיכה.

בהחלט, נוהל טיפול חייל במצוקה 33.0219 הינה פקודת מטכ"ל,
לפקודה: https://www.idf.il/33073

 הפקודה מחייבת את כל החיילים והמפקדים בצבא. דיווח על מקרה כזה אינו "בגידה" בחבר, אלא הצלת חיים.