"4, כאן קודקוד. קבל חדירה של חמושים. אתה מושא ההתקפה"

בדיוק במקום בו עלו לתל, בבוקר 7 באוקטובר, הם מתאספים כעת. על הגדר של מוצב סופה: סמ"ר א', הטען, כבר משוחרר, סמ"ר ב' וסמ"ר נ', הנהג והתותחן, עדיין לוחמים בחטיבה 7, ומפקד המחלקה, סגן ע', בקורס מ"פ. אבל אז - הם היו צוות הטנק היחיד בגזרה. בגבורה ונחישות תפסו את העמדה ולא עזבו אותה עד שאחרון המחבלים חוסל. 

5:30 בבוקר. פלוגת וולקן של גדוד 77. צוות הטנק של סגן ע' תפס לבדו 'כוננות עם שחר' במשטח של המוצב. "נשמעת אזעקה, ומיד אחריה שריקות ירי. קפצנו לטנק והתחלנו לנוע לכיוון הגבול", נזכר סמ"ר ב'. בצל מטח כבד של רקטות מהרצועה, תמונת המצב השלמה עודנה עכורה בשעה זו של היום. 

"נסעתי על ציר רק"ם מלא בורות", מתאר הנהג, וסמ"ר א', הטען ממשיך אותו: "בראש שלנו, זה עניין של שני פגזים להרתעה וזהו. סיום האירוע". כבר ביציאה מהמוצב מכריז מפקד הטנק - 'גשם סגול' (שם קוד צבאי המתריע מפני רקטות) ומורה לצוות לסגור מדפים. "זה מה שבסוף הציל אותנו", הם מעכלים בדיעבד. 

בדרכם לעמדה, זיהו רחפן נפץ שטס מעליהם. "הוא היה מכוון למהירות שלנו בדיוק, כדי שיוכל להטיל עלינו רימון", חוזר לאחור סגן ע'. "הנהג קלט את זה והאט. כמה שניות אחר כך - הוא התפוצץ על הרצפה לפנינו".

נסיעה של דקות בודדות הפרידה ביניהם לבין הגבול. בזמן הזה, שנדמה כנצח, רימונים שנורו לעבר הטנק פגעו בצריח ובמדף הטען. "אין יותר מדי מחשבה בנסיעה", מחייך הנהג, "אני מכיר את הגזרה יודע לאיזה תל להגיע בלי להתבלבל".  טיל נ"ט שכוון לעברם יורט על ידי מערכת מעיל רוח, ואז - הגיעו לעמדה.

רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, מ"פ בפלגת עורב שהיה מפקד הגזרה, עלה בקשר מול הארבעה. בקול מחושב ומתון פקד עליהם: "4, כאן קודקוד. קבל, יש לנו חדירה של חמושים. רשאי לירות במה שאתה מזהה. אנחנו באירוע מורכב בכלל הג'. אתה מושא ההתקפה - לא אף אחד אחר".

"4, כאן קודקוד. קבל, יש לנו חדירה של חמושים. רשאי לירות במה שאתה מזהה. אנחנו באירוע מורכב בכלל הג'. אתה מושא ההתקפה - לא אף אחד אחר".

כל פקודה שנשמעה בקשר, בטון שקול - הייתה מעין עוגן עבורם בכאוס של הקרבות. "את ההקלטות של רועי, הבן היקר שלי, אני מדקלמת בעל פה", משתפת אותי אמו בקול כאוב, "בתושייה ותעצומות נפש הוא הנחה את פקודיו. בדיעבד כל קריאה כזו, הצילה חיים של לוחמים ואזרחים". 

הקשר דומם, והצוות מתמקם אל מול הגדר במיקום אסטרטגי. "ירינו פגז אל המטרה הראשונה מתוך בנק ידוע מראש. זה היה הרגע בו הבנו שהאירוע לא יסתיים בירי אזהרה, אבל את המצב בשאר הגזרה עדיין לא הכרנו. המשימה שלנו הייתה מה שמתחולל אל מול עינינו". 

"התחלנו לסרוק את האזור. מסתכלים ימינה, ומיד מסיטים את המבט לשמאל", ממשיך סגן ע'. "אני זוכר את סמ"ר ב' עולה בקשר, ומדווח לתותחן - 'מזהה טנדר שנוסע הלוך חזור מהגדר במרחק של כ-800 מטרים מאיתנו'". 

בתגובה, מגדיל סמ"ר נ' את הכוונת ומתכונן לירי מדויק, שנייה אחר כך - אש מיתמרת מעלה והטנדר מושמד. הצוות מגיב מיד, הם מכירים את התרגולות כאת כף ידם. הטנק יורד מעט מהתל, ועולה מחדש לעמדה. "אני מזיז את התותח, ומזהה טנדרים נוספים, אופנועים ומחבלים אורגינל שרצים לעבר הגבול", מפרט התותחן.

"בתוך הירי הכמעט בלתי פוסק, התפקיד שלי הוא לוודא שאנחנו כמה שפחות חשופים", מסביר הנהג, סמ"ר ב'. "כדי להתחמק מפגיעה, עצרתי באמצע התל, וטענו פגז. הייתה לנו שנייה בדיוק לעלות, לירות ולרדת. אם אתה נשאר חשוף מעבר לאותה שנייה - חטפת. וחטפנו". למרות הפגיעה, הם ממשיכים במערכה איתנים, בקרב של הטנק שנחרט בדפי ההיסטוריה. 

"קודקוד, כאן 'אגרוף', מחבלים נכנסים בדרך למוצב", זו הקריאה הבאה שנשמעת בקשר. "הבנו שהשתלטו על 'סופה', שאנחנו פה על הגדר לבד. מאחוריך ומצדדיך, אתה מוקף", מנסה סמ"ר א' לתאר. בכוחות דלים אלו, רועי המ"פ ופקודיו מנסים לבלום את גל מחבלי הנוח'בה שפשטו על האזור. 

בשעה 7:40 נשמע דיווח נוסף מפלגת עורב. הקשר של רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, לוקח את המכשיר של מפקדו, ומדווח: "קודקוד 'זארה' נפל".

 "לא היינו בטוחים אם שמענו נכון, לא דיברנו על זה", מודה סגן ע' בעצב, וחברי הצוות לידו מסתכלים זה על זה: "לא נותרו לנו יותר מדי ברירות, היינו חייבים להמשיך ולמנוע מהאויב לחדור. בדיוק כפי שרועי הנחה אותנו". 

באותן דקות, מתעוררת אמו של המ"פ בביתה שבזכרון יעקב. "אני קמה עם תחושה לא טובה בבטן, מסתכלת על הטלוויזיה ורואה מיד את הכותרות", היא מתקשה לתאר, "אני כבר לא מנסה להתקשר לרועי, אני יודעת שהוא לא יענה לי - שהוא איננו". רק 12 שעות לפני, השניים מקיימים למעשה את השיחה האחרונה ביניהם: "הוא הודה לי על תעצומות הנפש שלי, כשבדיעבד הוא זה שהקריב הכול בגבורה והגן בגופו על גזרה שלמה".  

"הוא הודה לי על תעצומות הנפש שלי, כשבדיעבד הוא זה שהקריב הכול בגבורה והגן בגופו על גזרה שלמה".  

בשלוש השעות הבאות התחולל קרב של הטנק היחיד אל מול עשרות מחבלים. מדובר בלחימה עיקשת, שזר לא יבין. "מלוכלכים נוהרים לכיווננו. כשחטפנו נ"ט, הבנתי שאי אפשר להישאר סטטיים בעמדה", אומר הנהג, "אחרי שבמשך שעות: הייתה לנו שנייה לעלות לעמדה, לטעון פגז, 'אש', ולרדת שוב. כשבכל רגע של שהייה - נפגענו".     

ואכן, במהלך הלחימה, נ"ט פוגע ישירות בטנק. "עשן התחיל לצאת מהצריח", מתאר מפקד המחלקה, "סמ"ר א' ואני הסתכלנו אחד על השני במבט של 'סבבה. אנחנו בחיים. ממשיכים להילחם'. ושוב, עולים לעמדה מזהים נחיל של מחבלים ומבצעים ירי. אף אחד לא חוצה את הגבול, כל מי שראינו - חוסל". 

אט אט, עם התעצמות המתקפה, ספגה השרשרת הפיקודית של הגזרה כולה אבידות קשות. מפקד חטיבת הנח"ל, אל"ם יהונתן שטיינברג ז"ל, ומפקד סיירת נח"ל, סא"ל יהונתן צור ז"ל, אשר נפלו בדרכם אל זירות הקרב. רס"ן רועי צ'אפל ז"ל, מפקד הפלוגה, וסגנו רס"ן עידו ישראל שני ז"ל, נפלו בעודם בולמים את המתקפה. 

כך, מצא את עצמו סגן ע' לבד בגזרה - ללא דרג פיקודי, ועם כוחות תגבורת שיגיעו רק בשלב מאוחר בהרבה. "פתאום הבנתי שאין מי שיוריד לנו פקודות", הוא מעיד, ופקודיו שותפים לתחושות: "אנחנו מתחילים לקלוט שע' הפך להיות 'מפקד הגזרה'". 

"בשלב מסוים הייתה מעין הפוגה בלחימה, ומחבלים הפסיקו לחדור דרך גזרתנו", הם מספרים. ושוב קריאה בקשר. הפעם על חדירות מחבלים ל'סופה' ולקיבוצים באזור. כעת, ניצבת בפניהם דילמה מורכבת. 

"במקביל לדיווחים הבנו שפשוט אזלה לנו התחמושת", אומר סמ"ר ב', ובשניות הם מקבלים החלטה קריטית, "אחרי הערכת מצב, אנחנו חוזרים למוצב להתחמש. הפעם, אנחנו נוסעים דרך השדות ולא בציר המשובש. בלב אני עוד מתנצל בפני החקלאי על השדה שלו". 

הדרך חזרה מתוחה, מחבלים מגיחים מתוך העצים וממדי ההרס מתחילים להתגלות בפניהם. "טנדרים ואופנועים מרססים מכל כיוון, חונים בקו הש"ג", מתאר סמ"ר א' מתאר את המראות, "הבנו שמדובר באירוע חטיפה, ביניהם חברים שלנו וגם הלוחמים של צ'אפל ז"ל". 

הצוות בתוך הטנק הבודד נשאר מפוקס וחדור מטרה, ומצליח לפענח את תוכנית הפעולה של הטרוריסטים: הטנדרים החונים בחוץ ממתינים למחבלים על מנת שיוכלו לצאת עם חטופים, חיים או מתים. לכן הארבעה מחליטים - 'אין יוצא ואין נכנס'. הם מתחילים לערוך פטרולים מסביב למוצב. "הורדנו דמות עם קלצ'ניקוב ואופנוע, הרגנו ככה לא מעט מחבלים". 

לקראת הצהריים החלו כוחות תגבור ראשונים להגיע לאזור, ביניהם שייטת 13 וגדוד קרקל, שבראשו, סא"ל א' המג"דית, שתפסה פיקוד על הגזרה. 

"חזרנו לש"ג של הבסיס", נזכר סגן ע', "פתחתי את המדפים כדי לדבר עם המג"דית, וראיתי טנק אחר לגמרי משהכרתי. אחד שהופצץ על ידי רימונים ונ"ט. רק אז אני מתחיל לעכל את מה שעברנו. אבל כוחות התגבור הצהירו בנחרצות 'לא משנה מה, אתם נכנסים - ואנחנו אחריכם'. וזה מה שעשינו". 

כך נכנסו לראשונה לש"ג של המוצב. ולאחר קרב עיקש שנמשך כשעתיים, לוחמי שייטת 13 - בעזרת צוות טנק אחד בלבד, השתלטו מחדש על 'סופה'. 

במשך שעות, הם הקריבו ולחמו באותה נשימה. והרוח הזו, ליוותה אותם גם הלאה, לתמרון הקרקעי בעומק הרצועה, לגבול לבנון וגם לסוריה. על אף חודשים של פעילות משמעותית, הקרב על מוצב סופה הוא זה שנחרט בהם. עמוק. וכמעט שנתיים לאחר מכן, כך הם מתארים את אותו בוקר: "נכנסנו לטנק ארבעה אנשים - ומהר מאוד הפכנו לאחד".