תותחן, טען ונהג שיתפו אותנו בעלייה לעמדת המפקד

לאורך המלחמה, הטנקים היו שם בחזית - בדרום, בצפון, איפה שצריך. מאחורי כל צריח כזה עומדים שריונרים צעירים, שמכורח הנסיבות למדו מהר מה משקלן של החלטות מכריעות בשדה הקרב. דיברנו עם שלושה שהחלו את דרכם הצבאית כתותחן, נהג וטען בטנק, ואתמול, רגע לפני הפיכתם למט"קים, חזרו אל רגעי הקרב בהם הבינו לראשונה את המושג 'פיקוד'.    

"בכל צעד שאלתי את עצמי - מה וולוך היה עושה?"

מאחורי התותח - סמל נ'

עוד מגיל קטן ידע סמל נ' לאן הוא מכוון: "אני מגיע ממשפחה של שריונרים", הוא פותח בחיוך, "כך שהיה לי ברור לאן אני שייך". במרץ 24' התגייס, ובתוך חודשים, לאחר טירונות וצמ"פ (אימון מתקדם), כבר עלה לציר מבצעי כתותחן בגדוד 46 של חטיבה 401.

בגדוד, השתבץ נ' בפלוגה שקמה כחלק מהגדלת כוחות השריון במלחמה, ובמהרה סופח לטנק של מפקד המחלקה - עליו עוד יספר רבות. "ב-9 באוקטובר 24' התחלנו לפעול בעזה, ומשם הכול נע בקצב אדיר", הוא משתף.

סמל נ' וחבריו לצוות

ההתנסות הראשונה שלו בפיקוד הייתה רחוקה מלהיות מתוכננת. "זה היה סוף נובמבר ברפיח", הוא משחזר, "קיבלנו קריאה בקשר לסייע ללוחמים מכוח חי"ר שהיו במצב מורכב. העניינים התחממו, הטנק נפגע, והנהג שלנו נפצע קשה. פתאום שמתי לב שבעצם אני זה שלוקח שליטה על הסיטואציה".

וכמו שלפעמים קורה בצבא, ובעת מלחמה בפרט, מהר הטשטשו הפערים בין התפקיד לבין החיים האישיים, וחברות מיוחדת נרקמה בצוות. "בסוף, טנק זה דבר אינטימי וסגור", מסביר סמל נ', "בסביבה כזו, כשכל הזמן אתם ביחד, אי אפשר שלא להפוך לסוג של משפחה". 

הצוות של נ'

ב-25 באפריל 25' חווה הצוות אובדן קשה, כשמפקדם וחברם, סרן עידו וולוך ז"ל, נפל בקרב בצפון הרצועה.  "הוא הוביל התקדמות בשג'אעיה ונפגע ממטען", מספר נ' בשקט, "אז, בלית ברירה, כיוונתי את הצוות תחת האש. באותו רגע זו לא הייתה איזו החלטה - פשוט עושים את מה שצריך לעשות, מה שעידו היה עושה".

"מאז שהוא נפל, בכל דרך בה צעדתי, שאלתי את עצמי: 'מה וולוך היה עושה?' הרף הגבוה שהוא הציב עבר אלינו, חובת ההוכחה היא שלנו, ואם אני רוצה באמת להשפיע ולשנות - זה בחזית". קורס הפיקוד , הוא אומר, רק ביסס את מה שהשטח כבר בחן. "קשה לעזוב פלוגה שהיא משפחה, בטח בזמן לחימה, אבל אני יודע מה המטרה - לחזור כמפקד".

"ככה נראית אחריות - קודם אתה, ואז אני"

מעיניו של טען - סמל י'

כמו חברו לקורס, גם סמל י' התגייס במרץ 24' ונכנס ללחימה מיד לאחר ההכשרה. "גדוד 52 לנצח", הוא אומר בחיוך. כבר בתחילת התמרון התמודד עם מורכבויות: " ביום השני בג'באליה, הטנק שלנו עלה על מטען והמ"מ נפצע. תפעלנו את האירוע כמו באימונים, תוך פינוי וחלוקת משימות, ובגלל שהוא לא יכל לנהל - לקחתי פיקוד בעצמי". 

הצוות המשיך להילחם חודשים רבים ברצועה. באחת המשימות, יצאה הפלוגה לרכס שהיווה איום על החלק הדרומי של העוטף. "עבדנו כל היום, כל הלילה, במטרה אחת - שהרכבת בשדרות תוכל לשוב ולפעול", הוא משתף, " וכשזה אכן קרה, הבנתי בצורה אחרת את המשמעות של העשייה שלנו".

סמל י' וחבריו למחלקה

למרות שהרצון להיות מפקד תמיד היה לו ב'מאחורה של הראש', אחרי האירועים שחווה, כבר לא יכל לחכות. "משם, הדרך לפיקוד הייתה כבר ברורה ומסומנת. המ"פ, הסמ"פ, והמ"מ שנפצע, כולם היו איתנו יחד - לחמו איתנו, תמרנו איתנו, השקיעו איתנו, ככה נראית אחריות. קודם אתה, ואז אני". 

וזה רק מחדד אצלו את שפת העבודה: "לא להרים קול או לדבר הרבה - לצמצם מילים, ולעשות. זה מה שלמדתי מהם, וזה מה שבעקבותיו גם יצאתי לקורס".

"אמרתי לעצמי - אם ככה זה נראה, אני רוצה לעמוד שם"

עם ההגה בידיים - סמל ת'

עבור סמל ת', שהתגייס באוקטובר 23' לגדוד 82 בחטיבה 7, הקפיצה למים העמוקים הייתה מהירה. "התגייסתי חודש לאחר פרוץ המלחמה", הוא משתף, "התחלנו בטירונות, המשכנו לצמ"פ, וכבר באמצע יצאנו להפעלה בעזה - בסך הכל שישה חודשים לתוך הגיוס".

אחרי ההכשרה יוצאת הדופן, הצטרף לפלוגה לוחמת. מכורח הנסיבות, את המפקד ואת הטנק האישי שלו הכיר לעומק בפנים, בשג'אעיה: "שילבו אותי ואת החבר מההכשרה ישר בצוות. הייתה לנו היכרות קצרה, ומשם לשטח". 

לוחמי קורס המט"קים 

כשהוא מדבר על ההחלטה לצאת לפיקוד, סמל ת' לא הולך רחוק, אלא חוזר לאותו קרב בשג'אעיה. "המ"מ נפצע ביד. ראיתי דם, ראיתי כאב, ועדיין, הוא לא עשה מזה עניין - המשיך לחלק הוראות, להרגיע אותנו בקול שקול". בתוך הרעש, ננעל בו משהו: "אמרתי לעצמי שאם ככה נראית אחריות, אני רוצה לעמוד שם".

"הוא היה קשוח ומדויק", ממשיך סמל לתאר את המפקד ממנו שאב השראה, "אני זוכר את המשפט שלו, כשהייתי מגיע אליו מוטרד: 'אל תבוא עם בעיות - תבוא עם פתרון'. זה הפך לכלי עבודה".

ומה מחזיק אותו באמצע הדרך, בעיקר כשמורכב? "החברים", הוא עונה בפשטות, "שירי פלוגה לפני כניסה, וגם בתוך הטנק. זה נשמע קטן - אבל זה מה שמרים. חייבים להיות גאים במה שאנחנו עושים, גם אם לא מיד זה מרגיש מתגמל. בהמשך נסתכל אחורה ונדע שהיינו שם ברגעים המכריעים".