פרק א

תשובה א - אופן השימוש המותר בפירות שביעית

 

שאלה:

האם מותר להכין מיץ תפוזים מפירות שביעית? האם מותר לכבוש מלפפונים הקדושים בקדושת שביעית כשהם עומדים להרקיב? האם מותר לקלף תפוח מיבול 'אוצר בית דין'?

 

תשובה:

א. עקרונות השימוש בפירות שביעית

במשנה במסכת שביעית[1] מבואר:

"שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך".

ונכתב על כך בירושלמי[2]:

"כיצד לוכל (לאכול) דבר שדרכו לוכל, אין מחייבין אותו לוכל לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו, וכן הוא שביקש לוכל תרדין חיין או לכוס חיטין חיות אין שומעין לו".

מדברי הירושלמי עולה שיש להקפיד לאכול את פירות השביעית באופן המתוקן והראוי להם. החזו"א[3] הוסיף, שהחידוש בירושלמי הוא שלא זו בלבד שאין חובה לאכול פת שעיפשה, אלא שאף אסור לאדם לאכול ממנה, כיוון שדרך העולם היא לתת אותה לבהמה, ואכילת אדם היא שינוי מדרך זו.

על פי דברי הירושלמי, כתב הרמב"ם[4], שאף הכנת הפירות והירקות למאכל צריכה להיעשות באופן הראוי והמקובל:

"ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר".

בטעם הדבר כתב הר"ש[5], ששינוי מדרך האכילה נחשב להפסד הפרי, וכן כתב רש"י במסכת יומא[6]. בשו"ת משפט כהן[7] נטה לומר, שאין איסור לשנות לשבח פירות שביעית מהשימוש הרגיל, אלא אם כן נחסרים בשל כך, כגון בבישול או בריסוק וכדומה.

לאור זאת, אסור לבשל פירות וירקות שדרך לאכול אותם חיים (כגון תפוזים), ומאידך אין לאכול פירות וירקות חיים אם הדרך היא לבשלם (כגון תפוחי אדמה). וכתבו האחרונים[8], שפירות שדרך לאוכלם חיים ומבושלים (כגון עגבניות), ניתן לאוכלם בשני האופנים[9]. עוד כתבו האחרונים[10], שפירות וירקות שדרך לבשלם, מותר גם לאפותם, לטגנם ולקלותם, שלא מצינו בדברי המשנה והירושלמי הבחנה בין סוגי הבישול השונים, אלא רק בין מאכלים שדרך לאוכלם חיים למאכלים שנהוג לבשלם.

בגדר דבר שדרכו להיאכל חי או מבושל, נקטו האחרונים[11] שכל שצורת אכילה זו מקובלת בדור זה אצל בני אדם רבים, ולא אצל מיעוט קטן בלבד, מותר לנהוג בדרך זו. כמו כן כתבו הפוסקים[12], שבני קבוצה בעלת אפיון מסוים, שנוהגים לאכול בדרך מסוימת, רשאים לנהוג כמנהגם גם בשמיטה. לפיכך, תינוקות וזקנים שדרכם לאכול פירות מרוסקים, או בני עדה מסוימת שנוהגים לבשל פירות וירקות מסוגים שונים שאחרים נוהגים לאוכלם חיים, רשאים אף בשמיטה לנהוג כמנהגם.

מותר לכבוש פירות שדרכם בכך, ולכן מותר להכין מלפפונים חמוצים. מעבר לכך, לדעת כמה פוסקים[13] מותר לכבוש או לבשל מאכלים שאין דרך לבשלם, אם הללו עומדים להתקלקל.

כתב פאת השולחן[14], שמותר להשתמש בפירות שביעית כתבלין, אף שבשל כך לא יאכלו, אם דרכם בכך. אם אין דרכם בכך, יש להקפיד שיאכלו לבסוף. כמו כן, מותר לשים פרוסת לימון בתוך תה וכדומה, לתוספת טעם, אך אין להשליכה לאשפה כל עוד יש בה טעם. על דרך זו, הסכימו פוסקי זמננו[15] שמותר להשתמש ביין של שביעית כתוספת טעם למיני מאפה.

 

ב. סחיטת פירות שביעית

לגבי מיץ שנסחט מפירות, מבואר במסכת ברכות[16]:

"ואמר מר בר רב אשי, האי דובשא דתמרי מברכין עלויה 'שהכל נהיה בדברו'. מאי טעמא, זיעה בעלמא הוא. כמאן, כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה - רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר".

מבואר, שמי פירות אינם חשובים כפרי עצמו אלא זיעה בלבד, ועל כן אין בהם קדושת תרומה מן התורה[17], וברכתם 'שהכל נהיה בדברו' .

מטעם זה, מבואר במשנה במסכת תרומות[18] שאסור לסחוט פירות של תרומה, חוץ מזיתים וענבים:

"אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ, ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד".

וכן פסק הרמב"ם[19] לגבי תרומה, ובהלכות שמיטה[20] ציין בקיצור שיש ללמוד את דיני הפירות הקדושים בקדושת שביעית מדיני פירות תרומה. אם כן, נראה באופן פשוט, שאין להכין מיץ מפירות שביעית מלבד מזיתים וענבים.

אולם, נחלקו הראשונים מדוע הותר להכין מיץ מזיתים וענבים של תרומה. לדעת הרא"ש[21] ותלמידי רבינו יונה[22], זהו חידוש מיוחד מגזירת הכתוב, שהמשקה היוצא מהם נחשב כפרי עצמו. לעומתם, בחידושי הרשב"א[23] מבואר, שכל פרי שרוב השימוש בו הוא בדרך סחיטה, המשקים היוצאים ממנו כמותו. להלכה, מלשון הרמב"ם[24] והשו"ע[25] נראה שרק בזיתים וענבים המשקה נידון כפרי, ואילו שאר מיצי פירות נידונים כזיעה ומברכים עליהם 'שהכל', וכן ציין המשנה ברורה[26], אך העיר שיתכן והשו"ע נקט כן מספק, כיוון שברכת 'שהכל' ודאי פוטרת את המיץ.

לעומת זאת, החזון איש[27] נקט שאין הכרע שהרא"ש ודעמיה חולקים על הרשב"א, ועל כן העלה כטעמו של הרשב"א, שפירות שרגילים לסוחטם מברכים על המיץ שלהם כברכתו של הפרי. אך הסתפק החזו"א, האם על פי הרשב"א יש להתיר בכל דור כפי הרגליו, או שאחר שלא הורגלו בזמן חז"ל אלא בסחיטת זיתים וענבים, מברכים על שאר מיצי הפירות 'שהכל'.

עוד כתב החזו"א, שאף לדרכם של הרא"ש ודעמיה, על מיץ תפוזים ושאר מיצי פירות הדר, מסתבר לברך 'בורא פרי העץ' מטעם אחר, וז"ל:

"אמנם נראה דלא חשיב יוצא מהן אלא בנשמר במלאכתו שלא יכנס כל גוף הפרי לתוך המשקה, וכן הוא דריכת ענבים בגת וזיתים בבד, שאינו ממסמס גוף הפרי אלא כובש את הציבור של ענבים כדי שיצר הצלול, אבל אם ממסמס את כל הפירי לתוך הקערה ולא נשארו רק הקרומין, היינו ריסוק הפרי".

היינו שלדעת החזו"א סחיטה של פירות הדר, הכוללת את הרקת הפרי כולו, אין לדון אותה כזיעה בלבד, אלא כפרי מרוסק שברכתו 'בורא פרי העץ'. למעשה, רוב הפוסקים חלקו על החזו"א והורו שיש לברך על מיץ תפוזים 'שהכל'.

לאור זאת, באופן פשוט יש לאסור סחיטת פירות בשמיטה (מלבד זיתים וענבים), וכן נטה להחמיר בספר השמיטה[28], וכן דעת ספר תורת השמיטה[29] וספר אור לציון[30].

למרות האמור לעיל, בשו"ת מנחת שלמה[31] העלה למעשה שמותר לסחוט פירות שביעית, וטעמו שכן מצינו שהותר לסחוט פירות שביעית לצביעה[32], ואם כך כל שכן שיש להתיר לסחוט אותם לשתייה. אלא שיש מקום לפקפק בדבר, שהכללים האמורים לגבי שימוש בפירות לאכילה ושתיה, אינם חלים על שימוש בפרי לצורך צביעה, וכפי שכתב החזון איש[33]:

"ומיהו פרי שעומד לצביעה מותר לסוחטו לצביעה, דלעניין תשמיש צביעה לא שייך הגדרים שבאכילה, וגם משקה היוצא הוא עיקר הפרי כלפי עניין הצביעה".

בתוספתא במסכת שביעית[34] נאמר:

"נותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך המוריס התבשיל כדרך שנותן את התבלין ולא יסחטם להוציא מהן משקין, ובתבלין מותר מפני שהיא מלאכתן".

משמע שמותר לסחוט פירות שדרכם בכך, כעין תבלין. אולם יתכן שדברי התוספתא אינם אמורים אלא לגבי תבלין, שאין דרך לאוכלו בפני עצמו כלל, ואילו פירות שדרך לאכול מהם עצמם, אסור לסחוט אותם גם כאשר לרוב עומדים הם לסחיטה, וכן פירש החסדי דוד על התוספתא, וכן נקט ערוך השלחן העתיד[35].

למעשה, אף שיש לפקפק ביסודות ההיתר כנ"ל, דעת רבים מפוסקי הדור[36] בעקבות החזו"א להתיר סחיטת פירות הדר, ויש[37] אף שהתירו סחיטת כל הפירות שדרכם בכך, וניתן להקל כדבריהם בשמיטה בזמן הזה שאינה אלא דרבנן, והמחמיר שלא לסחוט כלל פירות שביעית (מלבד זיתים וענבים) תבוא עליו ברכה.

עם זאת, מותר לשתות את המיץ שנעשה מהפירות, אף אם נעשה באיסור, וכן הדין בכל פרי שעוּבד באופן האסור, ובשו"ת משפט כהן[38] כתב שיש בכך מצווה, שמציל את הפירות מהפסד גמור, וקרוב הדבר להיות חובה. עוד יש להדגיש, שמדרבנן חובה לנהוג קדושת שביעית במיץ[39].

 

ג. ריסוק וקילוף פירות שביעית

אף שבדברי הרמב"ם לא הוזכר איסור לשנות פרי מברייתו אלא לגבי בישול הפרי וסחיטתו, נקטו הפוסקים[40] שהוא הדין שאסור לשנות את הפרי בכל דרך שהיא, כגון לטחון או לרסק פרי שאין דרכו בכך.

מבואר בשו"ע[41] שפרי מרוסק ברכתו 'בורא פרי העץ', ועל כן פשוט שמותר לרסק פירות שביעית אם דרכם בכך. אולם כאשר אין דרך לרסק פרי זה, אסור לרסקו כיוון שמשנה את הפרי מצורתו.

כמו כן, מותר לקלף פירות שביעית שדרכם בכך[42], ויש לדקדק שלא לקלף קליפה עבה יותר מבשאר השנים[43], ואפילו כשעושה זאת מפני שממהר וכדומה[44]. אף על פי כן, נראה שבמטבח צבאי, שבשל אופי העבודה במטבח רגילים לקלף כמות רבה, מותר לקלף כרגיל, כיוון שכך היא דרך האכילה במקום זה.

פירות שרגילים שלא לקלפם, אסור לקלפם בשביעית, ויש שהתירו לקלפם באופן שמשייר עם הקליפה חלק מהפרי, כך שאינו הופך את הקליפה לפסולת[45].

נחלקו הפוסקים אם חובה לנהוג קדושת שביעית בקליפות שאינן ראויות למאכל אדם, ואין דרך להצניען לבהמה (כגון שאין מצויות שם בהמות), דעת הגר"ח קנייבסקי[46] להחמיר ודעת הגרשז"א[47] להקל. קליפות עבות, שיש בהן חלק הראוי למאכל אדם, קדושות בקדושת שביעית לכל השיטות, ועל כן בצה"ל שרגילים לקלף באופן רחב, יש לשמור על קדושת הקליפות, כך שישליכן בשקית נפרדת משאר האשפה.

יש שאסרו[48] שימוש במכונת קילוף של תפו"א וגזר (אלא אם מונע את אפשרות ירידת הקליפות לניקוז ואוסף את הקליפות), כיוון שאין אפשרות להקפיד על קדושתן של השאריות. אולם נראה שלמעשה יש לצדד להקל בזה במקום צורך, כבמטבח צבאי גדול, מכיוון שיש לדון את השחתת הקליפות במכונה כגרמא, ועוד יש לדון קליפות דקות אלה כשיירי מאכל מעטים, שלדעת רבים מהפוסקים אין חובה לנהוג בהם קדושת שביעית[49].

 

סיכום

א. יש לאכול פירות שביעית בדרך המקובלת. פירות שמקובל לאוכלם מבושלים יאכלו מבושלים, פירות שמקובל לאוכלם חיים יאכלו חיים. פירות שלעיתים נוהגים לאוכלם חיים ולעיתים מבושלים, מותר לאוכלם בשני האופנים.

ב. פירות שדרך לבשלם, מותר גם לטגנם, לאפותם ולקלותם. פרי שדרך לכבוש אותו, מותר לכובשו.

ג. פרי שעומד להתקלקל, מותר לעבדו באופן שאינו רגיל, כדי למנוע את הפסדו.

ד. אין לשנות פרי מברייתו, אלא לאוכלו בדרך המקובלת. על כן, אין לטחון, לרסק או לקלף פירות שאין דרכם בכך.

ה. מותר לקלוף כדרך שרגיל בכל שנה, ובמטבח צבאי שרגילים לקלף בכמות רבה, רשאים לנהוג כך גם בשמיטה, אך יש לנהוג קדושה בשאריות. במטבח צבאי גדול מותר להשתמש במכונת קילוף (תפו"א וגזר) אף שהשאריות נפסדות בכך.

ו. מותר לסחוט פירות שדרך לסוחטם, ויש המקלים רק בפירות הדר, והמחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה, אך אין צורך להחמיר בכך ביבול שנמכר במסגרת 'היתר מכירה'.

ז. פרי שעוּבד או נסחט באופן האסור, אף על פי כן מותר ומצווה לאוכלו כדי למונעו מהפסד גמור, ויש לנהוג בו קדושת שביעית.  

 

 

 

 

[1] פ"ח משנה ב.

[2] שם הלכה ב.

[3] שביעית סימן יד ס"ק י.

[4] שמיטה ויובל פ"ה ה"ג.

[5] על המשנה (הנ"ל).

[6] פו ע"ב ד"ה פגי שביעית, וראה ר"ש סרילאו (על הירושלמי הנ"ל), ומהר"י קורקוס (על הרמב"ם שם הלכה טו).

[7] סימן פה.

[8] ספר השמיטה (פרק ז סעיף ב).

[9] ראה בספר שבת לה' (הלכות שביעית פרק ה סעיף יג), שאם רוב בני אדם אוכלים את המאכל חי ומבושל, אף שברוב הפעמים אוכלים אותו חי, מותר לבשלו.

[10] משפטי ארץ (פרק כב סעיף ב) בשם הגרי"ש אלישיב, מאמר מרדכי (שביעית פרק יג סעיפים ט-י).

[11] משפטי ארץ (שם סעיף ד), וראה חזו"א (שביעית סימן כה ס"ק לב).

[12] מאמר מרדכי (שביעית שם סעיף יט), קטיף שביעית (פרק יט סעיף ב).

[13] ראה קטיף שביעית (שם סעיף ד).

[14] סימן כד סעיף ה, בית ישראל (ס"ק טו) עפ"י תוספתא (שביעית פ"ו ה"ד), וכן כתב בשו"ת משפט כהן (סימן פה).

[15] מאמר מרדכי (שם סעיף מא). ומש"כ במשפטי ארץ שצריך להקפיד שלא יהיה שישים כנגד היין בשביל שלא יתבטל - צריך עיון, שכן אחר שניתן לטעם ודאי טעמו מורגש ואין צריך לדקדק בשיעורו.

[16] לח ע"א.

[17] אף שיש לנהוג קדושה במשקה, ראה דרך אמונה (תרומות פרק יא ס"ק ל).

[18] פרק יא משנה ג.

[19] הלכות תרומות פרק יא הלכה ב.

[20] פ"ה הלכה ג.

[21] ברכות פ"ו סימן יח.

[22] ברכות דף כז ע"א בדפי הרי"ף.

[23] ברכות לח ע"א ד"ה דבש.

[24] הלכות ברכות פ"ח הלכה ד.

[25] או"ח סימן רב סעיף ח.

[26] שער הציון שם ס"ק נד.

[27] או"ח סימן לג ס"ק ה.

[28] שם עמוד לב.

[29] עמוד יג.

[30] שביעית עמוד לח.

[31] ח"א סימן מו.

[32] משנה (שביעית פ"ז מ"א), רמב"ם (הלכות שמיטה פ"ה ה"א).

[33] שם.

[34] פ"ו ה"ד.

[35] שמיטה סימן כד אות ט.

[36] כלכלת שביעית (עמוד תרא), משפטי ארץ (פרק כב סעיף יג), יביע אומר (ח"ח או"ח סימן לו אות ב).

[37] שו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מו), מאמר מרדכי (פרק יג סעיף כד), שו"ת שבט הלוי (ח"י סימן קצח).

[38] סימן פה.

[39] כפי שהתבאר לעיל לגבי תרומה.

[40] ראה משפט כהן (שם) שהוכיח כן מכמה מקומות, וכן כתבו כל האחרונים.

[41] או"ח סימן רב סעיף ז.

[42] ילקוט יוסף (שביעית סימן טו סעיף יא).

[43] משפטי ארץ (פרק כב סעיף יח).

[44] קטיף שביעית (פרק יט סעיף ה ובהערה 9).

[45] ראה דרך אמונה (שמיטה פ"ה ציון ההלכה ס"ק כה) ומשפטי ארץ (פרק כב סעיף יט) בשם הגרי"ש אלישיב.

[46] דרך אמונה (שביעית פרק ה ס"ק יג).

[47] שלחן שלמה (שביעית עמ' קפד).

[48] חוט שני (שמיטה עמוד ש), הנהגה ב (פרק יח סעיף ד).

[49] ראה להלן תשובה ב סעיף ח ובמאמרו של הרב יהודה עמיחי, אמונת עיתך (גיליון 39, 'קילוף תפוחי אדמה הקדושים בקדושת שביעית ע"י מכונה').