פרק א

תשובה א - אכילת בשר שאינו 'חלק'

 

שאלה:

כלל הבשר המוגש בצה"ל הוא בשר 'חלק'. אמנם, כאשר היחידה מתארחת במתקן אזרחי ומוגש בשר שאינו 'חלק', או כאשר החיילים רכשו לעצמם בשר כזה באופן עצמאי, האם על חייל המחמיר בכך בביתו, להימנע מאכילת הבשר?

 

תשובה:

א. מהו בשר 'חלק'

נאמר בתורה[1]:

"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו".

ומבואר במשנה במסכת חולין[2], באלו מצבים הבהמה נחשבת טריפה:

"אלו טרפות בבהמה... הריאה שניקבה או שחסרה".

וכן פסק הרמב"ם[3]:

"כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהטרפה האמורה בתורה היא הנוטה למות... ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טריפה, והן הלכה למשה מסיני. ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני, ואלו הן: דרוסה, נקובה... נקובה כיצד, אחד עשר איברים הן שאם ניקב אחד מהן לחללו במשהו, טרפה. ואלו הן... והריאה עם הקנה שלה".

למדנו מכאן, שבהמה שניקבה הריאה שלה – אסורה באכילה מדאורייתא. ישנן בהמות שמצוי על הריאה שלהן כעין קרום דק הנקרא סירכא, ומבואר בגמרא[4] שסירכא זו מטריפה את הבהמה.

נחלקו הראשונים והאחרונים, לגבי סירכות שיורדות על ידי מיעוך ומשמוש, יש אומרים[5] שזהו סימן שהריאה נקובה, והבהמה אסורה באכילה, ויש אומרים[6] שאם הסירכא יורדת במשמוש, אינה אלא ריר בעלמא ולא סימן לנקב בריאה.

השו"ע[7] פסק כדעת המחמירים:

"כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסרכא דקה כחוט השערה, בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל".

וכן מנהג רבים מהספרדים ובני עדות המזרח, כפי שמציין זאת בלשון חריפה בשו"ת וישב משה[8]:

"כי עינינו רואות וכלות כל היום בעניין אכילת הבשר, שזה כמה פעמים נתפרסמו מודעות על ידינו וכרוזא קרי בחיל, שאף אחד מהספרדים לא ייקח בשר מאחינו האשכנזים, מפני שאנו קבלנו הוראות מרן השו"ע, שהורה שכל המיקל במיעוך ומשמוש בסירכות הריאה כאילו מאכיל טרפות לישראל, ורק הרמ"א התיר לדידהו בזה, אולם אנו איכה נוכל לעבור על דעת מרן השו"ע בידיים לאכול מילתא דאיסורא, כאילו אוכל טריפה ח"ו. וידוע מ"ש החיד"א בשם הגדולים שהעושה כקולת הרמ"א נגד מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו, צריך כפרה ותשובה על זה".

לעומת זאת, הרמ"א[9] נקט כדעת המקילים:

"ויש מתירין למשמש בסרכות ולמעך בהם, ואומרים שסרכא אם ימעך אדם בה כל היום לא תנתק, ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל, ואומרים שאינו סרכא אלא ריר בעלמא. ואף על פי שהוא קולא גדולה כבר נהגו כל בני מדינות אלו, ואין למחות בידם, מאחר שיש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום צריך להיות הבודק ירא אלוקים, שיודע ליזהר למעך בנחת שלא ינתק בכח".

 

אף שמנהג רבים מהספרדים ובני עדות המזרח כדעת מרן השו"ע, יש מהספרדים[10] שנוהגים בזה כדעת הרמ"א. מאידך, כמה מפוסקי אשכנז החמירו כדעת מרן, ביניהם השל"ה הקדוש[11], שו"ת חוט המשולש[12], ושו"ת תשובה מאהבה[13].

מלבד זאת, ישנן מחלוקות נוספות בין השו"ע והרמ"א בדיני טריפות, בהן הרמ"א מחמיר והשו"ע מיקל[14]. הנוהג המקובל במשחטות כיום הוא לסמן כבשר 'כשר' שאיננו 'חלק' כל מקרה השנוי במחלוקת בין גדולי הפוסקים הנ"ל. ממילא, שאלת אכילת בשר שאינו 'חלק' נוגעת הן לבני עדות המזרח הנוהגים כפסקי מרן השו"ע והן לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א.

 

ב. בהמה שלא נבדקה הריאה שלה

הראשונים נחלקו ביחס לבהמה שאבדה הריאה שלה קודם שנבדקה. הרמב"ם[15] כתב:

"מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה, בא כלב או עכו"ם ונטל את הריאה והלך לו, הרי זו מותרת, ואין אומרים שמא נקובה היתה, או שמא דבוקה היתה, שאין מחזיקין איסור, אלא הרי זו בחזקת היתר, עד שיודע במה נטרפה".

וכן כתבו ראשונים רבים[16], והוסיף הר"ן[17]:

"מיהו היכא דאיתא לריאה קמן ואפשר למבדקה, אסור לאכול מן הבהמה עד שתבדוק וכו', ובדיקה זו מדבריהם ולא מדאורייתא".

מבואר, שלדעת ראשונים אלו, מדין תורה אין חובה לבדוק את הריאה, כיוון שרוב הבהמות אינן טריפות, ומדרבנן הזקיקו לבדוק לכתחילה, ובדיעבד אם לא בדק אין לאסור.

מאידך, כתב המרדכי[18]:

"ונחלק עליו (על רש"י, שהתיר באבדה הריאה) ר"י הלוי וכתב, דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דלא אפשר. אבל היכא דאפשר בתיקון חכמים לא אזלינן בתר רובא. והא דרב הונא איכא לתרוצי, דלא היקל אלא בשאר מיני טרפות שלא הצריכו לבדוק, אבל ריאה שיש בה כמה מיני טרפות, לא עלתה על לבו. ובה"ג כתב, דצריך לאפוקי לריאה ולמיבדקיה בנפיחה, ואי לא עבוד הכי ספק טרפה היא. גם ראב"ן כתב, כיון דנהגו לבדוק הריאה, אי איתרמי דאפקה בלא בדיקה – טרפה, דלא סמכינן ארובא, ומעשה היה בקולוניא ואסרו כל חכמי הדור".

וכן פסקו ספר התרומה[19] והסמ"ק[20], והוסיפו:

"ואנן סמכינן על פירוש רש"י (רק) בגדיים וטלאים שאין רגילות להיות בהם סירכא כשהם קטנים, ואם לא בדק בהם כשרה בדיעבד".

להלכה נחלקו בדבר השו"ע והרמ"א[21]:

"מי שקרע בטן הבהמה וקודם שתיבדק הריאה בא חיה או נוכרי, ונטלה והלך לו, הרי זו מותרת, ואין אומרים שמא נקובה או סרוכה הייתה.

הגה: ויש מחמירין אם נאבדה הריאה, ואין להתיר רק במקום הפסד גדול, או בגדיים וטלאים וחיות שאין סרכות מצויות בהם".

וביאר הש"ך[22]:

"דהאוסרים סבירא להו דכיוון שהצריכו חז"ל בדיקה, אסרו אפילו בדיעבד כשלא נבדקה, משום דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה".

הרי שהשו"ע נקט כדעת המקילים, ואילו הרמ"א החמיר לאסור הבהמה כשאבדה הריאה.

כאמור לעיל, השו"ע התיר כשאבדה הריאה, משום שרוב בהמות כשרות הן, אע"פ שלשיטתו בהמה שנמצאת בה סירכא היורדת במיעוך ומישמוש היא טריפה. והקשה הפרי חדש[23]:

"ואף על גב דהאידנא ברוב המקומות הטרפות שכיחי טפי מהכשרות, טעמא דמילתא משום שמחמירין הרבה חומרות שאינם מעיקר דין התלמוד, וכן איכא מילי טובא דבעו בדיקה ולא בקיאינן בבדיקה ומטרפינן להו, וכן כמה בהמות מחמת ספק מטרפינן להו, אבל היכא שנאבדה הריאה ודאי אזלינן בתר רובא, שמעיקר הדין כשרות הן".

כעין זה כתבו בשו"ת שאגת אריה[24] ובשו"ת משיבת נפש[25], ואחרונים רבים נוספים[26]. אולם, יש להקשות על דבריהם, שהרי במציאות יש רוב סירכות הפוסלות לדעת השו"ע מעיקר הדין, ונראה לתרץ ע"פ דברי ערוך השולחן[27]:

"ותשובת שאלה זו כן הוא, דוודאי אם כל מה שאנו רואים סרכות בבהמה היו סרכות ודאית, היתה שאלה גדולה ואין עליה תשובה, אמנם האמת דהרבה יש מהם שאינם סרכות כלל, ויש מהן רירין בעלמא, ויש מהן שנראה לעיניים שהוא כקרום שלישי וכמעשה דריינו"ס, ויש מהן שהם רק מעור העליון... מ"מ אין זה ודאי אלא ספק, ואנחנו כל מה שאנו רואים, אין בנו בקיאות להפריש בין סרכא ודאית לאינה ודאית או שאינה סרכא כלל, ומפני זה רוב בהמות אצלינו יש להן סרכות, ומ"מ סרכות אמיתית, שהן מפני נקב, מועטים המה, ורוב מזה המיעוט עולה סרכא על הנקב ונקב בלא סרכא הוי מיעוטא דמיעוטא ולכן אין זה מצוי אצלינו... א"כ ממילא מתברר שרובן אינן סרכות כלל וכולן ספיקי סרכות הן".

על פי זה נראה ליישב גם את מה שהקשה בשו"ת שואל ונשאל[28]:

"ועוד יש להקשות דכיון דעינינו הרואות שכמעט רוב הבהמות אינם ניתרים אלא על ידי נפיחה, וכמו שכן אומרים דרק מיעוטא שאינם צריכים נפיחה, אם כן תו לא חשיב ספק זה ספק, דהוי רובא אית בהו סירכא שעל ידי נפיחה וכאמור".

והיינו, שאין להחשיב לספק את האפשרות שהבהמה היתה ללא סירכות, כיוון שבמציאות לרוב הבהמות יש סרכות, ועל פי הנ"ל הדברים מיושבים, שהרי גם כשוודאי יש סירכות ניתן לדון זאת כספק, הואיל ורוב הסרכות אינן אוסרות.

לאור זאת, בהסתמך על דעת השו"ע, כתב בשו"ת דבר שמואל[29] לגבי המתארח במקום שלא מקפידים בו על בשר 'חלק':

"בסתם בשר הנאכל באותם המקומות וכו', נראה הדבר פשוט שאין לחוש ולהחמיר (שמא הבשר אינו 'חלק'), כיוון שעיקר החיוב בבדיקת הריאה הוא מדרבנן, ואם בא כלב או גוי ונטל הריאה והלך לו, הרי הבהמה מותרת, ואין אומרים שמא נקובה או סרוחה הייתה".

לעומת זאת, בשו"ת שואל ונשאל[30] כתב, שאין הנידון דומה לראיה, ואף שבאבדה הריאה נקטינן כדעת השו"ע שהבהמה מותרת, בבהמה המגיעה מידיו של מי שאינו מקפיד לבודקה – אין להקל, צ"ל: כיוון שבכוונה תחילה לא נבדקה הריאה, והרי זה דומה למבטל איסור לכתחילה – שאסר לו לאכול אף בדיעבד. בדומה לכך כתב הש"ך[31]:

"אבל אם השליכה או איבדה במזיד, נראה דלכולי עלמא דינא כמו ביטל במזיד איסור דדבריהם, וכן כתב הריב"ש בתשובה סי' תצח ע"ש".

וכן כתב ערך השולחן[32]:

"מיהו אם איבד הריאה במזיד, לכו"ע דינה כמבטל איסור לכתחילה דאסור לו, כמש"כ הריב"ש סימן צ"ח והרשב"ץ דף י"ז וכו'".

יש להעיר, שדברי השואל ונשאל קשים, שכן, דברי הש"ך מוסבים על מבטל איסור, או על הנמנע מלבדוק דבר שמחויב בבדיקתו, שיש מקום לקנוס אותו על כך שנהג שלא כהוגן. אולם כאן, מביא הבשר אינו נוהג בכך כל איסור, ואין פגם במעשיו, ממילא אין טעם לקנוס את מי שביטל בעבורו, בדומה למבטל איסור בשגגה, כגון שלא ידע שהדבר אסור[33].

 

ג. בשר שאין ידוע אם הוא 'חלק'

טעם נוסף להתיר אכילת בשר שאין ידוע אם הוא 'חלק', כתב הדבר שמואל[34]:

"כ"ש היכא דאיכא ספק ספיקא באיזה פיסול מיעוטא דלא שכיחא".

היינו, ספק אם היו סירכות היורדות במשמוש בריאת הבהמה, וספק אם הלכה כשו"ע או כרמ"א, וכן כתב בשו"ת יביע אומר[35]:

"עכ"פ בכה"ג דנ"ד תסגי לן להקל ע"פ ס"ס, שמא בשר בהמה הלזה חלק, ואת"ל שהיה שם סירכא שהוסרה ע"י מיעוך ומשמוש, שמא הלכה כדעת המכשירים".

לעומתם, בשו"ת שואל ונשאל[36] חלק על יסוד זה, משום שזהו ס"ס שאפשר לבררו.

מקורו של השואל ונשאל בדברי הגמרא במסכת פסחים[37], לגבי בית המושכר אחרי זמן בדיקת חמץ, שאם המשכיר לפנינו – חובה לשאול אותו האם בדק את החמץ, ואין להסתמך על חזקה שבדקו[38], ולמד השואל ונשאל, שכפי שאין לסמוך על חזקה במקום שאפשר לברר, כך אין להקל בספק ספיקא כשניתן לבררו. אולם, בשו"ת יביע אומר[39], חילק בין הנידונים משני פנים: א. במקום שהחזקה באה על ידי מעשה, כבבדיקת חמץ – חובה לברר שאכן נעשה המעשה המתיר. אולם, במקום שהחזקה נובעת מהטבע, כגון בבהמה – שרוב הבהמות אינן טריפות – ניתן להקל כאשר ספק ספיקא בלא בדיקה. ב. כתב הרב המגיד[40], שבחמץ החמירו רבנן גם בספקות, ולפי זה יש לומר, שדווקא בבדיקת חמץ לא סומכים על חזקה במקום שאפשר לברר, משא"כ בנידון דידן, שאין צריך לברר אפילו במקום שאפשר.

עוד כתב השואל ונשאל, שאין לצרף לספק ספיקא שיטות יחידות שאינן מרכזיות בהלכה, וכ"ש בנידון זה, שהוא כנגד דעת מרן בעל השו"ע וכנגד המנהג המקובל. ויש להעיר, שדעת פוסקים ספרדים רבים[41] היא, שמצרפים לספק ספיקא גם שיטות יחידות ודחויות, וכ"ש כאן שזו שיטת הרמ"א.

 

ד. הסתמכות על סברת ספק ספיקא כיום

והנה בעיקר הדבר לכאורה יש לפקפק אם ניתן להתיר אכילת בשר שאינו 'חלק' משום ספק ספיקא, שכן ישנה הקפדה להפריד בין דרגות הכשרות השונות, וכלל לא מצוי שבשר 'חלק' יכנס תחת הגדרת 'כשר' בלבד. כך העיר בשו"ת ויצבור יוסף[42]:

"צריך לומר שדבריו (של הגר"ע יוסף, שהקל בדבר כנ"ל), אמורים דווקא אם שוחטים בחו"ל, ובמקום ששוחטים רק שחיטה כשרה ולא 'חלק', וממילא מכניסים את ה'חלק' והכשר באותה אריזה, ויש אחוזים טובים שישנם גם בהמות שהם 'חלק', ולכן יש בזה ספק ספיקא. משא"כ בארץ ישראל, שאם הבהמה יצאה במקרה בלי סירכא כלל, חותמים עליה 'חלק', ואין כאן ספק אם זה כשר או 'חלק', וכן הוא הדין אם היתה סירכא בבהמה והוציאו אותה, והריאה לא מבצבצת, אז עושים אותה 'כשר' ואין כאן ס"ס כלל, כי בודאי על 'חלק' חותמים רק 'חלק' ועל 'כשר' חותמים רק 'כשר', ואין חותמים על 'חלק' 'כשר' בשום פעם כשהשחיטה היא בארץ".

אולם, נראה שיש להשיב על דבריו, שכן ישנן מחלוקות רבות נוספות בענייני כשרות שבעקבותיהן מורידים את הבהמה מרמת כשרות 'חלק' ל'כשר', וא"כ עדיין שייך הספק ספיקא הנ"ל, שמא לא נמצאה בה סירכא המטריפה לדעת השו"ע או לדעת הרמ"א, ואפילו אם יש בה, שמא הלכה כרמ"א או כשו"ע שמכשיר בכה"ג, ונפרוט חלק מהדברים (כפי שהתברר לנו מפי כמה מומחים העוסקים בתחום זה):

א. כשמתעורר ספק על בהמה מסוימת, אין מתחילים לבודקה ע"י ת"ח בקיא, אלא מעבירים אותה בלא בדיקה ל'כשר', וייתכן שאם אכן היו עומדים על בוריו של דבר, היו רואים שבהמה זו אכן בגדר 'חלק'.

ב. כל ריאה שנמצאת עם סירכא יורדת ל'כשר', אע"פ שיתכן ואכן היא 'חלק', שהרי לפי דעת מרן השו"ע[43] סירכא שיורדת ע"י הגבהה אינה מטריפה, ושמא אותה סירכא הייתה יורדת ע"י הגבהה[44].

ג. כשמתעוררת שאלת חכם על הסכין, מורידים את הבהמה ל'כשר'.

ד. בשר שהוקפא ולא נמלח תוך ג' ימים לשחיטתו, יורד ל'כשר' אע"פ שיש מתירים אותו לכתחילה[45].

ה. ריאת הבהמה מחולקת לחללים שונים הנקראים אונות. בחלקה הימני של הריאה ישנן ארבע אונות, ובצידה השמאלי שלוש אונות. כשהריאה מתמלאת באוויר, האונות נצמדות זו לזו, כך שנראה ביניהם רק חריץ דק.

בגמרא[46] מבואר, שסירכות 'כסדרן' אינן מטריפות את הבהמה, ונחלקו השו"ע והרמ"א[47] באיזה אופן נחשב 'כסדרן'. דעת השו"ע, שאם הסירכא היא בין שתי אונות הצמודות זו לזו, או שהסירכא מדביקה את הריאה לדופן החזה, כך שהסירכא אינה נראית מבחוץ, נחשבת היא 'כסדרן' ואינה מטריפה את הבהמה, ואילו לדעת הרמ"א, רק כאשר הסירכא מדביקה שתי אונות הצמודות זו לזו בחציין הפנימי של החריץ שביניהן, נחשבת היא ל'כסדרן' ואינה מטריפה, אבל כשהיא בחצי החיצון של החריץ, או כשהיא נסרכת בין הריאה לדופן החזה, נחשבת היא 'שלא כסדרן' ומטריפה את הבהמה.

כיום, רק בשר שיש בו סרכות כסדרן גם לדעת הרמ"א, נכלל בכשרות 'חלק', ואילו בשר שיש בו סרכות כסדרן רק על פי השו"ע – מוגדר כבשר 'כשר' בלבד. ממילא, בכל בשר שאינו 'חלק', יש מקום להתירו מטעם ספק ספיקא, מחמת כלל הספקות הנ"ל. ואף שברוב הבשר שאינו חלק יש סירכות המטריפות לדעת השו"ע, כל עוד לא נודע הדבר בבירור, יש ללכת אחר רוב כשרות, כיוון שאין ריעותא בבשר זה שלפנינו.

 

ה. האם תלוי במנהג המקום

לעומת כל המבואר לעיל, שחומרת בשר 'חלק' נוהגת מעיקר הדין לבני עדות המזרח, כתב בשו"ת ים הגדול[48] בשם רבו של מהר"ש עבדאללה, שחומרא זו אינה אלא מנהג, שנוהגים בו במקום ישיבתם של בני קהילות אלו, אולם בני עדות המזרח, שמגיעים למקום שלא נהגו בו איסור בדבר – רשאים לאכול בשר שאינו 'חלק'. מהר"ש עבדאללה עצמו חלק על רבו בנקודה זו:

"שמעתי מפי שלוחי ארץ ישראל, שמתחילה כשקבלו יושבי ארץ ישראל עליהם, שלא לאכול בשר נפוחה, היה על מנת כך שבחו"ל יהיו מותרים לכבוד אכסניה או טרחה, וצ"ע כי מי יאמר שנהגו כך משום מנהג אבותיהם".

בשו"ת דבר משה[49] הקל לבחורי ישיבות הבאים ללמוד במקום בו אין מקפידים על בשר 'חלק', ולעומת זאת, בספר אהל יוסף[50], האריך להוכיח שהמנהג להחמיר לאכול רק בשר 'חלק', הוא אף כשמגיע למקום שבו אין מקפידים על כך, וכן פסק בשו"ת בית יהודה[51]:

"בעיר הזאת ובכל סביבותיה, אין נוהגים היתר בסירכות הריאה על ידי נפיחה כמנהג המערב, וכל הפורץ גדר בר מינן ישכנו נחש. ולא זו בלבד, אלא אפילו בא בשר מבושל ממקום אחר שהם מקילים בנפיחה, אוסרים אותו הבשר אפילו מן הסתם. וכן ההולך מהכא להתם, יש לו ליזהר ולידע אותו בשר אם נעשית בו נפיחה".

בספר תורת הישיבה[52] הביא בשם הגר"מ קליין והגר"ע יוסף, שהקלו בכך לבחורי ישיבות ספרדיים (אם הישיבה אינה מוכנה לספק להם בשר 'חלק'), אולם יתכן שלא התירו אלא במקום ספק, ומטעם ספק ספיקא כנ"ל.

נוסף על הנ"ל, יש לדון האם מחוייבים המחמירים בדבר בביתם, להחמיר בכך גם בצבא, משום שמנהגם נידון כנדר[53], אף אם ננקוט לעיקר כדעת המקילים. ולמעשה נראה, שאם נהגו בדבר איסור, מחמת שסברו שכן הוא עיקר הדין, רשאים לסמוך בצבא על המקילים בכך. וכשנהגו בכך איסור, אף שידעו שעיקר הדבר שנוי במחלוקת, רשאים להקל במקום שמתעורר קושי משמעותי להמנע מאכילת הבשר, אף בלא התרת נדרים[54].

 

ז. בשר שאינו 'חלק' לבחורי ישיבה וחיילים

מדברי פוסקי דורנו נראה שסייגו את ההיתר לאכול בשר שאינו 'חלק' בבירור, למקומות בהם ישנו צורך מיוחד להקל, כגון במקום שהדבר נוגע לכבוד הבריות, או לחשש איבה או מחלוקת. כמו כן, הגר"מ אליהו[55] התיר זאת בצבא, ואף לתלמידי ישיבה שאינם שבים לביתם מידי יום[56], מחמת שעת הדחק שבדבר, אך לא הקל לסמוך על הספק בשמחות וכדו'[57].

לעומת זאת, הגרח"ד הלוי בשו"ת עשה לך רב[58], דן בעניין בשר 'חלק' לחיילים בצבא, ובהתאם למציאות שהיתה לפניו הורה שאין זו שעת הדחק:

"בעיקר דין בשר 'חלק', כבר כתבתי ב"עשה לך רב" (חלק רביעי סימן כ), ומסקנת דברינו שם שכל ספרדי חייב להקפיד באכילת בשר 'חלק' מכח הדין כהוראת מרן הבית-יוסף. ולגבי המצב בצבא ביררתי, ונמסר לי שיש אפשרות גם בצבא לקבל בשר 'חלק'. כמו"כ נאמר לי שברוב הימים מגישים בשר עוף, וכיון שכן, באותם ימים שמגישים בשר בקר, תשתדל לקבל "חלק", ובאם לא תקבל, הרי שתוכל לותר באותם ימים על בשר, ותסתפק בכל יתר הדברים המוגשים בארוחה. ודבר זה לא יזיק לבריאותך. יתכן שבימי הטירונות לא תוכל להשיג בצבא 'חלק' (כך נמסר לי), אבל כאשר תוצב ביחידתך אחרי הטירונות יש אפשרות לקבל בשר 'חלק'. עכ"פ ראוי שתשתדל ותתאמץ וה' יעזרך".

 

סיכום

א. כל הבשר המוגש בצה"ל הינו 'חלק', ורשאים לאכול ממנו ללא חשש הן בני עדות אשכנז והן בני עדות המזרח. לכן, חילי המקפיד על אכילת 'חלק' בביתו, לא יקל לאכול באכילת בשר שאינו 'חלק' במסגרת שירותו בצה"ל.

ב. אולם, אם מסיבה כל שהיא, נקלע למציאות בה במשך תקופה ממושכת, אין ברשותו אלא בשר שאיננו 'חלק', ואין באפשרותו לשבוע מבשר עוף ומשאר התבשילים המצויים לו, רשאי להקל ולאכול גם בשר שאינו 'חלק'.

 

 

[1] שמות פרק כב פסוק ל.

[2] מב ע"א.

[3] הלכות שחיטה פ"ה ה"א-ב, פ"ו ה"א.

[4] חולין מו ע"ב.

[5] רמב"ם (הלכות טריפות פי"א ה"ח), שו"ת הרשב"א (ח"א סימן שד), יבין שמועה (דף יט ע"ב), כלבו (סימן קא), רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב טו אות ו).

[6] דרכי משה (יו"ד סימן לט אות כו), בשם ר' דוד יחייא ומהרי"ל.

[7] יו"ד סימן לט סעיף י.

[8] דרוש חמישי לשבת שובה.

[9] שם סעיף יג.

[10] עיין תורות אמת (קיצור מנהגי בדיקות הריאה), ובספר דברי שלום ואמת (חלק ד עמ' 148 ואילך).

[11] שער האותיות אות ק ס"ק מח.

[12] ח"א סימן כ.

[13] ח"ג סימן שכ בשם הנודע ביהודה.

[14] עיין שו"ע (יו"ד סימן לה סעיפים ב, ט).

[15] הלכות שחיטה פרק יא הלכה יג.

[16] רש"י (חולין יב ע"א ד"ה פסח), הרא"ש (חולין פרק א סימן טז), העיטור (שער ב הלכות שחיטה דף כו טור ד) והרשב"א (תורת הבית הארוך בית ב שער ב).

[17] חולין דף ג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן.

[18] חולין רמז תקפ.

[19] סימן יט.

[20] סימן רא.

[21] יו"ד סימן לט סעיף ב.

[22] שם ס"ק ח.

[23] שם ס"ק ג.

[24] סימן סד.

[25] סימן יד.

[26] כסא אליהו (יו"ד סימן פא ס"ק א), דרכי תשובה (שם ס"ק יח) בשם הדעת קדושים.

[27] יו"ד סימן לט אותיות כב-כג, וכן נראה מדברי שו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן עד), ונראה שזו גם כוונת הפר"ח שכתב שהרוב אינן טריפות.

[28] ח"ד יו"ד סימן ז.

[29] סימן שכ.

[30] שם.

[31] שם ס"ק ו.

[32] סימן לט ס"ק ו.

[33] ראה ערך השולחן (יו"ד סימן צט אות י, ואו"ח סימן שיח אות ג).

[34] שם.

[35] ח"ה יו"ד סימן ג אות ג.

[36] שם.

[37] ד ע"א.

[38] ראה ר"ן (חולין דף ג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה גרסינן).

[39] ח"ה יו"ד סימן ג אות ב.

[40] הביאו הב"י (או"ח ריש סימן תלט).

[41] כגון שו"ת בית אברהם (סימן לב), שבט אחים (סימן נו סעיף ג), ישיב משה (ח"א סימן ס).

[42] ח"ג סימן נו.

[43] יו"ד סימן לט סעיף יא.

[44] הערת הגר"מ מאזוז (אור תורה שבט תשע"ה סימן נט).

[45] עיין בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן ד).

[46] חולין מו ע"ב.

[47] שם סעיפים ד, יח.

[48] סימן נב.

[49] ח"א סימן לד.

[50] מולכו. יו"ד סימן ט-יא.

[51] דף קיד ע"ג.

[52] פ"ו סעיף טז.

[53] כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן ריד סעיף א).

[54] ראה בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מא).

[55] כפי שנמסר בשמו בספר אורות ההלכה-הלכות צבא (פרק פד סעיף ז בהערה).

[56] מקראי קודש (הררי. הלכות יום הכיפורים פרק ד הערה כז).

[57] ובדומה לכך כתב בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג יו"ד סימן ב), לגבי בשר שאינו חלוט לנוהגים בכך איסור.

[58] ח"ו סימן נא.