פרק ה

תשובה ה – מכירת כלים לנכרי בכדי להימנע מטבילתם

 

שאלה:

האם ניתן למכור לנכרי כלים השייכים לצה"ל, בכדי להימנע מהצורך להטבילם? מי המוסמך לבצע את המכירה? מהן דרכי הקניין בהן ניתן לבצע את המכירה, וכיצד ניתן למכור כלים כשאין במקום נכרי?

 

תשובה:

 

א. מכירת כלים בכדי להפקיע חיוב טבילה באופן קבוע

השו"ע[1] דן במי שלא הטביל כלים, וזקוק להשתמש בהם בשבת:

"אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד כוכבים במתנה, ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו".

הוסיף על כך הרמ"א:

"וכן יעשה אפילו בחול במקום שאין לו מקוה".

הרי שבמקום בו יש קושי לטבול את הכלי, מותר לתת לנכרי את הכלי במתנה ולשאול אותו ממנו, בכדי להשתמש בו ללא טבילה.

אמנם, הט"ז[2] סייג את דבריהם:

"נראה לי דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה, דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה, אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה, כיוון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו, ולא עדיף ממשכון עובד כוכבים ביד ישראל ודעתו לשקוע דצריך טבילה, ותו דגבי טלית שאולה מצינו גם כן שפטורה מציצית כל שלושים יום ואח"כ חייב, דנראה כשלו ע"כ, הכא נמי נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו, אפילו בברכה, אבל כיוון שאין זה מפורש בפוסקים יש להיזהר שיטביל כלי אחר עמו, משום חשש ספק ברכה".

הרי שלדעת הט"ז אין לסמוך על היתר זה באופן קבוע, מכיוון שאחר שהכלי משתקע לחלוטין ביד ישראל מתחייב הוא בטבילה, והביאו דבריו המשנה ברורה[3] ואחרונים רבים נוספים. כיוצא בזה כתב גם הפר"ח[4], אלא שבשונה מהט"ז שכתב להשתדל לברך יחד עם כלי אחר, לדעת הפר"ח יכול אף לברך על הטבילה בלא חשש.

לעומת זאת, בספר כנסת הגדולה[5] ובספר שולחן גבוה[6] חלקו על הט"ז, והורו שמותר לתת את הכלי לנכרי ולחזור ולשאול אותו ממנו ללא הגבלת זמן, על כל פנים במקום צורך.

למעשה כתב בשו"ת שבט הלוי[7] שלא להסתמך על דברי המקלים להימנע מטבילה באופן זה, וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל[8], שהמקל בכך בקביעות אין רוח חכמים נוחה הימנו. אולם לגבי כלים שחיובם בטבילה מסופק, כגון כלי חשמל, הורו בשו"ת מנחת יצחק[9], בספר הליכות עולם לגר"ע יוסף[10] ובשו"ת מנחת אשר[11], שניתן לסמוך לכתחילה על עצה זו אף באופן קבוע.

על דרך זו נראה שבצה"ל, שעיקר חיוב טבילת כלים מסופק, ניתן להקל בכל הכלים למכור אותם לנכרי באופן זה. טעם נוסף להקל למכור כלים בצה"ל שמענו מהגרז"נ גולדברג והגר"א וייס, הואיל והרב הצבאי אינו הבעלים על הכלים, אינו נראה כמערים לפטור עצמו מהמצווה[12].

אף על פי כן, אין לעשות כן בדרך קבע להפקיע את המצווה, אלא דווקא כאשר מתעורר צורך מיוחד, כגון במקומות שישנו קושי לוגיסטי רב לקחת את הכלים לטבילה, או במקומות שבהם קיים חשש לערבוב כלים שאינם טבולים עם כלי המטבח, באופן שלא ניתן לפקח על כך כראוי.

 

ב. שיתוף נכרי בבעלות על הכלי

כתב הרמ"א[13]:

"ישראל ועובד כוכבים שקנאו כלי בשותפות, אין צריך טבילה".

מבואר, שכלי המשותף לישראל ולגוי פטור מטבילה.

על יסוד זה, הובאה בשו"ת מנחת אשר[14] דרך נוספת להימנע מטבילת כלים, שיתכן ומועילה גם לדעת הט"ז:

"ולכאורה נראה דעדיף טפי להקנות לנכרי רק חלק בכלי ולעשותו שותף. ואפשר דכה"ג מהני אף לשיטת הט"ז. דכל טענת הט"ז אינה אלא משום דלא גרע ממשכון עובד כוכבים, דאם נשתקע ביד ישראל צריך טבילה וכו', ואפשר דאם אין הגוי אלא שותף והישראל משתמש בכלי מחמת קניינו בו, עדיף טפי ואינו כלקוח בידו, וצ"ע בזה".

לעומת זאת, בשו"ת בנין אב[15] דן באפשרות לשתף נכרי בכדי לפטור מטבילת כלים, והסתייג מכך, הואיל ואין בכוחו של הגוי לממש את שותפותו באופן מעשי, ואם כך בפועל הכלי השתקע ביד ישראל ושמו של ישראל בלבד עליו. אולם, נראה שהערה זו זהה לקושיית הט"ז, לגבי מכירת הכלי והשאלתו לישראל למעלה משלשים יום, וכפי שהתבאר הקלו בכך הפוסקים בכלים שחיובם בטבילה מסופק.

בשו"ת חלקת יעקב[16] דן באפשרות לשתף נכרי במניה במפעל, ועל ידי כך לפטור את הכלים מטבילה. החלקת יעקב שלל אפשרות זו, מפני שחלק מועט שאינו ניכר אין בכוחו לפטור מטבילה. אמנם יש להעיר, שמדברי כמה אחרונים[17] משמע, שדי בחלק כל שהוא של הנכרי בכדי לפטור מטבילה.

בנידון דידן, נראה שניתן לצאת גם ידי המחמירים, כך שישתפו את הנכרי בחלק משמעותי מהכלי. בנוגע לשיעור השותפות שצריך להיות לגוי בכלי, השיב הגר"ד ליאור שיש לשתף את הגוי במחצית מהכלי, ואילו הגר"א נבנצל השיב שדי בעשירית[18].

אלא, שעיקר דברי הרמ"א שנויים במחלוקת, כפי שכתב הבית מאיר[19]:

"הטעם (שאין טובלים כלי המשותף עם נכרי) באיסור והיתר, משום דבודאי אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו, דהרי עדיין שם שותפות עליו דהכותים עכ"ל. הנה, אף כי נתקבל דין זה בעיני הרמ"א ז"ל וכל האחרונים, בעיני יפלא, דמה בכך דאינו יוצא וכו', אכתי מי התיר להשתמש בו בלי טבילה, אדרבה נימא לחומרא דמשום זה באמת אסור".

הרי שלדברי הבית מאיר, שותפות הנכרי אין בכוחה לפטור את הכלי מחיוב הטבילה שרובץ עליו, וממילא אין להשתמש בכלי עד שיקנה כולו על ידי יהודי ויטבילהו.

באופן דומה כתב בשו"ת מלמד להועיל[20] שהשו"ע לא כתב אפשרות זו של שיתוף נכרי, מכיוון ששותפות הנכרי אינה מפקיעה את חיוב הטבילה, אלא רק מונעת את האפשרות להטביל, ואסור לבטל את מצוות הטבילה:

"ונ"ל הא דלא התיר בש"ע ע"י שותפות נכרי, משום דבשלמא במתנה פטור לגמרי מטבילה שאינו שלו כלל, אבל בשותפות חלק ישראל חייב בטבילה אלא שא"א לו לטבול מפני שאינו יוצא מידי טומאה בטבילה זו דהא עדיין שם שותפות נכרי עליו כמ"ש הש"ך סי' ק"ך ס"ק כ"ד, וכיון שכן איך נתיר לו לבטל מצות טבילת חלקו ע"י שיגרום שיקרא שם הנכרי על חלק האחר".

יתכן, שאף הרמ"א שהתיר להשתמש בכלי שאינו טבול המשותף עם הנכרי, לא התיר זאת אלא כאשר קנה את הכלי בשותפות עם הגוי, שהואיל ומעיקרא היה משותף עם הגוי, לא חל על הכלי חיוב טבילה כלל. אולם, כאשר הכלי כבר היה בבעלות ישראל, חל עליו חיוב טבילה, ולא ניתן לפטור אותו מחמת שותפות הגוי, ועל כן נותר הכלי אסור בשימוש. אמנם לעומת זאת ניתן לומר, שאיסור השימוש בכלים מתפרט ממצוות הטבילה, וממילא כאשר לא ניתן לקיים את מצוות הטבילה, פקע איסור השימוש.

להלכה, כיוון שהיתר שיתוף הכלים שנוי במחלוקת ומסופק, וכמה פוסקים[21] לא ראו יתרון משמעותי בכך ביחס למכירה, נראה שיש להעדיף למכור את הכלי כולו לנכרי, וכן כתב בעל ארחותיך למדני[22]. אולם, מכיוון שביצוע מכירה גמורה בעייתי מבחינה מערכתית, היות שבאופן זה הנכרי הקונה יוכל לקחת את הכלים לגמרי, על כן במכירת הכלים שהונהגה בצה"ל, שולבו שותפות ומכירה גם יחד, כך שיוצאים בה ידי שתי השיטות.

 

ג. מכירה לאינו יהודי המשרת בצה"ל

כתב הדרכי תשובה[23]:

"עי' בס' ערך השלחן הספרדי אות טו"ב שכ' מתשו' הרשב"ש סי' תס"ח דדוקא לעכו"ם דעלמא אבל לעבדו ושפחתו או משרתת הבית לא מהני עיין שם".

ויש לעיין האם כוונתו שאין לתת לנכרי שהוא עבדו, משום שידו כיד בעל הבית, והכלי לא יצא מרשותו, או שכוונתו לאסור מכירת הכלי אף לעובד שכיר הקבוע בביתו, הואיל ובאופן זה אין ניכר שיצא הכלי מרשות ישראל לרשות הנכרי.

בלשון הרשב"ש[24] מבואר בפירוש, שאף שכיר העובד בבית ישראל לא יקנה את הכלים:

"ובנדון הזה, דבין שגויה זו היתה שפחתו או משרתת בבית, שאם היא שפחתו ואפילו טבלה הרי אין לה יד, דהא קימא לן דאין קנין לעבד בלא רבו, ואף על גב דרבו עצמו נתנם לה, לא קנאם דהא גבי הקנאה דערוב לא מצי מזכה על ידי עבדו ושפחתו הכנענים. ואם היא משרתת, בעיא היא ולא אפשיטא במסכת שבועות בפרק כל הנשבעים, דבעי רב פפא התם שכירו ולקיטו מאי תיקו, וכיון דבעיא היא ולא אפשיטא, ומשמע דמר משמע דסבירא ליה דטבילת כלים היא מדאורייתא, הוה ליה למנקט לחומרא בהקנאת שכירו ולקיטו לשוויי ידו כיד בעל הבית, דבאיסורא מנקט לחומרא עדיף דספיקא דאורייתא לחומרא".

טעם הדין המבואר ברשב"ש הוא, שחשש לכך שיד שכיר כיד בעל הבית, ונראה שטעם זה שייך גם בחייל צה"ל. על כן נראה היה להעדיף למכור את הכלי לנכרי שאינו משרת בצה"ל.

אף על פי כן, מכיוון שהגישה לבסיסי צה"ל מוגבלת ביחס לאזרחים, מכירת הכלים בצה"ל תתבצע לקצין שאיננו יהודי, בכדי שתתאפשר לקונה גישה מעשית לכלים.

 

ד. בעל הסמכות למכור כלים בצה"ל

מכירת כלים בבעלות צה"ל תיעשה על ידי מי שהוסמך לכך מטעם הרב הראשי לצה"ל, לאחר שקיבל את הסכמתם של הגורמים הממונים על הצבא. המכירה תתבצע באמצעות שטר מכירה, כדי שלא תראה כהערמה, ובאמצעות שני מעשי קניין שונים – כסף וחליפין. הנכרי יקבל את הכסף (מן הדין די בפרוטה, אך בכדי שלא יראה כהערמה, טוב לתת סכום גדול יותר) במתנה מהרב הצבאי, והנכרי יתן לו את הכסף בשביל לקנות את הכלי. לאחר מכן, יתן לו הרב הצבאי חפץ משלו, הנכרי יגביה את החפץ בשביל לקנות את הכלי, וישיב את החפץ לרב הצבאי. כסף זה שייך לצה"ל, וההחלטה לגבי כל שימוש בו תקבע על ידי הרב הראשי לצה"ל.

בשם הגר"מ אליהו שמענו, שהתיר במקום צורך לכל חייל לבצע מכירה לכלי שאינו טבול, ונראה בדעתו שלכל חייל צה"ל ניתנה הסמכות לעשות פעולות לתועלת המערכת הצבאית, כאשר אין חשש שיגרם לה בשל כך נזק כל שהוא, ועל כן רשאי הוא למכור את הכלים, באופן שהמוכר איננו עשוי לממש את קניינו, אולם יש להימנע ככל האפשר מלהסתמך על היתר זה למעשה.

בכדי להקל על האפשרות המעשית לבצע את הקניין באופן הראוי, נעשה הסדר מיוחד בין הרבנות הצבאית לקצין שאיננו יהודי, לאפשר ביצוע מכירה לכלים בכל עת שנציג הרבנות הראשית יחפוץ בביצוע המכירה.

עוד שמענו בשם הגר"מ אליהו[25], שניתן למכור את הכלי באמצעות קניין 'אודיתא', על ידי שבעל הכלי יודה שהכלי שייך לנכרי, אולם דעת הגר"ד ליאור[26] שאין כלל אפשרות למכור כלים באופן זה.

כמו כן, יש שהורו[27] בדלית ברירה להפקיר את הכלי. אולם למעשה אין לסמוך על כך במסגרת הצבאית, הואיל ואין הפקר מועיל על ידי בעל הכלי ולא על ידי שליח[28], וממילא חייל פרטי אינו יכול להפקיר. בנוסף, קיים חשש שההפקר יהיה ללא גמירות דעת, ועוד שהדבר עלול לגרום לחוכא ואיטלולא.

 

ה. כלים המיועדים לשימוש קבוצת חיילים

כלים שנקנו בכרטיס מג"ד, מ"פ או בכרטיס יחידתי אחר לשימוש חד פעמי של קבוצת חיילים, הרי הם בבעלותם. אם קבוצת החיילים מורכבת מחיילים יהודים בלבד, יטבלו את הכלי בברכה. אם יש ביניהם חייל שאינו יהודי, ספק אם נקנה לו חלקו בכלי בלא שיעשה בו מעשה קניין[29], ועל כן יבקשו ממנו להגביה את הכלי ולזכות בחלקו, ואינם צריכים לטבול את הכלי.

כלים שנקנו בוואוצ'ר צבאי ומיועדים לשימוש קבוע ביחידה, הם רכוש צה"ל, ודינם ככל כלים השייכים לצה"ל הן לעניין חיוב טבילתם, והן לעניין בעלי הסמכות על מכירתם.

כלים שנקנו בכרטיס מג"ד לשימוש קבוע של היחידה, ספק אם הם בכלל רכוש צה"ל (מטעם שהוא המממן את הרכישה או מטעם שגדוד אינו יישות ממונית פרטית), או שהם בבעלות הגדוד באופן פרטי (מטעם שהעיסקה נעשית בין המוכרים לחיילים הקונים או שנידון כשכר פועל השייך לו[30]). למעשה, אם בגדוד משרת חייל נכרי, יגביה את הכלי ויזכה בו, ואינם צריכים לטבול את הכלי. אם אין חייל נכרי בגדוד, במידת האפשר יטבילוהו בלא ברכה. אם אין באפשרותם לטבול את הכלי, יסמיך המג"ד את נציג הרבנות או את אחד החיילים למכור את הכלי לנכרי, באופנים שהתבארו לעיל.

 

סיכום

א. ככלל, אין להערים לפטור את הכלים בצה"ל מטבילה באמצעות מכירתם. אולם, כלים שלא ניתן לטבול אותם, ככלי חשמל, או כלים שקיים קושי לוגיסטי רב בטבילתם, וכן במקום שקיים חשש לזליגת כלים שאינם טבולים למטבח, יש להקל למכור את הכלים לנכרי.

ב. מכירת הכלים תתבצע על ידי מי שהוסמך לכך על ידי הרב הראשי לצה"ל (שקיבל על כך הרשאה משר הביטחון), באמצעות קניין כסף וקניין חליפין, ובמכירה של כלים רבים, נוסף על כך יכתבו שטר קניין.

ג. בכדי להקל על ביצוע המכירה במקום הצורך, נעשה הסדר בין הרבנות הצבאית לקצין שאיננו יהודי, המאפשר למכור את הכלים בכל עת שמתעורר צורך כזה (יש לפנות לענף ההלכה ברבנות הצבאית בכדי לבצע את המכירה).

ד. כלי (כגון מנגל) שנקנה בכרטיס מג"ד, מ"פ או כרטיס יחידתי אחר לצורך שימוש חד פעמי, ניתן לחיילים במתנה והוא בבעלותם. על כן, אם יש ביניהם חייל נכרי, יִקנה את חלקו בכלי באמצעות הגבהה, ובכך יימנעו מטבילת הכלי. אם אין ביניהם חייל נכרי, יטבלו את הכלי בברכה, ואם אין באפשרותם לטבלו ימכרוהו לגוי.

ה. כלי שנקנה בוואוצ'ר צבאי המיועד לשימוש קבוע ביחידה, הוא רכוש צה"ל, ודינו ככל הכלים שבבעלות הצבא[31].

ו. כלי שנקנה בכרטיס מג"ד לצורך שימוש קבוע ביחידה, אם יש ביחידה חייל שאינו יהודי, יגביה חייל זה את הכלי ויזכה בחלקו, ובכך יימנעו מטבילת הכלי. אם אין ביניהם חייל שאינו יהודי, במידת האפשר יטבילו את הכלי בלא ברכה, ובאם אין באפשרותם להטבילו, ימנה המג"ד את נציג הרבנות או את אחד החיילים למכור את הכלי לנכרי.

 

[1] יו"ד סימן קכ סעיף טז.

[2] ס"ק יח.

[3] סימן שכג ס"ק לה.

[4] שם ס"ק מב.

[5] שם הגהות ב"י אות סב.

[6] או"ח סימן תנב ח"ב אות ז, הו"ד בדרכי תשובה (סימן קכ ס"ק קיב), וראה חידושי רעק"א (על השו"ע יו"ד סימן קכ סעיף א), וכן בבן איש חי (שנה שניה מטות הלכה ח והלכה יא).

[7] ח"ט סימן קסז.

[8] ח"ב סימן מז.

[9] ח"ה סימן קכו ובח"ט סימן פג.

[10] ח"ז עמוד רסו.

[11] ח"ג סימן נז.

[12] וראה בספר ילקוט יוסף (סימן רמד סעיף ז), שאין מניעה למכור כלים בבעלות ציבורית, כך שאין ניכר חלקו של כל אחד מהבעלים שלהם.

[13] יו"ד סימן קכ סעיף יא.

[14] הנ"ל, וכן שמענו מהגרז"נ גולדברג.

[15] ח"ד סימן נ, וכן העיר כיוצא בזה בספר טבילת כלים (פרק ג סעיף ב בהערה).

[16] יו"ד סימן לז אות ב.

[17] ראה שו"ת עמודי אור (סימן כג) ובספר מנחת פתים (יו"ד סימן קס).

[18] תשובות הרבנים למכון צומ"ת.

[19] על הרמ"א שם.

[20] ח"ב סימן מז.

[21] כן כתב הגר"י אריאל (בתשובה למכון צומ"ת), וכן אמר לנו הגר"ד ליאור.

[22] במכתב למכון צומ"ת.

[23] סימן קכ ס"ק קח, וראה גם בשו"ת זכר שמחה (סימן קה).

[24] סימן תסח ד"ה ותו אפילו.

[25] וכן נכתב ספר הוראה ברורה (סימן קכ ס"ק עז).

[26] דבר חברון (ח"ב סימן לט), וראה בספר משפט הקניין (ח"ב עמ' תמז) שהביא מכמה אחרונים ששליח אינו יכול להקנות באודיתא.

[27] ראה באריכות בספר הוראה ברורה (ביאור הלכה הארוך לסימן קכ, ד"ה ישאלנו).

[28] משנה ברורה (סימן תלד ס"ק טו).

[29] ראה שו"ת בית שלמה (או"ח סימן לו) ובספר מנחת פתים (יו"ד סימן קס).

[30] ראה שו"ע (יו"ד סימן קלב סעיף ד, ושם סימן קפג סעיפים ד-ה).

[31] התבאר דינם לעיל תשובה ה סעיף ה.