פרק ד

תשובה ד - שימוש בכלי שספק אם הוטבל וחובת טבילתו

 

שאלה:

האם יש לחשוש שכלי שהובא למטבח ממחסן הכלים אינו טבול? האם חובה לטבול כלי זה? האם מותר להשתמש בו לפני שהוטבל? האם יש לחשוש לכך שכלים הנמצאים בחדר האוכל לא הוטבלו? כיצד יש לנהוג כאשר התערבב בין כלי המטבח כלי שאינו טבול ואין אפשרות לזהותו?

 

תשובה:

 

א. כלים שנמצאים במטבח צבאי ואין ידוע אם הטבילו אותם

בעניינים שונים בהלכה מצינו את הכלל 'אחזוקי ריעותא לא מחזקינן'. לאור כלל זה יש לדון מה דינו של סתם כלי הנמצא במטבח הצבאי, האם ניתן להחזיקו בחזקת כשרות או שיש לחשוש מספק שאינו טבול.

מבואר במסכת עבודה זרה[1]:

"לא הלכת לצור מימיך, וראית ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים".

מסבירה הגמרא, שלא חששו לכך שיכניס הגוי בשר נבילה לקדירה של ישראל, או לכך שהגוי יבשל את הקדירה ותיאסר משום בישולי עכו"ם, או שהתיז מהתבשיל של הגוי לתוך הקדירה של ישראל, ופירש רש"י[2]:

"ואף על גב דאיכא למיחש לאיסור דאורייתא, לא חשו לאחזוקי איסור בקדירות מן הספיקא".

הרי שאין לחשוש שהתערב איסור, כל עוד שאין ריעותא ברורה המורה על כך.

כמו כן פסק הרמ"א[3], שמותר לקנות דגים טהורים בלי לבדוק אם מעורב בציר שלהם ציר של דג טמא, וביאר זאת הש"ך[4]:

"דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי"

מקורות אלו עוסקים במאכלים העומדים בחזקת היתר וספק אם נעשה מעשה לאוסרם. אמנם, הפוסקים הקלו בכמה מקומות גם לגבי דברים המוחזקים באיסור כאשר חזקה שנעשה מעשה לתקנם.

בדומה לכך נאמר במסכת פסחים[5]:

"חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות, ואפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנין וכו', דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן".

לאור זאת נראה, שבמקום שמצוי בו אחראי הממונה על הכשרות (המעורב בנעשה במטבח וביכולתו לפקח על הטבלת הכלים), יש להניח שעשה את שליחותו נאמנה להטביל את הכלים בכדי שלא להכשיל את הסומכים עליו[6], כפי הכלל הרווח שרוב המצויים אצל מצוות מומחים הם[7].

אולם, במידה וישנה ריעותא המורה על כך שהכלי איננו טבול, כגון במקום שכלל הכלים מסומנים וכלי זה אינו מסומן, או אם נותרו על הכלי מדבקות היצרן[8], חובה לטבול את הכלים.

 

ב. כלי שאין סיבה להניח שהוטבל

כלי שאין ידוע אם הוטבל, ואין סיבה לחשוב שנעשה מעשה לטבול אותו, הרי הוא בחזקת שאינו טבול, וחובה מן הדין לטבול אותו. יתירה מזאת, אפילו כשיש ספק נוסף לגבי עצם החובה לטבול אותו (כגון עצם הסברה שהכלי בבעלות צה"ל[9]), אין אומרים ספק ספיקא לקולא במקום חזקת איסור[10], וחובה להטביל את הכלי.

לגבי כלי זכוכית או אלומניום, שחובת טבילתם מדרבנן, תלוי הדבר לכאורה במחלוקת אחרונים, לדעת הש"ך[11] אין מקלים בספקם כנגד חזקת איסור, וכן כתבו בפירוש הפמ"ג[12], הבן איש חי[13] ושו"ת מהרש"ם[14], ולעומתם, רבים מפוסקי הספרדים[15] הקלו בכך. אף על פי כן, מודים רבים מהפוסקים[16], שאין להקל בדבר אלא כשהתעורר ספק לגבי המעשה המתיר עצמו (כגון האם הכניס את כל הכלי למקווה), אולם כאשר קיים ספק האם כלל נעשה מעשה להוציא מחזקת האיסור, יש לאסור (ואף שמדברי הגר"ע יוסף[17] משמע שהקל אף בספק האם נעשה מעשה מתיר, נראה שכאשר אין סיבה משמעותית לחשוב שנעשה מעשה להתיר, אין להקל אף לשיטתו[18]).

 

ג. כלים ממחסן כלים שאין ידוע אם הוטבלו

יש לדון בכלים שהובאו ממחסן הכלים, שמצויים בו כלים טבולים וכלים שאינם טבולים, ואין ידוע מהיכן הובא הכלי. במקרה כזה, אין לדון את הכלי כמוחזק באיסור, מכיוון שעיקר הספק לגביו אינו אם נעשה מעשה לטבול אותו, אלא אם הגיע ממערום הכלים הטבולים[19].

במידה ומרבית הכלים במחסן הינם טבולים, הכלי פטור מטבילה, שכן כל דפריש מרובא פריש. יתר על כן, אף אם מרבית הכלים אינם טבולים, נראה שאין לדון את הכלי כוודאי לא טבול, אלא כספק, כיוון שהנחיות הכשרות מחייבות להשתמש דווקא בכלים טבולים, ועוד, שלרוב הכלים שאינם טבולים נתונים בתוך אריזות וכדומה, ואילו הכלים הטבולים מוכנים לשימוש מיידי, ועל כן ישנה סבירות שמי שהביא את הכלי, לקחו דווקא מהכלים הטבולים[20]. משום כך, נראה למעשה שבכלים שחיוב טבילתם מדרבנן (ככלי זכוכית) אין להחמיר לחייבם טבילה.

לגבי כלים שחיוב טבילתם מן התורה, נראה לכאורה שיש לחייבם טבילה מחמת הספק, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא, אולם יש לפקפק בכך, שכן עיקר תוקף החיוב של טבילת כלים שנוי במחלוקת בין הראשונים, ואף בשיטת השו"ע יש שצידדו שאין חיוב זה מן התורה[21], ועל כן כתב השולחן גבוה[22]:

"וכיון דדעת רבינו (ר"ל מרן הש"ע) כן דטבילה זו מן התורה וספקא לחומרא הכי נקטינן, ומכל מקום מידי פלוגתא לא יצא ונפקא מינה היכא דנפל ספק אחד לעשותו ספק ספיקא ולהתירה בלא טבילה[23]".

מבואר, שבמקום ספק נוסף, יש להקל להימנע מטבילת כלים, וכן כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל[24], בנידון כלי שספק אם חייב בטבילה. אולם, בשו"ת יביע אומר[25] דחה את דברי השולחן גבוה, וכן משמע בשו"ת אגרות משה[26]. אף על פי כן נראה שבצה"ל שישנם ספקות נוספים על עיקר חובת הטבילה[27], יש לצרף את כל הספקות לכלל ספק ספיקא להקל.

 

ד. שימוש בכלי שספק אם הוטבל

כל זאת לגבי עצם החובה לטבול כלי מסופק, ויש לדון האם לגבי שימוש זמני בכלי זה יש להקל יותר.

הפוסקים דנו בעקבות הראשונים, האם שימוש בכלי שאינו טבול אסור מהתורה. לדעת הישועות יעקב[28] איסורו מדרבנן בלבד, וכן נקט הביאור הלכה[29] בדעת הרמב"ם, לעומת זאת לדעת הפמ"ג[30] ושו"ת חתם סופר[31] אסור מהתורה להשתמש בכלי מתכות בלא טבילה. בשו"ת יחווה דעת[32] צירף דעות אלו לספק ספיקא: שמא חיוב טבילת כלים בכללו הוא מדרבנן, ושמא איסור השימוש על כל פנים מדרבנן בלבד, ועל כן במקום ספק יש להתיר זמנית שימוש בכלי בלא טבילה, אף שחובה להטבילו לאחר זמן[33].

אולם, בכמה מקומות[34] מצינו, שכאשר עיקר הספק נוגע לאיסור תורה, אף שהתגלגל לנידון דרבנן, אין מקלים בו כספק דרבנן, אלא מחמירים בו כספק תורה[35]. כיוצא בזה כתב המשנה ברורה[36], שאסור בשבת לומר לנכרי לעשות ספק איסור תורה, מכיוון שעיקר הדבר אסור לישראל מחמת הספק, אין לו לומר לנכרי לעשותו.

מטעם זה כתב בשו"ת מנחת פרי[37], לאסור שימוש בכלי שספק אם הוטבל. מאידך בעל שו"ת אורחותיך למדני כתב לנו, שהדבר תלוי במחלוקת האם ספק איסור תורה לחומרא מן התורה או מדרבנן, ולסוברים שאין בכך איסור תורה, אין להחמיר אלא בדבר שאיסורו וודאי ולא בדבר המסופק.

למעשה, נראה שבמקום צורך ניתן להתיר את השימוש בכלי מסופק, כאשר אין אפשרות זמינה להטביל את הכלי. זאת משום שכאשר עיקר החיוב הבסיסי מן התורה מוטל בספק, אין מחמירים לדון את גלגוליו כספק דאורייתא שהתגלגל לדרבנן[38], וכל שכן בצה"ל שיש ספק אם הכלים חייבים בטבילה מסיבות נוספות, וכל שכן בחייל שאינו בעל הכלי ואינו יכול לטבול את הכלים בעצמו, שלדעת כמה פוסקים יכול להשתמש בכלי בלא טבילה[39]. במידה ולאחר מכן יתערב הכלי בין כלים אחרים (שלא בכוונה לבטלו), כגון שהוכנס לחדר האוכל וכעת לא ניתן להכירו, ניתן להשתמש בכל הכלים, ואי מניעת התערובת אינה בכלל ביטול איסור לכתחילה, אלא רק הפקעת חיוב המצווה.

 

ד. באיזה אופנים חובה לטבול את הכלים מדין דבר שיש לו מתירים

אלא שיש מקום לאסור כלים אלו מטעם אחר, שכן כתב השו"ע[40]:

"כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם נתערבה באחרות, בין שלימה בין טרופה, אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק נולדה ביום טוב, ונתערבה באחרות, אסורות".

הרי שדבר שיש לו מתירים אינו בטל בתערובת וכן ספקו אסור, וביאר הט"ז[41]:

"בדבר זה חמור דבר שיש לו מתירין משאר דברים שאינם בטלים, דשם מותר בספיקן אם הודאי איסור הוא דרבנן... ולא יזיק לו אם הוא דבר חשוב, אבל כאן אפילו בספק איסור דרבנן אסור כיוון שיש לו מתירין".

ממילא, אין להתיר כלים אלו מספק שמא אין איסורם אלא מדרבנן, שכן אף אם אין חובת טבילתם מן התורה, יש לאסור את השימוש בהם בלא טבילה, משום דבר שיש לו מתירים, מכיוון שאפשר לטבול אותם ולהתירם בשימוש באופן וודאי[42]. לדעת פוסקים רבים יש להתיר ספק ספיקא בדבר שיש לו מתירים[43], ויש שהקלו על כל פנים במקום צורך[44], אולם נראה שבנידון זה, שצד ההיתר אינו אלא משום ספק דרבנן לקולא, אין להקל (מלבד באופנים המתבארים להלן).

בשיטה זו, שכלי שספק אם הטבילוהו נכלל בגדר דבר שיש לו מתירים, צעדו פוסקים רבים. אולם מאידך, מצאנו בדברי הפוסקים כמה סברות להקל בכך. דעת הצל"ח[45] שאין לאסור משום דבר שיש לו מתירים אלא בדברי מאכל, שניתן יהיה לאוכלם לאחר זמן, אולם כלים, שמפסיד כעת את השימוש בהם עד שיבואו לכלל היתר, אינם נאסרים מטעם דבר שיש לו מתירים, ורבים השיגו על דבריו, כמבואר בדרכי תשובה[46].

מטעם אחר כתב הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה[47], שהיכולת להטביל את הכלי אינה מחשיבה אותו לדבר שיש לו מתירים:

"גם נלענ"ד פשוט דדוקא בכה"ג שאפשר ע"י עצה מן הצד, כגון לפדות את המעשר או בספק ביצה שנולדה ביום טוב להמתין עד למחר, אבל אם הדיון הוא אם חייב לטבול את הכלי או לא, רק אומרים לו "מהיות טוב אל תקרא רע", אבל אין זה שייך להכלל של דבר שיש לו מתירין".

כשיטה זו, שאין חובה גמורה לטבול כלים מסופקים, עולה בבירור אף מדברי החזו"א[48] ומשו"ת שלמת חיים לגרי"ח זוננפלד[49], ויתכן שזוהי גם דעת המהר"ש ענגיל[50].

להלן יתבאר, כיצד יש לנהוג הלכה למעשה בעניין זה בצה"ל.

 

ה. כלי שאינו טבול שהתערב במטבח

על דרך זו, יש לדון במקרה שהוכנס למטבח כלי שאינו טבול, ולא ניתן להבחין בו כעת בין שאר הכלים שנתערב בהם, שאינו בטל בכלל הכלים במטבח, מכיוון שדבר שיש לו מתירים אינו בטל. אולם במקרה כעין זה כתב השו"ע[51]:

"כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין".

והוסיף הרמ"א:

"לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה".

וכתב הש"ך[52]:

"ומהרי"ל בתשובה סימן קצ"ד חולק גם כן אהרשב"א דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא וכדחשבינן בפרק הזהב ובפ"ז דנדרים מעשר שני יש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים כו' ע"ש, ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה".

הרי, שכל שניתן להכשיר את הכלי, אין להתיר להשתמש בו על סמך שהתבטל ברוב, אלא אם כן הכשרתו כרוכה בהוצאות מרובות, והוא הדין לגבי טבילת כלים, וכן הורו למעשה בספר רוח חיים[53] ובשו"ת תשורת שי[54], וכן נקט למעשה בשו"ת ציץ אליעזר[55] אף שהביא סברות רבות להקל, ובשו"ת יביע אומר[56] העלה להקל למעשה מטעמים אלו בכלים שחיוב טבילתם מדרבנן ככלי זכוכית או אלומיניום.

כל זאת, כאשר אין אפשרות להכיר את הכלים שאינם טבולים. ויש לעיין כאשר הכלים שאינם טבולים שונים בצורתם משאר הכלים, אולם נדרשת טרחה מרובה בשביל להכירם. בעניין זה הארכנו לעיל פרק ב[57], ולמעשה נראה שיש להחמיר בדבר, אם כי המקל שלא לדקדק בכך במקום שהשעה דחוקה יש לו על מה שיסמוך.

במקרה שחייבים לטבול את הכלים משום שאינם בטלים כנ"ל, אין לברך על הטבילה, כיוון שמדין תורה הכלי בטל בין הכלים ונהפך להיתר, וכן כתבו בשו"ת הר צבי[58] ובשו"ת ציץ אליעזר[59], ואף שבספר רוח חיים פלאג'י[60], כתב שיש לברך על הטבילה כאשר מטביל את כל הכלים יחדיו, וכיוצא בזה כתב גם בספר טבילת כלים[61], נראה שיש להורות ספק ברכות להקל, וכל שכן בכלים השייכים לצה"ל שעצם חיובם בטבילת כלים אינו מוחלט.

כאשר טבילת כל הכלים כרוכה בטרחה מרובה (מעבר לטרחה המקובלת עבור כמות זו של כלים), יש להתיר את כל הכלים שבמטבח, משום שבאופן שכזה לא אסרו דבר שיש לו מתירים, וכפי שהותר במקום הפסד כנ"ל, וכן הורה בשו"ת ציץ אליעזר[62] בבית מלון שהתערבו בו מקצת כלים שאינם טבולים, וכ"כ בספר הוראה ברורה[63].

על כן למעשה, בין בכלים המסופקים ובין בכלים שהתערבו, אם קיימת מורכבות לוגיסטית גדולה לטובלם, כגון שאין מצוי בבסיס מקווה כלים ונדרש להסיעם למרחק רב כדי לטובלם, אין חובה לטבול כלים אלה.

 

ז. כלי שאינו טבול שהתערב במטבח – דבר שבמניין

עוד יש לדון אם הכלים אינם בטלים, כדין דבר שבמניין שאינו בטל מחמת חשיבותו[64]. בספר לבושי מרדכי[65] כתב, שכלים רגילים אינם בכלל דבר שבמניין, וכן שמענו מהגרש"ק גרוס שאף כוסות וכדומה, שנמכרות ביחידות ממוספרות, אינן בכלל דבר שבמניין, מכיוון שמכירתן באופן זה אינה נובעת מחשיבות יתירה שרוחשים להן, אלא מחמת דרכי המסחר הנהוגות.

מלבד זאת, האיסור והיתר[66] כתב, שחתיכה שלא נמלחה שהתערבה - בטלה, ואינה בכלל דבר שבמניין, משום שאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת הבלוע בה, וכן יש לומר לגבי הכלי, שאיסור השימוש בו נובע רק מחמת המצווה לטובלו, ואינו איסור בגוף הכלי, ועל כן הוא בטל ואינו בכלל דבר שבמניין[67].

 

סיכום

א. ככלל, אין לחשוש שהוכנס למטבח המפוקח כראוי על ידי הרבנות הצבאית, כלי שאינו טבול, אלא אם כן ישנה סיבה לחשוב שכלי מסוים אינו טבול, כגון שמודבקות עליו מדבקות היצרן.

ב. כלי שיש ספק אם הטבילוהו, כגון שאינו זוכר מה עשה בו, אסור להשתמש בו לפני שיטבילוהו (בלא ברכה). כלי שנלקח ממחסן הכלים, או שהובא למטבח וקיים ספק מהיכן הובא, אם אין ידוע אם הכלי נלקח מהכלים הטבולים או מהכלים שאינם טבולים, אזי אם רוב הכלים במחסן טבולים, אין חובה להטביל את הכלי.

ג. אם מרבית הכלים שבמחסן אינם טבולים, אך ההערכה היא שהביאו כלי זה מהכלים הטבולים, כגון שהכלים שאינם טבולים נתונים באריזות, ופחות נח להשתמש בהם, מותר להשתמש בכלים ללא טבילה, אך אם ניתן בקלות לטובלם, ראוי לטובלם (בלא ברכה).

ד. אם מרבית הכלים אינם טבולים או שאין ידוע אם רוב הכלים אכן טבולים, נידון הכלי כספק טבול, ולמעשה יש להחמיר ולטבול אותו, כל שהדבר אינו כרוך בטרחה יתירה (אך במקום צורך מותר להשתמש בו, ואף אין חובה למנוע את התערבבותו בין רוב הכלים הטבולים שבמטבח).

ה. כלי זכוכית או אלומיניום שהובאו מהמחסן ואין ידוע אם הובאו מהכלים הטבולים, אין חובה לטובלם. אם ניתן לזהות את הכלים שאינם טבולים בין כלי ההיתר, יש להחמיר לחפש אחריהם (ואפילו בטורח רב) ולהטבילם, והמקל שלא לדקדק ולחפש אחריהם במקום שהשעה דחוקה, יש לו על מה שיסמוך, ובלבד שניתן לכך אישור של רב היחידה, לאחר שנועץ ברמה הממונה.

 

 

 

 

[1] יא ע"ב.

[2] שם יב ע"א.

[3] יו"ד סימן פג סעיף ה.

[4] ס"ק יא.

[5] ט ע"א.

[6] ראה שו"ע (או"ח סימן תט סעיף ח).

[7] ראה שו"ע (יו"ד סימן סה סעיף יג).

[8] ראה לעיל תשובה ב סעיף ג, לגבי עיקר החובה להסיר את המדבקות.

[9] ראה לעיל תשובה א.

[10] כללי ספק ספיקא לש"ך (אות כז), אולם ראה פר"ח (יו"ד סימן קי ס"ק מט) שהקל בזה.

[11] שם אות כ.

[12] או"ח סימן תנא מש"ז לא.

[13] שנה ב פרשת מטות.

[14] ח"ד סימן מח.

[15] פר"ח (שם ס"ק טו), וראה סיכום השיטות בשו"ת יוסף דעת (סימן ד) ובספר הוראה ברורה (ע"ד הש"ך).

[16] ראה פתחי תשובה (סימן קי ס"ק כ), בשו"ת יוסף דעת (סימן ה) ובספר הוראה ברורה (על הש"ך שם).

[17] בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן ט).

[18] ראה רמ"א (יו"ד סימן סט סעיף י) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח יו"ד סימן ה).

[19] ראה נודע ביהודה (מהדו"ק אבן העזר סימן לא ד"ה והנה הב"ש).

[20] ראה מעין זה במרדכי (ע"ז סימן תתמז).

[21] ראה לעיל תשובה א סעיף א.

[22] או"ח סימן תנא אות ב.

[23] ויסוד דבריו בש"ך בכללי ס"ס (אות טז).

[24] ח"ו סימן נ.

[25] ח"ב יו"ד סימן ט.

[26] יו"ד ח"ב סימן מ, וראה גם בשדי חמד (ח"ה עמוד 383), שהעלה להחמיר בספק ספיקא כעין זה.

[27] כפי שהתבאר בהרחבה לעיל תשובה א סעיפים ד-ו.

[28] סימן קכ ס"ק א.

[29] סימן שכג סעיף ז.

[30] סימן תפו מש"ז א.

[31] יו"ד סימן קיד.

[32] ח"ד סימן מד.

[33] ראה מעין זה במשנה ברורה (סימן תרמח ס"ק יא).

[34] ראה שו"ע (יו"ד סימן קי סעיף ט, ושם סימן שיד סעיף י).

[35] וראה בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סימן סד), שביאר אימתי החמירו בכך ואימתי דנו זאת כספק דרבנן.

[36] סימן שיח ס"ק כז.

[37] ח"ו סימן פ.

[38] ראה רמ"א (יו"ד סימן סו סעיף ג) ובנו"כ (שם), ובמשנ"ב (סימן יח ס"ק י), ובספר משפט שלום (חו"מ סימן קצח סעיף ט).

[39] ראה לעיל תשובה א סעיף ד.

[40] יו"ד סימן קב סעיף א.

[41] שם ס"ק ג.

[42] וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סימן מח).

[43] כן כתב הש"ך (סימן קי ס"ק נו) בדעת השו"ע.

[44] רמ"א (שם סעיף ח), בשונה מהש"ך (שם) שלא התיר אלא במקום הפסד מרובה.

[45] ביצה ג ע"ב.

[46] סימן קב ס"ק לז.

[47] תניינא סימן סח, וראה גם בספר הליכות שלמה (פסח עמוד קסו).

[48] ידיים סימן ו ס"ק ב.

[49] יו"ד סימן כה (מהדו"ח), וראה שם בהערה.

[50] בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ו סימן נ), דן אם אורח יכול להשתמש בכלי שספק אם נעשה בבית חרושת של יהודים או של נכרים, והתיר משום ספק ספיקא (כנ"ל), וצ"ע מדוע לא אסר משום דבר שיש לו מתירים. ושמא יש לומר, שמי שאינו יכול לטבול את הכלי בעצמו (כגון אורח בנידון המהר"ש ענגיל), רשאי להסתמך ולהקל מספק (וכל שכן שלדעת כמה פוסקים, אורח רשאי להשתמש בכליו של בעל הבית בלא טבילה, וחובת הטבילה אינה מוטלת עליו, ראה לעיל תשובה א סעיף ד) ולא לחשוש לאיסור זה.

[51] יו"ד סימן קב סעיף ג.

[52] ס"ק ח.

[53] פלאג'י, סימן קכב.

[54] תניינא סימן קד.

[55] חלק יא סימן נח.

[56] ח"י יו"ד סימן י.

[57] תשובה ב סעיף ב-ד.

[58] יו"ד סימן צג.

[59] שם.

[60] שם.

[61] עמוד כד.

[62] שם.

[63] סימן קכב ס"ק לד.

[64] רמ"א (יו"ד סימן קי סעיף א) וראה תוספות (יבמות פא ע"ב ד"ה רבי יוחנן).

[65] יו"ד קמא סימן פב.

[66] כלל ז.

[67] וראה גם בפירוש הרא"ש לנגעים (פרק יא משנה יב).