פרק א

תשובה א – חובת טבילת כלים השייכים לצה"ל

 

שאלה:

האם כלי המטבח המצויים בבעלות צה"ל חייבים טבילה בברכה?

 

תשובה:

א. תוקף מצוות טבילת כלים

בספר במדבר[1], מתארת התורה את אופן ההכשרה של כלי השלל שנלקחו ממדין:

"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא וכל אשר לא יבוא באש תעבירו במים".

ודרשו חז"ל בגמרא[2]:

"אמר רבא, דאמר קרא: כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. תני בר קפרא: מתוך שנאמר במי נדה - שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל: אך, חלק; א"כ, מה ת"ל במי נדה? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה".

משמע מדברי הגמרא, שחובה מן התורה לטבול כלים שנקנו מן הנכרים כדי להכניסם לקדושת ישראל, וכן דעת כמעט כל הראשונים[3]. אולם מדברי הרמב"ם[4] משמע, שחיוב טבילת כלים מדרבנן בלבד, ונחלקו בדעתו הראשונים[5].

השו"ע[6] פסק שאין מאמינים קטן על טבילת כלים, וטעמו מבואר בב"י[7] בשם תרומת הדשן, משום שטבילת כלים דאורייתא, ומשמע שכך דעתו להלכה, וכן נקטו בדעתו כמה אחרונים[8]. אולם בהלכות שבת, פסק השו"ע[9] בסתם, שמותר להטביל כלים חדשים בשבת, וביאר הט"ז[10] בטעמו, שהוא משום שטבילת כלים מדרבנן, והלכך אינו תיקון חשוב כל כך לאסור לעשותו בשבת, ואם כן נמצאו פסקי השו"ע סותרים זה את זה.

ביישוב הסתירה כתב הביאור הלכה[11], שאף שטבילת כלים מן התורה, התיר השו"ע להטבילם בשבת, מכיוון שגם בלא טבילה המאכל שנתבשל בכלי מותר בדיעבד, וממילא אין בהטבלת הכלי תיקון משמעותי, וראה באורך בשו"ת יביע אומר[12] שפלפל בסתירת פסקי השו"ע באופנים שונים, והראה פנים גם לדעת הסוברים שטבילת כלים מדרבנן.

 

ב. החומר ממנו עשויים הכלים

מבואר בגמרא[13], שחיוב הטבילה נאמר בכלי מתכות, כפי שמתואר בפרשת כלי מדין, בה פירטה התורה מיני מתכות שונים. בהמשך מחדשת הגמרא שאף כלי זכוכית בכלל החיוב:

"אמר רב אשי, הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו".

האחרונים[14] ביארו שטבילת כלי זכוכית מדרבנן, ובשו"ת יביע אומר[15] ביסס שיטה זו מדברי הראשונים, ודחה את דברי המפקפקים בדבר.

כלים העשויים ממתכות חדישות, שלא היו בשימוש בימי קדם (כאלומיניום, נירוסטה וכדו'), לדעת פוסקים רבים[16] חייבים בטבילה מן התורה, אולם בשו"ת אגרות משה[17] נקט שאין בהם חובת טבילה מן התורה אלא מדרבנן, ובשו"ת שיח נחום[18] כתב, שהם אינם חייבים בטבילה כלל.

כלים העשויים מפלסטיק, ניילון או בקליט, פטורים מטבילה לדעת רוב הפוסקים[19], מכיוון שלא נכללו בגזירת חז"ל לטבול כלי זכוכית, ויש שהחמירו לטבול אותם בלא ברכה. 

בשו"ת דעת כהן[20] כתב הראי"ה קוק, שחובת טבילת כלים שלא היו בשימוש אצל הנכרי, ואינם חייבים בהגעלה או בליבון, אינה מן התורה. אולם, נראה שלמעשה אין לצרף סברא זו להקל, מאחר שבדברי הרשב"א[21] מפורש שכלים חדשים חייבים טבילה, וכן מבואר בדברי ראשונים נוספים. 

הגאון הרוגוצ'ובי בספרו צפנת פענח[22] חידש, שכלים שעמדו אצל נכרי לסחורה, אינם חייבים בטבילה מהתורה. לפי זה, כל הכלים שנקנים ממפעלים של נכרים אינם חייבים בטבילה מדאורייתא, אולם נראה שאין לסמוך על סברא זו למעשה, מכיוון שלא מצאנו כדבריו בפירוש בדברי הראשונים[23], וכן נקטו בפירוש כמה מהאחרונים[24], שכלים אלו חייבים בטבילה מן התורה.

 

ג. כלי סעודה וכלי סחורה

בסוגיית הגמרא מבואר[25], שמצות טבילת כלים נוהגת רק ב"כלי סעודה":

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אפי' כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת, אי הכי, אפי' זוזא דסרבלא נמי, א"ל: כלי סעודה אמורין בפרשה".

מהדוגמאות שמובאות בגמרא[26] ובראשונים[27] עולה, שבכלל "כלי סעודה" כלולים הן הכלים העומדים להכנת המאכל כגון הסירים והמחבתות, והן הכלים העומדים לאכילתו כגון כלי ההגשה והסכו"ם[28]. בכלל זאת גם המכסים של הסירים[29] וכן הידיות[30] אפילו כשהן עשויות מחומר שאינו חייב בטבילה (כגון פלסטיק)[31].

נחלקו הפוסקים[32] האם כלים המיועדים לאחסון חייבים בטבילה, ועל כן יטבילם בלא ברכה. אמנם, אם מביאים את הכלי לשולחן, כגון מלחיה או קנקני שתייה, הסכימו הפוסקים שיש להטבילם בברכה[33].

כלים שאינם באים במגע ישיר עם המאכלים אינם חייבים טבילה[34]. כמו כן, הורו האחרונים, שכלים שנועדו לתיקון הכלי שבתוכו נמצא האוכל, אינם חייבים טבילה, אפילו אם באופן אקראי עשוי להיווצר מגע בינם לבין האוכל[35]. על כן הורו פוסקי דורנו שפותחן קופסאות שימורים אינו חייב טבילה[36].

הגדרת הכלי ככלי סעודה, תלויה באופן שבו משתמש בו בעליו, ולא באופן שבו רוב העולם נוהג להשתמש בכלי זה[37].

כלי שרוב השימוש בו אינו לצרכי הסעודה, אך לעיתים משתמשים בו גם למטרה זו, כגון אולר, שבעליו רגילים להשתמש בו מידי פעם לחיתוך ירקות, יש לטבול אותו ללא ברכה[38]. אולם אם הכלי אינו מיועד כלל לשימוש כזה, ובאופן מקרי הזדמן לו צורך להשתמש בו לצורך האכילה או תיקון המאכל, מותר להשתמש בו בלא טבילה[39].

דינם של כלים נוספים, כגון כלים המסייעים לתיקון המאכל בשלבים הקודמים לבישול, יתבאר להלן תשובה ג[40].

בהמשך הסוגיה שם מבחינה הגמרא בין מי שקנה כלים ובין מי שרק שאל אותם:

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל שאולין לא".

כתבו על כך התוספות[41]:

"אומר רבינו שמואל, ישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מעובד כוכבים, צריך טבילה, כיון שבא לידי חיוב טבילה בידי ישראל ראשון".

ובהגהות אשרי[42] כתב על דרך זו, שאם קנאו הראשון בשביל שימוש שאינו לסעודה אין השני חייב לטבול את הכלי, כיוון שלא בא לידי חיוב ביד הראשון, וכן פסק השו"ע[43]. אולם הש"ך[44] והט"ז[45] כתבו, שלדעת האיסור והיתר חובה על השואל את הכלי לאכילה לטבול אותו, ועל כן הסיקו שיטבול את הכלי בלא ברכה.

למעשה, רוב האחרונים[46] נקטו כדעת השו"ע, שאין חובה לטבול את הכלי כלל באופן זה. יתירה מכך, כתב הדרכי תשובה[47]:

"ודע שנתפשט המנהג בכל העולם, כשנוסעין במסילת הברזל, ששותין בחצר המסולה שכר ומים בצנצנת של בעל המיזג אשר שם, ואין מקפידין אם הוא ישראל או לאו, דלכאורה אם הוא ישראל יש למנוע מלשתות בכליו, כיון שרובן ככולם הם ריקים וקלי הדעת, גם אם כליו צריכין טבילה, ובודאי לא טבל הכלים, והטעם פשוט לפענ"ד לפי הנ"ל, כיון שהכלי הוא רק בשאלה אצל השותה וכנ"ל, ובפרט בכלי זכוכית דהוי הטבילה רק מדרבנן, וכמ"ש מזה גם להלן שם, ובפרט לפענ"ד ברור כי גם בעל המיזג א"צ להטביל הכלים כלל, כיון שהם אצלו רק לצורך סחורה, דהא הוא וב"ב אינם שותים מכלים אלו רק לפרקים דרך ארעי, וכמו חנווני שאין הכלים שבחנותו נחשבים אצלו לכלי שתי', כיון שלא קנה הכלים בשבילו ובשביל ב"ב לשתיה רק לצורך העסק, וכן המיזג הרי לא קנה הכלים לצורך ביתו כלל רק לצורך מסחרו שאחרים ישתו בהם".

מבואר בדבריו חידוש מופלג, שאף כלי אכילה שעומדים לסחור בהם, אינם חייבים בטבילה. לדבריו, בתי מלון ומסעדות, וכן חברות השכרת כלים לאירועים, שמחזיקים כלי סעודה רבים בשביל שיאכלו בהם אחרים תמורת תשלום, פטורים מטבילת כלים.

מאידך, רבים מהאחרונים[48] חלקו על סברא זו, וחייבו טבילה לכלים המיועדים לאכילת אחרים.

בשו"ת מנחת יצחק[49] וכעין זה בשו"ת מנחת שלמה[50] מבואר, שאין להקל על בעל המלון או המסעדה להימנע מטבילת הכלים, אך הקלו למתארח שם לאכול בכלים אלו, משום שאינו יכול לטבול אותם בפועל, ועיקר איסור השימוש בכלים שאינם טבולים מדרבנן[51]. אולם יש שפקפקו בהיתר זה[52], מאחר שנמצא בחידושי החת"ס ליו"ד[53], שאסור לשתות מכלי של מומר כשמתארח בביתו אפילו באקראי, וכן נראה ברור בדברי מהר"ש ענגיל[54]. בשו"ת יחווה דעת[55] ובשו"ת יביע אומר[56] נקט הגר"ע יוסף למעשה שיש להטביל כלים אלו בלא ברכה.

כל זאת לגבי כלים השייכים לבית מלון או למסעדה וכדומה, שעיקר ייעודם עבור הבעלים הוא לסחורה, ויש לדון האם נכון לומר כך ביחס לכלים של צה"ל, או שיש להבחין בין כלי סעודה שהאכילה בהם נועדה לסחורה, לבין כלי סעודה המשמשים לאכילה של אחרים, אך אינם עומדים לסחור בהם, כפי שהוא בכלים המצויים בצה"ל ובשאר המוסדות[57].

בשו"ת משיב מלחמה[58] ובשו"ת מנחת שלמה[59] נקטו, שחובה לטבול כלים בצה"ל ובבתי חולים, יתר על כן, בשו"ת מנחת שלמה[60] חולק על עיקר ההיתר של הדרכי תשובה הנ"ל, ורק לסועדים במסעדה או בבית מלון, הקל להימנע מטבילה במקום צורך, מכיוון שאין להם אפשרות לעשות זאת בעצמם, וכן שמענו מהגר"ד ליאור ומהגר"א וייס. כיוצא בזה הובא בספר הכשרות למעשה[61] בשם הגר"מ אליהו והגר"ש משאש, אך לא נתבאר שם טעמם.

מאידך, בשו"ת באהלה של תורה[62] כתב:

"ואפשר היה לומר בעקבות סברתו של השבט סופר (המובא בדרכי תשובה הנ"ל), שמכיון ששלטונות צה"ל, שהם בעלי הכלים... אינם משתמשים בכלים אלו לעצמם, ורק מאפשרים לחיילים להשתמש בהם – דמי ממש לחנוונים או למוכרי סודה, שאין עליהם חיוב טבילה".

 

ד. חיוב אורח בטבילת כלים

טעם נוסף לצדד לפטור את הכלים בצה"ל מטבילה, הובא בשם הגר"א ליכטנשטיין[63], שרק על שואל מיהודי הוטלה חובת טבילת כלים, מכיוון שיש לו זכויות קניין מסוימות בחפץ, אך המתארח במסעדה, מלון וכיוצ"ב, וה"ה חייל האוכל בחדר אוכל צבאי, אינו שואל החייב באחריות הכלי, אלא משתמש בעלמא, ויתכן שלא הוטלה עליו החובה לטבול אותו. כסברא זו כתבו פוסקים נוספים[64], וצירפוה לצדדי היתר אחרים. למעשה, נראה שאין לסמוך על סברא זו מצד עצמה אלא רק כצירוף לצדדי היתר נוספים, לאור דברי החתם סופר ומהר"ש ענגיל הנ"ל, שאסרו לאורח להשתמש בכלים שלא הוטבלו[65].

 

ה. הגדרת הבעלות על ממון המדינה

בנוגע לעצם חיוב טבילת כלים בצה"ל, כתבו חלק מפוסקי הזמן שהדבר תלוי בעצם ההגדרה העקרונית של הבעלות על ממון המדינה. יש שראו את ממון המדינה כממון השותפים השייך לכלל אזרחי המדינה, שהרי כולם שווי זכויות. אם כך, יש סברה לומר שהכלים פטורים מטבילה, כדין כלי ששותפים בו יהודים ואינם יהודים[66]. לעומתם, יש שראו את ממון המדינה כישות ישראלית עצמאית[67], שלא שייך להגדירה כממון השותפים הפטור מטבילת כלים. גם על פי סברה זו, היה מי שטען שבאופן כללי ממון הציבור אינו מחוייב במצוות שונות, כפי שיתבאר להלן סעיף ו.

בהקשר קרוב כתבו חלק מהפוסקים[68] לגבי כלים המיוצרים במפעלים בבעלות ישראל, שחייבים בטבילת כלים, אף אם יש גם אינם יהודים בין בעלי המניות, מכיוון שהמפעל בכללו שייך לישראל.

הלכה למעשה, בשו"ת באהלה של תורה[69] הורה לטבול את כלי המדינה בברכה, משום שהבעלות על ממון המדינה נחשבת בעלות ישראל[70]. לעומתו, בשו"ת תשובות והנהגות[71] כתב, שהקונה כלים מבית חרושת בבעלות מדינת ישראל לא יברך על טבילת כלים, וניכר בדבריו שאכן הסתפק בדבר. פוסקים אחרים[72] נקטו באופן נחרץ יותר כי כלים השייכים למדינה אכן פטורים מטבילת כלים, וברור שמכלל ספק לא יצאנו.

 

ו. חיוב טבילת כלים בבעלות ציבורית

הכלים בצה"ל - אין עליהם בעלות פרטית, אלא עומדים הם בבעלות כלל הציבור, ויש להסתפק האם חיוב טבילת כלים חל על ממון כזה. בשו"ת מנחת אשר[73] כתב בקצרה, שיש מקום לצדד לפטור כלים של בית מלון שאינו בבעלות פרטית, אלא תחת חברה בע"מ, מכיוון שאין לו בעלים פרטי ומוגדר שמוטל עליו החיוב להטביל את הכלים. בעל פה הסתפק הגר"א וייס האם הוא הדין שיש לפטור את כלי הצבא מחובת טבילת כלים, או שיש להבחין בין בעלות של חברה בע"מ לבעלות ציבורית[74]. כמו כן, הובא בשם הגר"א ליכטנשטיין[75], שפקפק על חובת טבילת כלים בצה"ל מטעם זה.

נראה להוסיף ולבאר, שחובת טבילת כלים של ציבור, תלויה ביסוד וגדר חיוב הטבילה[76], האם הוא כעין 'מתיר' לאפשר את השימוש בכלי, וחובת הטבילה רובצת על 'החפצא' – הכלי עצמו, או שחובת הטבילה היא מצווה בעלמא המוטלת על 'הגברא' – הבעלים של הכלי. לפי האפשרות הראשונה, יש לחייב טבילה גם בהעדר בעלים פרטי המחויב בדבר, מכיוון שהכלי עומד ברשות ישראל, ולא ניתן להשתמש בו בלא שיוטבל, אך לפי האפשרות השניה, תלוי הדבר בשאלה האם הציבור בכללו מחויב במצוות המוטלות על היחיד כפרט.

 

סיכום:

א. חובה לטבול את כלי הצבא העשויים מתכת או זכוכית, ואף רשאי לברך על טבילתם, בהסתמך על דעת פוסקים רבים. עם זאת, בהצטרף ספקות נוספים (כפי שיתבאר בתשובות הבאות) ניתן להקל בטבילתם.

ב. אין צורך להחמיר להטביל כלי פלסטיק, ניילון ובקליט שבבעלות צה"ל.

 

 

 

 

[1] פרק לא פסוק כג.

[2] ע"ז עה ע"ב.

[3] ראה אנציקלופדיה תלמודית (ערך טבילת כלים, הערה 21).

[4] הלכות מאכלות אסורות פי"ז הלכה ה.

[5] ראה כס"מ (על הרמב"ם שם) וב"י (יו"ד סוף סימן קכ).

[6] יו"ד סימן קכ סעיף יד.

[7] יו"ד סימן קכ.

[8] פר"ח (יו"ד שם ס"ק ו), שולחן גבוה (יו"ד שם ס"ק מג), פמ"ג או"ח (סימן רסא א"א ס"ק ג) ועוד.

[9] או"ח סימן שכג סעיף ז.

[10] שם ס"ק ה.

[11] שם ד"ה מותר להטביל.

[12] ח"ב יו"ד סימן ט.

[13] שם.

[14] פר"ח (שם ס"ק ג).

[15] הנ"ל.

[16] חוט שני (טבילת כלים ס"ק ד), ספר טבילת כלים (פרק י הערה קיג), משמרת הבית (קארפ. פרק ד סעיף ה) ועוד.

[17] יו"ד ח"ג סימן כב.

[18] סימן מט, וראה גם מה שכתב בספר הוראה ברורה (ביאור הלכה הארוך לסימן קכ עמ' רכז-רכח).

[19] ראה באריכות בספר טבילת כלים (פרק יא סעיף קמז ובהערות שם).

[20] סימן רכו.

[21] תוה"ב (ב"ד ש"ד).

[22] הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג.

[23] אף שקצת משמע כדבריו בריטב"א (ע"ז עה ע"ב).

[24] שו"ת אבני נזר (יו"ד סימן קו אות ב), וכן עולה מדברי הפמ"ג (או"ח סימן תנא מש"ז ו).

[25] ע"ז עה ע"ב.

[26] שם.

[27] רמב"ם (מאכלות אסורות פרק יז הלכה ג).

[28] וכן נכתב במפורש בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן כד).

[29] רמ"א (יו"ד סימן קכ סעיף ה).

[30] שו"ע (שם סעיף יב).

[31] דרכי תשובה (שם ס"ק צו).

[32] בשו"ת בית יהודה (יו"ד סימן נב) וביד אפרים (יו"ד סימן קכ סעיף א) הביאו שנחלקו בכך האחרונים, ולמעשה נטו להקל, אך בחידושי רעק"א (יו"ד סימן קכ סעיף א) נטה לחשוש לדעת האוסרים לפחות בכלי מתכות שחיוב הטבילה בהם מן התורה.

[33] שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן סו אות ז), שמירת שבת כהלכתה (פרק ט הערה מד).

[34] שו"ע (שם סעיף ד).

[35] ש"ך (שם ס"ק יא), שבילי דוד (סימן קכ סעיף ב).

[36] הגר"ש וואזנר (קובץ מבית לוי טו עמ' פ, טבילת כלים פרק יא הערה קלג), הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש יו"ד ח"א סימן ט סעיף יז), הגר"נ קרליץ (חוט שני טבילת כלים עמ' מ), שו"ת אבני ישפה (סימן קמז אות ב), שו"ת רבבות אפרים (ח"ד סימן קפז אות ב) וכן דעת הגר"א נבנצל (מציון תצא תורה א אות שסה).

[37] ש"ך (ס"ק יז), וראה ספר טבילת כלים (פרק א הערה ב).

[38] אבני ישפה (שם), ספר הכשרות כהלכה (ח"ב עמוד תיא). יש להקפיד לפתוח את חלקי האולר קודם הטבילה, משום חציצה.

[39] על פי ערוך השולחן (יו"ד סימן קכ אותיות מ-מא).

[40] סעיף ד וסעיף ז.

[41] ד"ה אבל שאולין.

[42] שם פרק ה סימן לה.

[43] יו"ד שם סעיף ח.

[44] ס"ק טז.

[45] ס"ק י.

[46] דרכי תשובה (שם ס"ק סז) עפ"י הפר"ח וערוך השולחן.

[47] ס"ק ע.

[48] שו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק יו"ד סימן פג), וכן פקפק בזה בשו"ת מהרי"ל דסקין (קו"א סימן ה אות קלו), ובספר חוט שני (טבילת כלים ס"ק ח), וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן כב), וכן פקפק בסברא זו בשו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן נה). בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי ח"ב סימן כב) דן בתחילת דבריו כדברי הדרכי תשובה, אך לבסוף סייג את דבריו, וכתב שלא לפטור מטבילה, אלא כשרוב המשתמשים בכלים אינם יהודים.

[49] ח"א סימן מד.

[50] ח"ב סימן סו.

[51] ראה להלן תשובה ד סעיף ד.

[52] שו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן רנט).

[53] מכת"י, סימן קכ.

[54] ח"ו סימן נ, וכן נקט הגרי"ש אלישיב, כפי שהובא בשמו בספר חשוקי חמד (ע"ז עה ע"ב), וכן כתב בשו"ת רבבות אפרים (ח"ה סימן תפ).

[55] ח"ד סימן מד.

[56] ח"ז יו"ד סימן ט.

[57] ראה הבחנה כזו בשו"ת מגיד מתשובה (ח"ג סימן כב).

[58] סימן קמז.

[59] ח"ב סימן סו אות יז.

[60] שם אות יד.

[61] עמוד רי הערה נה.

[62] ח"א סימן כ.

[63] עלון שבות (גליון מס' 45), אולם לדעת בנו של הרב ליכטנשטיין (הרב משה), דברי אביו נאמרו במסגרת שיעור ולא התכוון להורות הלכה למעשה.

[64] שו"ת בית אבי (ח"א סימן קטז), שו"ת באהלה של תורה (ח"א יו"ד סימן יט), וראה בשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן שפ) שכתב שזכות שימוש בממון ציבור אינה בעלות בגוף החפץ.

[65] וראה להלן תשובה ד סעיף ד לגבי כלים שספק אם הוטבלו.

[66] כדעת הרמ"א (יו"ד סימן קכ סעיף יא). אמנם, יש מהאחרונים (ראה בית מאיר שם) שפקפקו על פסק הרמ"א, אך רוב האחרונים הכריעו כך למעשה (ראה דרכי תשובה שם ס"ק צב, זבחי צדק ס"ק עח).

[67] אלא שגם בזה יש שסברו שהבעלים הם הציבור כציבור (ראה שו"ת שבט הלוי ח"ה סימן קעב), ויש שסברו שהבעלות היא של המדינה (ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן לט, משיב מלחמה סימן קנג). כמו כן, נחלקו הפוסקים האם כל יחיד נחשב בעל חלק עצמאי בממון הציבור או שהממון שייך לכלל, ואין ליחיד כל חלק מצד עצמו בו. ראה על כך רש"י (במדבר פרק טז פסוק טו), רמב"ם (הלכות תמורה פ"א ה"א), שו"ת תורה לשמה (סימן שלא), שקל הקודש (ח"ב סימן ט), שו"ת באר יצחק (סימן א), אבני מילואים (סימן כח ס"ק ג), שנות חיים (סימן רצז), אגרות ראיה (אגרת קעט), דרכי משה עמיאל (ח"ח סימן יד).

[68] חוט שני (הלכות טבילת כלים ס"ק ב).

[69] הנ"ל.

[70] ראה נחל יצחק (חו"מ סימן כב), חזו"א (ערלה סימן א ס"ק טו) – בעניין ההגדרה העקרונית של בעלות על ממון הציבור.

[71] ח"ב סימן תד.

[72] כך אמר לנו הגר"א נבנצל, וכן נכתב בספר מתיר אסורים (סימן ח) בשם הגאון רבי יעקב יוסף.

[73] ח"ג סימן ס.

[74] ראה שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן לט) שהחשיב בעלות ממשלתית כבעלות גמורה לעניין טבילת כלים.

[75] עלון שבות הנ"ל.

[76] ראה בשו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן נה ובסימן נז) שדן בהרחבה בספק זה.