פרק ד

תשובה ד - השלכת החלה לאשפה

 

שאלה:

כיצד יש לנהוג בחלה שהופרשה מהעיסה בצה"ל?

 

תשובה:

א. מקור הדין

המשנה במסכת תמורה[1] מפרטת את איסורי ההנאה שטעונים שריפה:

"ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף, ותרומה טמאה, והערלה, וכלאי הכרם. את שדרכן לשרוף - ישרוף, ואת שדרכן להקבר – יקבר".

ומבארת הגמרא[2], שכוונת המשנה להבחין בין מאכלים למשקים:

"הא כיצד: אוכלין - בשרפה, משקין – בקבורה".

במסכת שבת[3] מבואר, שמצווה לשרוף תרומה טמאה בדומה לקדשים שנטמאו:

"אמר רב: כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. ואמרה תורה: בשעת ביעורה תיהני ממנה. היכן אמרה תורה? - מדרב נחמן. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי - בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ואמר רחמנא לך - שלך תהא, להסיקה תחת תבשילך".

מכאן, ששורפים תרומה שנטמאת, ואף מצווה יש בדבר, וכן למדנו שמותר לכהנים ליהנות משריפת התרומה, כגון על ידי שמסיקים בה תחת התבשיל.

שריפת קודשים היא מצווה מהתורה, כפי שנלמד במסכת פסחים[4]:

"אמר קרא בקדש באש תשרף, בקדש - בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה".

אולם לגבי תרומה, הסתפקו התוספות[5], האם המצווה לשורפה היא מן התורה או מדרבנן: "ע"כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש ומדרבנן, א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש".

אף שמקורות אלו עוסקים בתרומה, הוא הדין גם לגבי חלה, שאף היא בכלל תרומה.

 

ב. האם חובה דווקא לשרוף את החלה

במסכת סוכה[6] מבואר שלולב של עבודה זרה פסול משום שהוא עומד לשריפה, בעוד שלולב של ערלה פסול מטעמים אחרים. למד מכך הריטב"א[7]:

"ומשום הכי תני לה במתניתין כל חד באנפי נפשיה דהיינו של אשרה ושל עיר הנדחת חייב בשריפה, ושל ערלה אינו בחיוב שריפה אבל עומד לכך וא"א ליהנות בשריפתו, ושל תרומה טמאה חייב שריפה ואפשר ליהנות בשריפתו".

מדברי הריטב"א עולה, שאיסורי ההנאה הנשרפים, שפורטו במשנה בתמורה, אינם שווים בדינם. בעוד שעבודה זרה חייבים לשרוף ואף אסור ליהנות משרפתה, תרומה טמאה חייבת בשריפה אך מותר (לכהנים) ליהנות בשעת השריפה, ואילו ערלה אין חובה לשרוף אף שכך דרך ביעורה. בלשון הריטב"א, לא התבאר מהו גדר דין השריפה בערלה, ומסתבר לומר כפי שכתב בשו"ת חת"ס[8]:

"הנלע"ד חילוק בין חמץ לשארי איסורי הנאה, דחמץ מצווין להשביתו במצות עשה וכל שעתא ושעתא עובר במ"ע, משא"כ שארי איסורי הנאה אפילו כלאי הכרם וערלה דאתי' מיני', וכתבו תוס' סוף תמורה דמשו"ה אפרן מותר, דאין לך שנעשה מצותו ומועלים בו דמשמע דאיכא מצות עשה בהשבתתן מן העולם, מ"מ לא נ"ל שיהיה מצוה לבערו, אלא אם מבערו באש מצוה קעביד. דהרי הרמב"ם בהלכות ערלה לא הזכיר מצוה זו, וכן בש"ע בהלכות ערלה לא נזכר מזה כלום, רק בסוף הלכות פסולי המוקדשין הזכיר ערלה מהנשרפין. גם לא ראיתי רבותי נזהרים בשריפת פרי ערלה, ואף על גב די"ל ערלה בחוץ לארץ שאני, מ"מ האמת נ"ל כנ"ל".

החתם סופר מחדש, שישנם מצבים שבהם אין חובה גמורה לשרוף, ואף על פי כן השורף – מקיים בכך מצוה. אולם לגבי תרומה מבואר מדבריו שצריך דווקא לשורפה, ולא להסתפק בדרכי איבוד אחרות, וכן דעת רבים מהראשונים[9], וכפשט לשון הגמרא הנ"ל "מצוה לשרוף את התרומה".

אולם, מדברי רש"י עולה שאין חובה דווקא לשרוף את התרומה הטמאה. במסכת תמורה מבואר[10]: "כל הנשרפים לא יקברו", ולדעת הראשונים הנ"ל, מסתבר שאין לקבור את הנשרפים משום שמבטל את המצווה לשורפם. אולם רש"י שם כתב: "דלמא אתי איניש ואשכח להו ואכיל להו"[11], ומשמע שאין מצוה לשרוף, אלא רק חשש לתקלה. רעק"א בגיליון הש"ס על אתר, העיר על דברי רש"י:

"קשה לי למאי צריך טעמא לזה כיון דמצותו בשרפה פשיטא דלא יקבר לבטל מצותו".

רש"י במסכת שבת[12] ביאר את המצווה לשרוף תרומה טמאה בשני אופנים:

"מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת - דדמיא לקדש, ועוד: משום תקלה".

לטעמו השני של רש"י, מבואר שהמצווה לשרוף תרומה טמאה עניינה למנוע תקלה, והעירו התוספות[13], שלטעם זה אין צריך דווקא לשרוף, אלא ניתן לכלות את התרומה באופנים אחרים, כגון שיפורר ויזרה לרוח או ישליך לים. כך מבואר גם בדברי רש"י במסכת פסחים[14], שנקט בסתמא שמותר להאכיל תרומה טמאה לבהמה ובכך לכלותה. הרי, שלדעת רש"י (כפי שביארו בדבריו הראשונים) אין חובה דווקא לשורפה, אלא יש לכלותה בכל אופן שימנע את החשש לתקלה.

בדברי האחרונים מצינו כמה הסברים בשיטתו:

א. הרש"ש[15] חידש, שגם לשיטת רש"י מצווה וחובה לשרוף את התרומה הטמאה, אלא שלדעתו גם אכילת בהמתו מהווה כעין שריפה. אולם ביאור זה אינו מתיישב אלא בדברי רש"י במסכת סוכה, ולא בדבריו בתמורה ובשבת, שאין כל מצווה בשריפה אלא רק כדי להסיר מכשול.

ב. באופן אחר ביאר בשו"ת חתם סופר[16]:

"דודאי צ"ל דהנקברים היינו דסגי בגניזה, והנשרפים היינו שצריך שיעשום אפר או עפר אחר שירקבו ויתמקמקו, ועד אותו זמן לא נתקיים מצותו".

לדבריו, מן התורה אין צריך דווקא לשורפה, אך צריך לאבדה לגמרי עד שתהפוך עפר או אפר, בכל דרך שהיא ואף בקבורה. אלא שחכמים חששו שיבוא לכלל תקלה אם תמצא התרומה קודם שתכלה, ועל כן תיקנו לשורפה ולאבדה מיד.

באופן דומה, כתב בספר שבת של מי[17]:

"ונראה להליץ בעד רש"י ז"ל דלא יקברו דווקא משום דילמא אתו אינשי ומשכחי להו ואכלי להו ואיכא תקלה כדפירש רש"י ז"ל גופיה התם בסוף תמור', אבל שאר ביעור כגון פירור והשלכה לים כמבואר בפסחים הן לפת הן לחיטי באופן דליכא תקלה דומיא דשריפה היא ושרי".

מבואר מדבריו, שלשיטת רש"י די לאבדה בכל אופן שלא יבוא לכלל תקלה, ולא הרחיקו חכמים אלא דווקא מקבורה, משום שבאופן זה עלולה להיגרם תקלה.

ג. יש מהאחרונים[18] שביארו, שלדעת רש"י אין כלל חובה לשרוף קדשים, אלא שהשורף מקיים בכך מצווה, ואם אינו שורף אינו בכלל 'מבטל מצווה', בדומה לדברי החת"ס שהובאו לעיל, ביחס לערלה וכלאי הכרם.

ד. באופן קיצוני יותר ביאר בשו"ת חלקת יעקב[19], שלדעת רש"י אין כלל מצווה בשריפת תרומה, אלא שדינה בשריפה לעניין שאפרה מותר אחר שריפתה, בשונה מאיסורי הנאה שדינם בקבורה, שאפרם אסור.

נמצא, שלדעת רש"י על פי הבנת רוב האחרונים, אין חובה לשרוף את התרומה, אלא די באיבודה בדרך אחרת, כל שלא יבוא לידי תקלה. לעומת זאת, לדעת התוספות ורוב הראשונים[20] מצווה לשורפה, ומשמע שאין אפשרות אחרת לקיים את המצווה[21].

 

ג. המנהג להשליך את החלה לאשפה

השו"ע[22] והרמ"א[23] נקטו באופן פשוט שחלה טמאה נשרפת, ולא הזכירו כל אפשרות אחרת, ומשמע שפסקו כדעת רוב הראשונים הנ"ל.

למרות זאת, החכמת אדם[24] ציין שנהגו בזמנו להשליך את החלה, והוא מערער על כך:

"החלה וכן התרומה בזמן הזה שהוא טמא צריך לשרוף דוקא, ולא כמו ששמעתי שנוהגין לאבדו או לזרוק לים".

בדומה לכך, הובא בשם הגר"ע יוסף[25]:

"לפיכך גם כיום יש מצוה בשריפת החלה, וכבר הזהיר על כך מרן אאמו"ר שליט"א, הובאו דבריו בספר תבואות השדה (על הלכות חלה, פרק ח סעיף א). ושם העיר על מה שיש נשים המרצות ומפרסמות שאין חובה כיום לשרוף את החלה, ודי במה שעוטפים ומשליכים את החלה לאשפה, והן טועות, ואין לשמוע להן".

אולם, בדברי הפוסקים האחרונים מצאנו שהתירו באופנים שונים להימנע משריפת החלה.

בשו"ת מהר"י שטייף[26], דן במי שאין באפשרותו לשרוף את החלה, וכתב כמה אפשרויות אחרות:

"ואם אי אפשר לשורפה בבית, יש לשורפה בשוק כמו שנוהגים פה לשרוף החמץ. ואם גם זה אי אפשר, י"ל שיקברו בכדי להסיר ממכשול, ובשעת הדחק נראה דיש לכורכה בב' כריכות בנייר, ושוב יש ליתנה לתוך הכלי שמונחים החפצים שמשליכין לחוץ, שאז לא שייך עוד תקלה, שמשם אין בני אדם לוקחים דבר לאכול או ליהנות, אבל מצוות שריפה לא קיים בזה".

בדומה לכך, בשו"ת מנחת יצחק[27] האריך לדון אם חובה לשרוף את החלה כשהיא פחות מכזית, ולמעשה סיכם (ביחס לחלת חו"ל):

"ובזה תבנא לדינא, דבודאי הצורך לשורפם דוקא כמי שכתב כהד"ג נ"י, אבל במקום שאי אפשר, י"ל דבשעת הפרשה יאמר שפחות קצת מכזית יהי' חלה ודאי, והמותר יהי' חלה רק אם יבוא לידי שריפה (כלומר, אם תישרף האשפה), ויעטפם בנייר ויכניסם לחביתין של אשפתות".

בשמירת שבת כהלכתה[28] הביא את דברי האחרונים הנ"ל, וציין שכיום די לעטוף בשקית ניילון, אפילו אם אינו כורך בנייר פעמיים.

מדברי הפוסקים הנ"ל עולה, שככלל חובה לשרוף את החלה, ואילו השלכת החלה לאשפה בדרך כבוד, אינה אלא פתרון מקומי לשעת הדחק. אולם החזון איש[29] כתב שהמנהג כיום להשליך את החלה לאשפה לכתחילה:

"הנה מעיקר הדין חייבין לשרוף תרומה טמאה... אף שאנו נוהגין להקל בקבורה מפני שטורח עלינו שריפתן וחיישינן שמא אתו עלה לידי תקלה".

בטעם שרבים מקלים בזה, ולא חששו לביטול המצווה, כתב הגר"מ שטרנבוך[30], שיתכן שסמכו על כך שבתרומה וחלה מדרבנן (כמו בזמן הזה), אין חובת שריפה מן הדין, כיוון שאינם דומים לקדשים. טעם נוסף כתב הגר"א וייס, שכיום אין מצוי לכל אדם בביתו תנור מוסק, ועל כן שריפת החלה כרוכה לעיתים בטורח רב, ואם ישהה את החלה בכדי לשרפה, עלול לבוא לידי תקלה, שתחזור ותתערב בבצק וכדומה, וחשש זה עולה בחשיבותו על קיום מצוות השריפה, אף לדעת הראשונים החולקים על רש"י.

 

ד. מורכבות ביצוע השריפה

כתב הרמ"א[31]:

"י"א כששורפין החלה עושין לה היסק בפני עצמה, דישראל אסור ליהנות ממנה. ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת".

והש"ך[32] כתב:

"ונכון לעשות לה מדורה לעצמה במקום שאין מבשלים שם או בתנור שאופים בו המצות טרם הורדו לתוכו המצות, שאז ידוע לו שלא תבא לידי הנאת ישראל טרם כליא איסוריה".

מבואר, שצריך להיזהר שלא לשרוף את החלה באופן שיהנה ממנה ישראל, וכן שאין לשורפה בתנור בזמן שיש בו מאכלים אחרים, שיקבלו טעם או ריח של החלה.

בשריפת החלה בתנור כיום (בלא אש), יש לדקדק היטב שהחלה אכן תשרף כראוי ותיעשה לאפר, ולעיתים קרובות הדבר אינו מעשי. מעבר לכך, החלה אסורה באכילה, ועל כן אם מניחים אותה להישרף בתבנית, הרי שהתבנית בולעת איסור ולא ניתן יהיה להשתמש בה למאכלים אחרים. גם כשנותן את החלה בקרקעית התנור, במקום שאין רגילים להניח את התבשילים, יש לחשוש לכתחילה לבליעת טעם החלה באמצעות זיעה בכלל התנור[33]. בכדי להימנע מחששות אלו, אם רוצה לשרוף את החלה בתנור, עליו להקפיד לעוטפה היטב בנייר אלומיניום (באופן שהחלה אכן תישרף), כך שלא תעלה ממנה זיעה ותתפשט בתנור. כמו כן, בשריפת החלה על הגז יש לדקדק שלא להניח את החלה ישירות על החצובה, בכדי שלא להבליע בה את האיסור, אלא יש להחזיקה באמצעות כלי (כגון מזלג), שישמש רק לתכלית זו.

למעשה, שריפת חלה בצה"ל קשה מאוד לביצוע ועלולה לגרור עמה תקלות שונות של הבלעת טעם איסור במיכון המטבחי. כמו כן, השהיית החלה בכדי לשרפה במדורה בפני עצמה עלולה להוביל לתקלות, אם תשוב החלה ותתערב בעיסה. מלבד זאת, מידת החיוב של המשגיח לשרוף את החלה, פחותה מחובתו של מי שהעיסה בבעלותו[34]. על כן בבסיסי צה"ל יעטפו את החלה בניילון וישליכוה בדרך כבוד לפח האשפה, כפי שנהגו רבים גם בביתם הפרטי, וכפי שמקובל גם במאפיות ובבתי חרושת גדולים, ופוק חזי מאי עמא דבר.

 

סיכום

אין להשהות את החלה בצה"ל בכדי לשורפה, אלא יש לעוטפה בניילון ולהשליכה בדרך כבוד לאשפה.

 

 

[1] פ"ז מ"ה.

[2] תמורה לד ע"א.

[3] כה ע"א.

[4] כד ע"א.

[5] שבת שם ד"ה כך. בחידושי הריטב"א נקט בסתמא שיש בכך מצווה מן התורה.

[6] לה ע"א.

[7] סוכה שם.

[8] או"ח סימן קפ.

[9] תוספות ותוספות הרא"ש (שבת שם ד"ה כך), רמב"ן (שבת קכה ע"ב), ריטב"א ומאירי (שבת כה ע"א).

[10] שם.

[11] וכ"כ הברטנורא (שם).

[12] כה ע"א.

[13] שם ד"ה כך.

[14] מו ע"א ד"ה כיצד, וכן עולה מדבריו בביצה כז ע"ב ד"ה חלה שנטמאה.

[15] פסחים כא ע"ב.

[16] או"ח סימן קד.

[17] שבת שם.

[18] כלי חמדה (חיי שרה ג), הגר"א וייס (קונטרס זכרון שבתי ואריה - הלכות חלה, מבי רב סימן ב).

[19] יו"ד סימן קפו.

[20] בפירוש משנה ראשונה (חלה פ"ד מ"ח) כתב, שלא נמצא ברמב"ם מצווה לשרוף תרומה טמאה, אולם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן יג) העיר, שבהלכות יום טוב (פ"ג ה"ח) כתב הרמב"ם שמצווה לשרוף חלה שנטמאה כמו שמצווה לשרוף קודשים שנטמאו. נוסף על כך, בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן קפו) דייק בלשון הרמב"ם, שאין חובה לשרוף ערלה וכלאיים (מאכלות אסורות פרק טז הלכה כז) בשונה מקודשים (פסולי המוקדשים פרק יט הלכה א). אולם נראה מלשון הרמב"ם שדין החלה כקודשים, כדעת רוב הראשונים.

[21] הגר"א וייס (שם) נקט בדעת כל הראשונים שאין חובה לשרוף את התרומה, אך מדברי הריטב"א וכל הראשונים הנ"ל משמע שלא כדבריו.

[22] יו"ד סימן שכב סעיף ד.

[23] שם סעיף ה.

[24] שערי צדק (פרק יד סעיף לד).

[25] ילקוט יוסף, אוצר דינים לאשה ולבת (סימן שכח הערה ז).

[26] סימן רעו.

[27] שם.

[28] ח"ב פרק מב הערה נג.

[29] דמאי סימן טו ס"ק א, והובאו דבריו למעשה בדרך אמונה (תרומות פ"ב ס"ק קלט, ביכורים פ"ה ציון ההלכה ס"ק נט).

[30] מועדים וזמנים (ח"ז סימן קעד).

[31] יו"ד סימן שכב סעיף ה.

[32] ס"ק ח.

[33] ראה על כך באריכות לעיל פרק ג תשובה ח סעיף ג.

[34] ראה שו"ת חת"ס (או"ח סימן קה).