פרק ו

תשובה ו - הכשרת סכינים

 

שאלה:

האם ניתן להכשיר סכין טרפה לשימוש בחם או בצונן? כיצד תתבצע הכשרת סכין שהביא מביתו טבח שאינו נאמן על הכשרות?

 

תשובה:

א. הכשרת סכין בהשחזה

במשנה במסכת עבודה זרה[1] נאמר:

"הסכין - שפה והיא טהורה".

בגמרא[2] הובאה דרך הכשרה נוספת:

"אמר רב עוקבא בר חמא: ונועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ובקרקע שאינה עבודה. א"ר כהנא: ובסכין יפה שאין בה גומות. תניא נמי הכי: סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע".

מסייגת הגמרא, שהכשרה זו מועילה רק לשימוש צונן בסכין:

"אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לאכול בה צונן".

הראשונים כתבו שלוש דרכים מרכזיות בביאור הסוגיא:

לדעת רש"י[3], הסוגיא עוסקת רק בהכשרת הסכין לשימוש צונן, וכוונתה להצריך גם שיפה באמצעות אבן משחזת (וי"א באמצעות ניקוי במטלית) וגם נעיצת הסכין עשר פעמים בקרקע.

לדעת הרא"ש[4], הרשב"א[5] וראשונים רבים נוספים, כוונת הסוגיא להסתפק באחת מדרכי ההכשר, או שיפה או נעיצה בקרקע, וכל זה אינו מועיל אלא לחתוך בסכין צונן.

לדעת הרמב"ם[6], שיפה מועילה כהכשרה גמורה אף לשימוש בחם, ואילו הנעיצה בקרקע אינה מועילה אלא לשימוש צונן.

להלכה, פסק השו"ע[7] כדעת הרמב"ם, שניתן להכשיר את הסכינים באמצעות שיופם באבן משחזת אף לעניין שימוש בחם:

"ואם יש בה גומות או שרוצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה במשחזת של נפחים היטב על פני כולה".

ואילו הרמ"א פסק שלכתחילה דינה של שיפה כנעיצה, ואינה מועילה אלא לחתוך בו צונן. אלא שהרמ"א הוסיף וכתב:

"ואם לא יוכל ללבן הסכין היטב משום הקתא, ילבנו ויגעילנו אח"כ וכו', ואם השחיז במשחזת היטב בכל מקום והגעילו אחר כך מהני אפילו לכתחילה כמו ליבון, אם יוכל לנקות הגומות שבו".

אם כן, לדעת הרמ"א ההשחזה מועילה אף לחם אם בנוסף אליה מתבצעת גם הגעלה.

 

ב. הכשרת הסכין בנעיצה בקרקע ובאמצעות סקוטש

לעומת ההשחזה, נעיצת הסכין בקרקע אינה מועילה אלא לשימוש צונן, וכפי שפסק השו"ע[8]:

"סכין ישן בין גדול בין קטן, הניקח מהעובד כוכבים, אם בא להשתמש בצונן, אם אין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה, וצריך שכל נעיצה ונעיצה תהיה בקרקע קשה לפיכך לא ינעוץ במקום שנעץ נעיצה אחרת".

מבואר שאם הסכין חלקה, ניתן לנעוץ אותה עשר פעמים בקרקע ולהשתמש בה צונן.

יש לעיין האם ניתן להכשיר את הסכין גם בדרך אחרת מלבד נעיצה, כגון על ידי ניקויה באמצעות סקוטש או צמר פלדה.

מדברי התוספות[9] נראה, שאופן ההכשרה שבגמרא הוא בדווקא, ואין אפשרות להכשיר בדרך אחרת:

"ואומר מורי, דהא דקאמר הכא נועצה עשר פעמים בקרקע, היינו דוקא בקרקע קשה שהיא מעברת השומן ושפה, אבל לא רכה שאינה מעברת השומן, וגם לא קרקע קשה יותר מדאי, ודוקא נקט קרקע ולא אבן ולא אפר ולא קרקע רכה".

לעומת זאת, כמה ראשונים הזכירו דרכים נוספות של הכשרה במקום נעיצה בקרקע. כך כתב הראבי"ה[10]:

"ונ''ל אם משפשפ(ת)ו בקרקע יותר מי' פעמים כל כך עד שנראה שעבר השומן ממנה יפה יפה ואפילו בלא נעיצה דיו בכך, ואפילו אם יש בסכין גומות".

וכן כתבו תלמידי רבנו יונה[11]:

"נועצה י' פעמים בקרקע. אומר רבינו יעקב ז''ל שה''ה אם ישפשף הסכין יפה באפר ומים".

על פי ראשונים אלו כתב לנו מחבר הספר ארחותיך למדני, שניתן להסתפק בניקוי יסודי של הסכין באמצעות סקוטש או צמר פלדה, ולהשתמש בסכין בצונן.

אולם נראה שאין לסמוך על כך לכתחילה, שכן מסתימת דברי רוב הראשונים, הרמב"ם והשו"ע, אין להכשיר את הסכין אלא באמצעות נעיצה, ולא הזכירו אופנים אחרים לניקוי הסכין[12], וכפי שמשמע מלשון התוספות. יתירה מזאת, דעת השו"ע[13] שנעיצה בקרקע מועילה גם לחתוך בה דבר חריף, ומשמע שהכשרה זו אינה ניקיון השומן בעלמא, ועל כן קשה להסתפק בשפשוף על ידי סקוטש, שאינו מפליט אלא מנקה, וכן הורו למעשה רבים מפוסקי דורנו[14]. אולם נראה שבשעת הדחק ניתן לסמוך על שיטות הראשונים המקלים[15], ולהסתפק בניקיון יסודי של הגומות על ידי סקוטש, ולאחר מכן לנעוץ את הסכין י' פעמים בקרקע קשה.

 

ג. הכשרת סכין בהגעלה או בליבון

לגבי דרך ההכשרה של הסכין לשימוש חם, נאמר במסכת פסחים[16]:

"אמר ליה רבינא לרב אשי: הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו? אמר ליה: לדידי חדתא קא עבדינן. - אמר ליה: תינח מר דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי? - אמר ליה: אנא כעין חדתא קאמינא; קתייהו בטינא, ופרזלייהו בנורא, והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין. והלכתא: אידי ואידי ברותחין, ובכלי ראשון".

הרי שהכשרת הסכינים בהגעלה.

לעומת זאת, במסכת חולין[17] מבואר, שהכשרה של סכין בליבון, וכן מפורש בתוספתא[18]:

"הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין".

הראשונים נחלקו בביאור היחס שבין הסוגיות ובפסיקת ההלכה למעשה.

לדעת רש"י[19], הכשרם של סכינים בהגעלה, כמבואר במסכת פסחים, ואילו לדעת התוספות[20] צריך ללבן סכינים שבלעו איסור, ורק לגבי חמץ נקטה הגמרא שדי בהגעלה, כיוון שחמץ 'היתרא בלע'.

עוד כתבו התוספות[21], שנחלקו ר"ת וריב"א בהכשרם של סכינים קטנים:

"ואומר ר"ת דהא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכא ד'איסורא בלע', היינו דוקא באיסור דסכין גדולה שדרך לצלות בה בשר, דיקא נמי דקתני בתוספתא, הסכינין והשפודין כו', סכינין דומיא דשפודין ואסכלא, אבל סכינים קטנים שאין דרך לצלות בהם בשר ודאי סגי להו בהגעלה, אף בשל עובדי כוכבים. וריב"א מצריך ליבון גם בסכינין קטנים, לפי שפעמים דרך להפוך בהם בשר על גבי גחלים. ור"ת אומר דזה אינו קרוי תשמישו על יד האור, כיון דאין תשמיש קבוע ע"י האור סגי בהגעלה".

מבואר שנחלקו ר"ת וריב"א כיצד יש להכשיר סכינים קטנים שלרוב אין משתמשים בהם ישירות על האש, אך לעיתים נעשה בהם שימוש כזה.

לעומת זאת, הרא"ש[22] הביא את מחלוקת הראשונים באופן שונה:

"סכינין ישנים הנקחים מן עובדי כוכבים, היה אומר ה"ר יצחק בר"מ דבעי ליבון, דרך עובדי כוכבים לתקן בהן הפתילה בפי הנר של חלב בשעה שדולק, והופכין בהן בשר על גבי גחלים, ואמר ר"ת כיון דאין תשמישו לכך לא חיישי דלמא מיתרמי ועביד הכי, ואפילו איתרמי דעביד כל מה דאין הישראל משתמש בו על ידי האור סגי ליה בהגעלה ברותחין".

לדבריו, מחלוקת הראשונים היא האם הגעלה מועילה לסכין שאין ודאות שנאסרה על ידי האור, וכן האם ניתן להשתמש בדרך בישול בכלי שצריך ליבון.  

 

ד. פסיקת השולחן ערוך והרמ"א

למעשה, פסק השו"ע[23] שסכין שבלעה איסור יש להכשירה בליבון חמור, ואילו הרמ"א הוסיף:

"ומיהו וכו' אם הגעילו ולא לבנו ואין בו גומות וחתך בו מאכל חם לא נאסר, אפילו הסכין בן יומו".

וביאר הגר"א[24]:

"דלדינא העיקר דהגעלה מהני ואין צריך ליבון, אלא אותן שתשמישן על ידי האור, כגון גדולים יותר מדאי שצולין עליה ודוקא בקבע".

ואילו ערוך השלחן[25] כתב שאף בסכינים גדולות די בהגעלה מן הדין:

"ולכן נראה דסבירא ליה דגם בגדול מהני הגעלה וכו' ורק לכתחילה יש להחמיר כדעת האוסרים ולהצריך ליבון".

כעין זה כתב החק יעקב[26]:

"ועיין בפר"ח שם סוף סימן קכא שהכריע דאף בסכינים של איסור סגי בהגעלה אפילו לכתחילה, ובאמת נראה לי עיקר לכתחילה כפסק השו"ע שם וכ"כ באיסור והיתר כלל נח דין כא בשם או"ז, אכן בדיעבד אין לאסור אם יגעילו והשתמש בו בחמין".

וכן פסק למעשה המשנה ברורה[27], אף שבשער הציון[28] ציין שהגר"א החמיר בסכין גדולה.

לאור זאת, נראה ברור שלמנהג האשכנזים, סכין שאין ודאות שבלעה איסור, כסכין המצויה בדירת הגנ"ש, די לנקותה היטב שלא יהיה עליה שומן בעין ולהגעילה (ולרווחא דמילתא ילבן להב הסכין בליבון קל ואח"כ יגעילנה). אולם לנוהגים כפסקי השו"ע, לכאורה חובה ללבן את הסכין בליבון חמור.

לגבי הכשרת סכין לשימוש בפסח, כתב השו"ע[29]:

"סכינים מגעילן בכלי ראשון ומותרין".

מבואר שלגבי הכשרת סכין שבלעה חמץ, פסק השו"ע שהגעלה מועילה להכשרת הסכין לפסח, אף שלגבי סכין שבלעה איסור הצריך ליבון.

בדברי האחרונים נאמרו שתי דרכים מרכזיות להסברת החילוק שבין פסיקת השו"ע בהלכות הכשרת כלים, לפסיקתו בהלכות פסח: יש שכתבו[30], שהשו"ע הקל בפסח משום שצרף את דעת הסוברים שחמץ 'היתרא בלע', ויש שכתבו[31] שאין דרך להשתמש בסכין לחמץ על ידי האור, ואף אם השתמש באקראי, אין זה אלא מיעוטא דמיעוטא, ואפילו בסכין גדולה.

מחלוקת האחרונים בביאור דעת השו"ע נובעת מכך, שככלל השו"ע החמיר להחשיב את החמץ כ'איסורא בלע'. אולם לכל השיטות, סכין שבלעה חלב או בשר, וכן סכין שבלעה בשר וחלב בזה אחר זה כשעברו ביניהם עשרים וארבע שעות, הכשרתם בהגעלה, שכן באופן זה הסכין מוגדרת 'היתרא בלע', וכן כתב המשנה ברורה[32], וכפי שהתבאר לעיל תשובה א[33].

מדברי האחרונים הנ"ל יש ללמוד, שסכין שאין משתמשים בה על ידי האור אלא מיעוטא דמיעוטא, די להכשירה בהגעלה, וכן כתב ערוך השלחן[34]:

"ונ"ל דבמדינתנו שאין צולין בשר על האש, א"צ לסכין שנטרף ליבון ודי בהגעלה, ורק בסכינים פשוטים של בתי הממשלות, שלפרקים חותכים בהם כבר בעודנו על האש, יש להחמיר בליבון או בהשחזה והגעלה כמ"ש, וסכינים קטנים רחוק לגמרי בזמנינו שישתמשו בהם ברותח, וע"פ רוב הם של חלב שחותכין בהן גבינה ומושחין בהן חמאה, ובודאי די בהגעלה".

 

ה. הכשרת סכין שיש בה חורים וסדקים

השו"ע[35] הגביל את האפשרות להכשיר באמצעות הגעלה, לכך שהסכין תהיה נקיה כראוי:

"וקודם ההגעלה צריך לשופן יפה במשחזת או בריחיים (והוא הדין בדבר אחר שמסיר החלודה סגי[36]) להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרם. הלכך אם יש בו גומות ואינו יכול לנקותו יפה, אינו מועיל לו הגעלה לבד, וצריך ליבון במקום הגומות".

על פי זה כתב המשנה ברורה[37]:

"מטעם זה הסכימו האחרונים, דהסכין שהקתא שלו מחובר במסמרים קטנים, אין מועיל לו הגעלה, כי יש גומות הרבה במקום המסמרים. ואצ"ל אם גוף הבית יד נעשה משני חלקים מדובקין ויש ריוח מעט ביניהם להכניס לשם הסכין, שע"פ הרוב א"א לנקר שם היטב. וכן לפעמים יש פגם בין להב לקתא, וא"א לנקות היטב זה המקום, אם לא שיסיר הקתא מהלהב. וכן אם יד הסכין דבוקה בבית יד ע"י דבק, אין מועיל הגעלה דכיון שהדבק מתקלקל במים רותחין, יש לחוש שמא יחוס על הדבק ולא ירתיח המים יפה. וכן אם הבית יד עשויה מקרן, ג"כ אין הגעלה מועלת, שהקרן מתקלקל במים רותחין ויש לחוש שמא יחוס עליו".

הרי שלמעשה אין להגעיל סכינים שיש בהן חורים וסדקים, כגון בין הקת לסכין, כיוון שלא ניתן לנקותם כראוי.

אמנם, פשוט שבאופן זה אין צריך ללבן את החורים והסדקים בליבון חמור, אלא די בליבון קל, כפי שכתב הרמ"א[38] בפירוש:

"דבר שדינו בהגעלה רק שיש בו סדקים וכו' סגי בליבון קל כזה".

וכתב המשנה ברורה[39]:

"דהיינו שישים שם גחלים בוערות, די שישהה אותם עד שקש נשרף עליו מבחוץ, שבזה השיעור ודאי נשרף כל ממשות האיסור שימצא בעומק הסדקים והגומות".

אולם כאשר יש סדקים בין הסכין לבין הקת, אין אפשרות מעשית להכשיר באופן זה, מכיוון שחושש ללבן שם כראוי שלא תתקלקל הקת.

בספר חוט שני[40] דן באפשרות להכשיר סכין כזו על ידי שפיכת נפט וכדומה לתוך הקת, והעלה להחמיר מחשש שהשפעת הנפט תתפוגג והפירורים שבתוך הקת ישובו להיות מושבחים. אולם נראה שחשש זה אינו מצוי, ועל כן במקום צורך, כשאין אפשרות לרכוש סכין אחרת, וביחוד כשמשתמש בסכין זמן קצר כמספר ימים, יש להקל לשפוך חומר פוגם לסדק שבין הקת ללהב הסכין, ללבן בליבון קל את הסדקים שבלהב, ולאחר מכן להגעיל את הסכין כולה עם הקת.

 

סיכום

א. סכין פרווה שבלעה בשר או חלב, וכן סכין בשרית שבלעה חלב בעוד היא אינה בת יומה, די להכשירה בהגעלה, אחר שינקו את הסכין באופן יסודי מכל שאריות השמנונית שעליה.

אם יש בסכין פגימות וכדומה, ילבן במקום הסדקים בליבון קל, ולאחר מכן יגעיל.

אם יש סדק בין הקת לבין הלהב, לכתחילה טוב שלא להכשיר את הסכין, ובמקום צורך ישפוך סבון לתוך הנקב.

ב. סכין שבלעה איסור יש ללבנה ליבון חמור כדי להשתמש בה בחם, ועל כן למעשה לא ניתן להכשירה (ראה סעיף ד).

בדיעבד אם הגעילה וחתך בה בחם, המאכל מותר באכילה.

כאשר קיים ספק אם הסכין בלעה איסור, אף שקרוב להניח שכן, די להגעילה, אך ראוי ללבנה ליבון קל.

ג. נעיצת הסכין בקרקע עשר פעמים מועילה כדי להכשירה לחיתוך צונן, והמחמיר להימנע מחיתוך מאכלים חריפים תבוא עליו ברכה.

שפשוף הסכין בסקוטש אינו מועיל כנעיצה בקרקע, אך המקל בזה בשעת הדחק לצורך שימוש בצונן - יש לו על מי שיסמוך.

 

 

[1] עה ע"ב.

[2] עו ע"ב.

[3] שם ד"ה ונועצה וד"ה לאכול בה צונן.

[4] שם פ"ה סימן לו.

[5] שם עה ע"ב במשנה.

[6] מאכלות אסורות פרק יז הלכה ז.

[7] יו"ד סימן קכא סעיף ז.

[8] יו"ד סימן קכא סעיף ז.

[9] שם ד"ה אמר רב הונא בריה דרב יהושע.

[10] תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף פ.

[11] ע"ז שם.

[12] ואף לגבי סכין שיש בה גומות, לא הציע השו"ע לנקות את השומן שבגומות קודם הנעיצה באמצעות שפשוף, ומשמע שצריך דווקא ללבן (או להשחיז, ראה פרי תואר ס"ק יב ולעומת זאת דרכי תשובה ס"ק פב בשם ספר בית דוד).

[13] שם.

[14] הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ג הע' יד), הגר"נ קרליץ (חוט שני פסח פרק י, סימן תנא אות יט ס"ק יח) והגרי"ש אלישיב (ברכת שלמה תערובות עמוד קעב).

[15] ראה גם כנסת הגדולה (הגהות הטור אות צו) שציין לדברי הראשונים שהתירו לנקות את השומן שבגומות באמצעות שפשוף בפחם.

[16] ל ע"ב.

[17] ח ע"א.

[18] ע"ז פ"ח ה"ב.

[19] ע"ז עו ע"ב ד"ה ולאכול בה צונן.

[20] ע"ז שם ד"ה אמר רב הונא בריה דרב יהושע.

[21] שם.

[22] שם פ"ה סימן לד.

[23] שם.

[24] ס"ק לא.

[25] אות לב.

[26] או"ח סימן תנא ס"ק יד.

[27] סימן תנא ס"ק יט.

[28] ס"ק כב.

[29] או"ח סימן תנא סעיף ג.

[30] חק יעקב (ס"ק יד) ומשנה ברורה (שם ס"ק יט), וראה מג"א (ס"ק ו) והגהות רעק"א (שם, על המג"א) בדעת הרמ"א.

[31] ביאור הגר"א (שם), חידושי החת"ס (שם).

[32] שם.

[33] סעיף ה.

[34] יו"ד שם, וכן נקט הזבחי צדק (שם אות לג), ואף שכתב הדרכי תשובה (ס"ק פא) בשם ספר יד יצחק, שיש להצריך ליבון לכל הסכינים משום 'לא פלוג', נראה שדברי האחרונים הנ"ל עיקר, ואין לחדש גזירה מדעתנו בלא שהוזכרה בדברי הקדמונים, וכל שכן שיש לצרף את דברי האגרות משה (יו"ד ח"ג סימן יד אות ג) להסתפק בהגעלה, מאחר שנוהגים להכשיר את הכלים דווקא כשאינם בני יומם.

[35] או"ח שם.

[36] משנה ברורה (ס"ק כא).

[37] ס"ק כג.

[38] שם סעיף ד.

[39] ס"ק לג.

[40] פסח סימן תנא סעיף ג ס"ק ד.