פרק א

תשובה א - יסודות דיני הכשרת כלים שבלעו איסור או בשר בחלב[1]

א. 'איסורא בלע' ו'היתרא בלע'

הגמרא במסכת עבודה זרה[2] עומדת על סתירה בין שתי משניות:

"רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן: השפודין והאסכלא - מלבנן באור, והתנן גבי קדשים: השפוד והאסכלא - מגעילן בחמין. א"ל, עמרם ברי, מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא היתירא בלע, התם 'איסורא בלע'. אמר רבא, סוף סוף כי קא פליט - איסורא קא פליט וכו', רב אשי אמר, לעולם כדאמרן מעיקרא: הכא התירא בלע, הכא 'איסורא בלע', ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט - איסורא קא פליט! בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה".

מבואר, ששיפודים וכדו' שצלו עליהם בשר של איסור, יש להכשירם בליבון, בהתאם להלכה 'כבולעו כך פולטו'. לעומת זאת, שיפודים שצלו עליהם בשר קודשים שנעשה לאחר מכן נותר, די להכשירם בהגעלה, כיוון שבעת הצלייה היה הבשר היתר.

הרמב"ן[3] וראשונים נוספים כתבו בשם הראב"ד, שכלים שבלעו חמץ קודם הפסח באמצעות צלייה או אפייה, די להכשירם בהגעלה, מכיוון שבעת בליעת החמץ, הוא היה נחשב להיתר. לעומת זאת, דעת הרמב"ן שחמץ שנבלע קודם פסח נידון כ'איסורא בלע', וביאר את גדר 'היתרא בלע' על פי שיטתו:

"הכי קאמר כשבלע האיסור עדיין לא היה שמו עליו, שלא היה נקרא נותר, ולאחר שהוא בלוע הוא שחל עליו שם זה, ואין איסור נותר חל על בלוע, אלא במה שהוא ראוי לפלוט על ידי הגעלה, שהיא בליעה גדולה שיהא בה נותן טעם, וכשהגעיל אף על פי שנשאר בה מעט שאינה פולטת אלא על ידי האור, אינה אוסרת, אבל חמץ בפסח כיון שהיה שמו עליו, וממשו של חמץ בלע, מהשתא נמי 'איסורא בלע' ליאסר בפסח".

ביתר ביאור כתב המאירי[4]:

"שזה שאמור בנותר 'היתרא בלע', מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה, לא היה נותר, אבל אחר שנבלע היה נותר, ומתוך כך דיו בהגעלה, שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע, אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא, ואיסור של פסח בלע, וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר, דמעיקרא קדש והשתא נותר, ואין שם מתחדש יפה על הבלוע, אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ, אלא שנתחדש בו איסור".

מבואר, שלדעת הראב"ד אין צורך ללבן אלא כלי שבלע איסור בעין, ואילו כלי שבלע היתר דינו לעולם בהגעלה[5]. לעומת זאת לדעת הרמב"ן, כוונת רב אשי היא, שאין האיסור חל ומתחדש על הבלוע בכלי, שאינו יוצא בהגעלה אלא בליבון לרוב קלישותו, ועל כן הבליעה של בשר הקודש אינה נעשית נותר כלל. מה שאין כן בליעת חמץ, שאין צריך להתחדש בה דבר כדי שתיאסר בפסח.

ב. כלי בשר שבשלו בו חלב – 'היתרא בלע'?

על פי דרכו של הראב"ד וההולכים בשיטתו, הסוברים שחמץ שנבלע קודם הפסח נחשב 'היתרא בלע', ודי להכשירו בהגעלה, נראה פשוט שהוא הדין שכלי שבלע בשר או חלב של היתר, די להכשירו בהגעלה על מנת להשתמש בו באופן ההפוך. אולם, לשיטת הראשונים הסוברים שהחמץ נחשב 'איסורא בלע', יש לדון האם די להכשיר את הכלי הבשרי באמצעות הגעלה כדי להשתמש בו לחלב. בדעת הרשב"א נראה שהקל בכך, שכן אף שנקט בבירור[6] שבכלי חמץ 'איסורא בלע', לגבי כלי שבישל בו בשר כתב[7], שאם בישל בו ירקות ניתן לבשל בו אחר כך חלב, הואיל ו'היתרא בלע'.

לעומת זאת, מדברי המאירי[8] נראה שנטה לאסור בזה:

"מכל מקום יראה מזו שאם צלו בו בבשר מאתמול, דיו בהגעלה לצלות בו גבינה היום, שהרי התר בלע, וכשאיסור בשר בחלב ראוי לחול עליו אינו בעין ודיו בהגעלה. אלא שאני חוזר ודן לאיסור, הואיל ואלו בלעה היום היה בו טעם לשבח בשעה שצולה בה הגבינה, והוא אסור גמור".

משמע ממסקנת דבריו, שכלי שצלו בו בשר צריך להכשירו בליבון כדי להשתמש בו לגבינה.

לגבי חמץ בפסח, משמע בדברי השו"ע[9] שחשש לדעת הסוברים שהוא בכלל 'איסורא בלע', ועל כן הצריך ללבן שיפודים ואסכלאות שבלעו חמץ. אף על פי כן, כתב השו"ע בהלכות יום טוב[10]:

"מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדו"ן של גבינה, ואחר הליבון יאפו בו פשטיד"ה של בשר, והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד, אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה, אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר".

נמצא שכלי שבלוע מבשר על ידי אפיה, אין דינו בליבון חמור, אלא די לו בליבון קל, ועל כן ניתן להכשירו ביום טוב, הואיל ואין ניכר שעושה מעשה לתיקון הכלי[11]. משמע שבליעת בשר או חלב נחשבת 'היתרא בלע', ועל כן די לה בליבון קל המקביל להגעלה.

אולם הש"ך[12] הסתפק כיצד יש לדון בעניין הכשרת מחבת בשרית שרוצה להשתמש בה לחלב (או להיפך)[13], וכתב שאם הטעם שמקלים להסתפק בהגעלה במחבת שבלעה חמץ הוא משום שבליעת החמץ אינה נעשית באופן ישיר אלא באמצעות מים, אם כן מחבת שבלעה חלב ישירות צריכה ליבון. מבואר לדעתו, שאם חמץ נחשב 'איסורא בלע', הוא הדין גם שכלי בשרי נחשב 'איסורא בלע' לעניין הכשרתו לשימוש חלבי, ועל כן חובה ללבנו אם בלע ישירות על ידי האור.

בדרך זו של הש"ך נקט גם הפר"ח[14], והסביר את החילוק שבין נותר לבין בליעת בשר או חלב באופן זה:

"דשאני נותר דמעיקרא בשר והשתא נותר, אבל בחמץ שמו עליו, מעיקרא חמץ והשתא חמץ, ואף שהיה היתר בשעת בליעתו, כיון דחמץ הוה מקרי, כי השתא 'איסורא בלע' מקרי, וא"כ הכי נמי בקדרה של בשר או של חלב, אף שהוא היתר בשעת בליעתו, מכל מקום איסור בלע מקרי, כיון דשמו עליו, דמעיקרא בשר הוי והשתא בשר מקרי".

לעומת זאת, הפמ"ג[15] ורעק"א[16], העירו על דברי הש"ך מדברי השו"ע בהלכות יום טוב, והסיקו שבליעת בשר או חלב לחוד נחשבת 'היתרא בלע', אף למחמירים לגבי חמץ, וכן מבואר בשו"ת חת"ס[17].

ביישוב הערתם על הש"ך, כתב בספר יד יהודה[18], שהשו"ע הקל דווקא בליבון קל, בצירוף שיטת רבנו אביגדור[19], שהכשרה כזו דינה כליבון חמור, ואילו הש"ך הסתפק ונטה להחמיר ביחס להגעלה. בדומה לכך מצינו ברמ"א[20] לגבי מחבת בפסח, שצרף את שיטת רבנו אביגדור להתיר בליבון קל, לצדדי ההיתר הנוספים שם.

עלה בידינו, שכלי שצלו בו בשר ורוצים להשתמש בו לחלב, או להיפך, לדעת רבים מהפוסקים די להגעילו, וכן פסק הגר"ע יוסף[21], אך כיוון שיש שהחמירו בדבר, נכון לכתחילה להכשירו דווקא בליבון קל.

ג. כלי שבישלו בו בשר וחלב באותו היום

כל האמור עד כה מתייחס לכלי שצלו בו בשר שרוצים להשתמש בו חלב או להיפך, ובתשובה הבאה יתבררו המצבים שבהם מותר או אסור לעשות זאת. אולם כלי שצלו בו בשר וחלב ביחד, פשוט לכל הדעות שהכשירו בליבון חמור, שכן כלי כזה בוודאי בלע איסור.

עם זאת, כתב שו"ע הרב[22]:

"וכן הדין בכלים שנבלע בהן שאר איסורי תורה או איסורי דברי סופרים על ידי האור בלבד, שצריך ללבנם יפה יפה כשיעור שנתבאר, אלא שבשאר איסורין אין צריך ליבון אלא כשנבלע בהם דבר איסור, אבל אם נבלע בהם על ידי האור דבר היתר, ואחר כך נעשה איסור, כגון שנצלה עליהם בשר לבדו שהוא היתר, ואחר כך נבלע בהן חלב, הרי הן נכשרין על ידי הגעלה. ואף על פי שטעם בשר הנבלע בהן על ידי האור אינו נפלט מהם לגמרי על ידי הגעלה, מכל מקום אותו מועט טעם בשר הבלוע מאד בתוכם, עד שאינו נפלט מהם רק על ידי האור, קלוש הוא מאד, ואינו כדאי שיחול עליו שם חדש, דהיינו שם בשר בחלב. לפיכך די להם בהגעלה כדי להפליט מהם עיקר טעם הבשר עם עיקר טעם החלב, שהן אסורין מחמת שהן כדאי להקרא עליהם שם בשר בחלב, והן נפלטין על ידי הגעלה, לפי שאינן בלועין מאד, ומותר טעם הבשר עם מותר טעם החלב שהן בלועין מאד, הרי הן קלושין מאד, ואינן כדאי להיות נקרא עליהן שם בשר בחלב, כיון שטעם הבשר היה קלוש מאד קודם שנבלע בו החלב, אין שם חדש יכול לחול על טעם קלוש הזה".

נמצא, לדעת שו"ע הרב, שאם נבלע בשר בכלי על ידי צלייה, ולאחר מכן בישלו בו חלב, די להגעיל את הכלי, ואין לחשוש לטעם תערובת בשר בחלב שנותר בכלי אחר ההגעלה.

יתירה מזאת כתב שו"ע הרב בהמשך דבריו[23], שאף אם בלע הכלי את הבשר ואת החלב ישירות על ידי האור בזה אחר זה, די להגעיל את הכלי ואין צריך ללבנו:

"ואין צריך לומר כשמגעיל כלי הבלוע מבשר וחלב, שלדברי הכל יכול להגעילו בכלי ראשון לאחר שהעבירוהו מן האש, אף על פי שטעם הבשר והחלב נבלעו בו על ידי האור, אם לא נבלעו בו בבת אחת אלא בזה אחר זה, מטעם שנתבאר למעלה".

דברי שו"ע הרב מחודשים ביותר, שכן בכלי בן יומו שנצלה בו בשר, בישול או צליית החלב מהווה בליעת איסור גמורה, וכן דחה את דבריו בספר שדי חמד[24], וכתב שלא ניתן לסמוך על הוראה זו. מאידך, הובא בשדי חמד[25] מכתב רבי נחום גלאנטי, שסמך על דברי שו"ע הרב וחיזקם, ובשו"ת מהרש"ם[26] כתב שאין לדחות את דברי שו"ע הרב (אף כי לא הקל למעשה, אלא כאשר בליעת החלב נעשתה על ידי משקה, היינו על ידי חלב ניגר), וכן כתב בספר יורו משפטיך[27] בשם הגרב"צ אבא שאול שהקל בזה.

הלכה למעשה נראה שאין להקל בדבר, שכן בספר כנסת הגדולה[28], בשו"ת חתם סופר[29] ובשו"ת רב פעלים[30] מבואר, שדווקא אם צלה גבינה בכלי בשרי שאינו בן יומו די לו בהגעלה, מכיוון שבאופן זה חשיב 'היתרא בלע', ומשמע בבירור שאם הכלי היה בן יומו, דינו כ'איסורא בלע'. מה גם, שלדעת המאירי, אפילו באינו בן יומו דינו כ'איסורא בלע'.

על כן גריל בשרי שאינו בן יומו שצלו עליו גבינה, די להכשירו בהגעלה או בליבון קל. לעומת זאת גריל בשרי בן יומו שצלו עליו גבינה, יש להכשירו בליבון חמור.

לסיכום

א. הכשרת כלים במטבח הצבאי מכל סיבה שהיא ובעקבות תקלה מכל סוג, תתבצע אך ורק לאחר הנחייה מפורשת של רב היחידה, לאחר היוועצות ברמה הממונה.

ב. כלי שצלו בו בשר שאסור באכילה, או בשר וחלב ביחד, או אף בזה אחר זה תוך מעת לעת (24 שעות), חובה ללבנו ליבון חמור בכדי להשתמש בו להיתר. אם מדובר בבישול ולא בצלייה – חובה להגעיל את הכלי.

ג. כלי שצלו בו בשר בלבד, אף שמעיקר הדין די להגעילו לפני שישתמשו בו לחלב[31], לכתחילה ראוי ללבנו ליבון קל, וכן הדין בגריל ששימש לבשר ולאחר מעת לעת השתמשו בו לחלב.

[1] בנספח לספר תורת המחנה ח"ג הובאו עיקרי הלכות הכשרת כלים לפסח. בפרק זה נדון במאפיינים המיוחדים של הכשרת כלים שבלעו איסור או בשר בחלב.

[2] עו ע"א.

[3] שם ד"ה רב אשי.

[4] פסחים ל ע"ב ד"ה הסכינים.

[5] ראה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן כה), בביאור יסוד הקולא שב'היתרא בלע' על פי דרכו של הראב"ד.

[6] תורת הבית (ב"ד ש"ד), ובתשובה (ח"א סימן רסב).

[7] תורת הבית (שם).

[8] ע"ז עו ע"ב ד"ה גדולי הדורות.

[9] או"ח סימן תנא סעיף ד.

[10] שם סימן תקט סעיף ה.

[11] ראה משנה ברורה (שם ס"ק כד).

[12] יו"ד סימן קכא ס"ק ח.

[13] יתבאר בהרחבה להלן תשובה ג סעיף ג.

[14] סימן צג ס"ק א, וכן נראה דעת ערוך השלחן (יו"ד סימן קכא אות יא).

[15] או"ח סימן תנא מש"ז טז.

[16] על הש"ך (הנ"ל), ובשו"ת מהדו"ק סימן מט.

[17] יו"ד סימן קיא.

[18] סימן צג פירוש הארוך ס"ק א.

[19] הגהות מימוניות (מאכלות אסורות פרק יז אות ה).

[20] או"ח סימן תנא סעיף ד.

[21] שו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סימן ז אות ז).

[22] או"ח סימן תנא סעיף יג.

[23] שם סעיף כה.

[24] אסופת דינים מערכת הה"א סוף אות ז.

[25] שם.

[26] ח"ב סימן מב.

[27] ח"א סימן טו.

[28] יו"ד סימן קכא הגה"ט אות צא.

[29] יו"ד סימן קיא.

[30] ח"א סימן יט.

[31] באופנים שמותר להכשיר כלי בשרי לשימוש חלבי, כפי שיתבאר בתשובה ג סעיף ג.