פרק ט

תשובה ט – אכילת בשר על שולחן שאוכלים בו חלב ואכילה לצד אדם שאוכל מאכל אסור

 

שאלה:

האם חיילים הנמצאים יחדיו בדירת הגנ"ש רשאים לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב?

האם חייל שחברו לפילבוקס אוכל מאכלים שאינם כשרים, רשאי לאכול לצידו? האם חייל האוכל לבדו מאכלי בשר, צריך להקפיד להסיר מהשולחן את מאכלי החלב?

 

תשובה:

 

א. איסור העלאת בשר וחלב על שולחן אחד

במשנה במסכת חולין[1] נאמר:

"כל הבשר אסור לבשל בחלב - חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן - חוץ מבשר דגים וחגבים".

מבואר, שאסור להעלות בשר וגבינה על שולחן אחד, ואפילו בשר עוף האסור מדרבנן. בטעם האיסור פירש רש"י[2], שחכמים חששו לכך שהבשר והחלב יגעו זה בזה:

"דילמא אתי למיכלינהו כי הדדי דקא נגעי ובלעי מהדדי".

כעין זה כתב גם המאירי[3]:

"שמתוך ששולחנות שלהם קטנות, היה הדבר מצוי ביותר ליגע זו בזו ובולע אחד מחברו".

לעומת זאת, מלשון הרמב"ם[4] משמע, שחכמים חששו לכך שיאכל את הבשר עם החלב באופן מכוון:

"אסור להעלות העוף עם הגבינה על השלחן שהוא אוכל עליו גזירה משום הרגל עבירה, שמא יאכל זה עם זה, אף על פי שהעוף בחלב אסור מדברי סופרים".

וכן מבואר בלשון השו"ע[5]:

"אפילו בשר חיה ועוף, אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה, שלא יבא לאוכלם יחד".

הרש"ש חידש[6], שאם החלב והבשר נתונים בכלי, מותר להעלותם על שולחן אחד, כיוון שאין חשש שיגעו זה בזה. לדבריו, המשנה נקטה בלשונה גבינה ולא חלב, כיוון שאת החלב נותנים בכלי סגור, ואילו הגבינה מונחת ישירות על גבי השולחן, ויש לחשוש שהיא תיגע בבשר, שלעיתים מונח גם הוא על השולחן ולא בתוך כלי. עוד משמע מדברי כמה פוסקים[7], שיש מקום להקל באיסור העלאה על שולחן אחד בזמן הזה, כיוון שהשולחנות גדולים יותר, והחשש לנגיעת המאכלים זה בזה מועט. אולם, מסתימת הפוסקים נראה שלא הקלו בכל זה[8], וכן נראה על פי דרכם של הרמב"ם והשו"ע, שחכמים חששו לכך שיאכל להדיא מהבשר והחלב המונחים לפניו.

אף על פי כן, כתבו רבים מהאחרונים[9], שאם יושב רחוק מהמאכל מהמין השני, כך שאינו יכול להגיע אליו כשפושט ידו, לא אסרו חכמים. בטעם הדבר נראה, שאף שחששו שיאכל מהמצוי לפניו מתוך הרגל, לא חששו שיקום בתוך הסעודה בכדי להביא מהמין השני.

מלבד זאת, בחידושי ההפלאה[10] דייק, שמותר לאכול מאכל סתמי על שולחן שמונחים עליו בו זמנית בשר וחלב, ולא חששו שיבוא לאכול משני המינים יחדיו.

 

ב. אכילה על שולחן שנמצאים עליו מאכלי איסור

כתב הר"ן[11]:

"ועוד שאפשר שחומרא הוא שהחמירו בבשר בחלב יותר משאר איסורין, דמשום דלא בדילי אינשי מיניה, מפני שכל אחד היתר בפני עצמו, החמירו בו יותר משאר איסורין, כמו שהחמירו בו (דף קג ע"ב) שלא להעלותו עם בשר על השולחן, משא"כ בשאר איסורים שאם אוכל עם העובד כוכבים על השלחן מעלה עליו יין נסך ושאר איסורים".

למד מכך הש"ך[12]:

"ונראה דוקא בשר אסור להעלות על השלחן שאוכל חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו, אבל מותר להעלות בשר נבילה על השולחן שאוכל עליו בשר כשירה".

מדברי הש"ך עולה, שאין חובה להימנע מלאכול מאכלי היתר הנמצאים לצד מאכלי איסור, אף אם האיסור אינו ניכר, כמו בשר נבלה. לדבריו, מותר לאכול פירות היתר על שולחן שמונחים עליו גם פירות האסורים משום ערלה וכדומה. לעומת זאת, דעת הפרי תואר[13] שאם האיסור אינו ניכר, אסור לאכול לצידו מאכלי היתר, שמא יאכל ממנו בשגגה. למעשה, דעת רוב הפוסקים[14] להקל כשיטת הש"ך.

אולם לגבי חמץ בפסח, מבואר בשו"ע[15] שאסור לאכול לצידו כלל[16]:

"אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו אעפ"י שהישראל רואה חמץ של א"י אין בכך כלום. אבל אסור להעלותו עמו על השולחן ואפילו בהפסק מפה".

אף על פי כן, הלכה למעשה יש להימנע מאכילה לצד חבירו בזמן שאוכל מאכלות אסורות.

 

ג. שני סועדים על שולחן אחד

בהמשך המשנה נאמר[17]:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין".

ובגמרא שם התבאר:

"אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: לא שנו - אלא שאין מכירין זה את זה, אבל מכירין זה את זה - אסור. תניא נמי הכי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ב' אכסנאים שנתארחו לפונדק אחד, זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום, זה בא בחתיכתו, וזה בא בגבינתו - אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין, ולא אסרו אלא בתפיסה אחת; תפיסה אחת סלקא דעתך? אלא: כעין תפיסה אחת. א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי: שני אחין ומקפידין זה על זה, מהו? אמר ליה: יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין".

מכאן, ששני אנשים[18] שאינם מכירים זה את זה, רשאים לאכול על אותו השולחן זה בשר וזה גבינה, כיוון שאין דרכם לאכול אחד ממאכלו של השני, מלבד אחים, שאף אם הם מקפידים זה על זה לא יאכלו יחדיו באופן זה.

השו"ע[19] הרחיב את החומרא שנאמרה לגבי אחים גם ביחס למכירים זה את זה:

"הא דאסור להעלותו על השולחן, דווקא בשני בני אדם המכירים זה את זה, אפילו הם מקפידים זה על זה; אבל אכסנאים, שאין מכירין זה את זה, מותר".

האחרונים ציינו שדעת המהרש"ל להקל במכירים ומקפידים, אך למעשה דעת רוב הפוסקים[20] להחמיר בזה כדברי השו"ע.

במידת ההיכרות בה אסרו חכמים לאכול זה עם זה, כתב הש"ך[21]:

"שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כל אחד מחבירו".

נראה אם כן, שחברים ליחידה, לעולם נכללים בגדר מכירים זה את זה, ואינם רשאים לאכול יחדיו זה בשר וזה חלב, אלא אם יעשו היכר, כפי שיתבאר להלן סעיף ד. אולם חיילים המשתייכים ליחידה גדולה ואין ביניהם קשר קרוב, כך שכל אחד מתבייש ליטול מהצלחת של חברו, רשאים לאכול על שולחן אחד זה בשר וזה חלב.

יתירה מזאת, אף כאשר המזון איננו שייך לחיילים באופן פרטי, אלא ניתן להם על ידי צה"ל[22], כל שהבשר או החלב נתונים בצלחת של אחד מהם, והשני אינו רגיל ליטול מהצלחת של חברו, מותר להם לאכול זה בשר וזה חלב על אותו השולחן (במסגרת פרטית, שכן הוראות הכשרות בחדרי האוכל הצבאיים אוסרות להגיש בשר וחלב באותה ארוחה ובאותו זמן). אולם, פשוט שאין להתיר לאכול בשר על גבי השולחן שיש עליו גם מאכלי חלב שרשאי לקחת מהם (אלא אם כן עושים היכר, וראה להלן).

 

ד. היכר

בגמרא שהובאה לעיל התבאר, שאכילת בשר לצד אדם האוכל חלב, נאסרה דווקא 'כעין תפיסה אחת'. בביאור הלכה זו, כתבו התוספות[23]:

"ואם יש דבר מפסיק לא הוי כעין תפיסה אחת, כההיא דמסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל גבי אבני מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות, והיכי דמי כגון דאיכא גובה ביני וביני. ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שולחן אחד, מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בינתיים או אוכל על מפה אחרת, דהוי כעין שתי תפיסות".

וכן פסקו השו"ע והרמ"א[24]:

"ואפילו המכירים, אם עשו שום היכר, כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו, או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכר, מותר.

הגה: ודוקא שאין אוכלין מן הפת המונח ביניהם להיכר, אבל אם אוכלין ממנו, לא הוי היכר, דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השולחן. אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו, ובלאו הכי אין דרכו להיות על השולחן, הוי היכר אעפ"י ששותין מן הכלי. וכל שכן אם נתנו שם מנורה, או שאר דברים שעל השולחן, דהוי היכר".

בדברי הרמ"א מבואר, שדברים שלרוב נמצאים על השולחן, יכולים להוות היכר אם אין משתמשים בהם. לעומת זאת, דברים שאין רגילות שיהיו על השולחן, מהווים היכר אף אם משתמש בהם[25]. לכן, היות שכיום רגילים להניח על השולחן בקבוקי שתיה וכדומה, הם אינם מהווים היכר[26].

הפלתי[27] חידש, שגם הנחת החפץ במקום שונה באופן בולט על השולחן, כגון הנחת המנורה בין מאכלי הבשר ומאכלי החלב ולא במקומה הרגיל בצד השולחן, מהווה היכר. מלבד זאת, כנסת הגדולה[28] כתב, שאין להשתמש בכלים המשמשים בדרך כלל לחלב או לבשר כהיכר, כיוון שיש לחשוש שמא יבוא להשתמש בהם בעת אכילתו. גם לגבי מפה שונה המהווה היכר, ביארו האחרונים, שבמקומות שרגיל כל אחד להשתמש במפה נפרדת בכל אכילה, הדבר אינו מהווה היכר. לפי זה נראה, שבמקום שרגילים להשתמש במגשים בדרך קבע, אין די בכך שישתמשו במגשים נפרדים, אלא צריך היכר נוסף (כגון שיניח את הארנק על השולחן אם איננו רגיל בכך, וכדומה). תנאי נוסף כתב הרמ"א בדרכי משה[29], שהכלי שמשמש להיכר צריך להיות גבוה מעט[30].

 

ד. האוכל לבדו או בצד מי שאינו מקפיד על הלכות כשרות

מסתימת לשון המשנה הנ"ל דייקו האחרונים[31], שנאסרה העלאת בשר וחלב על השולחן שאוכל עליו, אף כאשר אוכל לבדו. יתירה מזאת, רבים מהאחרונים[32] כתבו, שלא מועיל היכר אלא דווקא כאשר אוכל עם אדם נוסף שעשוי להזכיר לו, ואילו כשאוכל לבדו אין מועיל היכר, ויש שהקלו בכך[33].

לאור זאת, חידש בספר ההפלאה[34], שאסור לאכול בשר לצד חברו שאינו מקפיד על הלכות כשרות האוכל מאכלי חלב[35], אף אם יש ביניהם היכר, כיוון שחברו לא יזכירנו להימנע מאכילת החלב. אולם אם אינם מכירים זה את זה, צידדו הפוסקים[36] להקל, כיוון שאין לחשוש שייקח משלו בלא שמכירו. למעשה נראה שיש לסמוך על דברי המקלים אפילו במכירים זה את זה, שכן כיום לא מקובל ליטול מצלחת של סועד אחר אף כששוררים ביניהם יחסי ידידות[37].

 

ה. הרחקות נוספות כשאוכלים משני המינים על שולחן אחד

אף כשסועדים באופן המותר (כגון כשעושים היכר), סייג הרמ"א[38]:

"ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד, משום שהמאכל נדבק בכלי. וכל שכן שלא יאכלו מפת אחת. וכן נוהגין ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו, כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח".

מדברי הרמ"א עולה, שצריך להיזהר מאכילה בכלים משותפים או מפה משותפת, בכדי שלא יבוא לאכול מפירורי המאכל שנדבקים בכלי. טעם נוסף להחמיר בדבר מבואר באיסור והיתר[39], שהאכילה מאותם הכלים או מאותה הפת עלולה לגרום לקרבה יתירה, ולהביא למצב שיאכל דבר אסור. לאור זאת, נראה שיש להיזהר מאכילת סלטים משותפים, אף אם רגילים שכל אחד נוטל מהם לעצמו באמצעות כף וכדומה, כיוון שדרך שיכנסו שם פירורים. אולם, לגבי שימוש בקנקן אחד, באופן שכל אחד מוזג לכוס שלו ושותה, כתב הפמ"ג[40] שאין צריך לחשוש, כיוון שאין דרך שיכנסו הפירורים לקנקן.

מלבד זאת, כתב השו"ע[41]:

"מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השולחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה. ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר".

מבואר, שאסור לאכול בשר וגבינה על אותו השולחן. כתב על כך היד אברהם[42]:

"נראה דעל מפה ארוכה מותר לאכול מצד אחד בשר ומצד השני גבינה, וראיה ממה שכתב המחבר לעיל סימן פ"ח גבי שני אנשים שאוכלין זה בשר וזה גבינה על מפה אחת דאם יש היכר ביניהם שרי".

לפי זה, כשאוכלים בשר וגבינה על אותו השולחן יש להקפיד שישבו רחוק זה מזה, בכדי שלא יכנסו פירורים לתוך המאכל. אולם, בשו"ת הרדב"ז[43] סייג הלכה זו:

"שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגנו להביא כל מאכל על השולחן בקערות, אפי' יש שם לכלוכי בשר במפה מעולם לא יגעו זה בזה וכ"ת דחיישינן שמא תפול מידו הגבינה על לכלוכי הבשר אשר במפה או להפך, זו חששא רחוקה ואין לחוש לה כלל".

אם כן, כאשר אוכלים עם צלחות, מותר לאכול בשר וגבינה על אותה המפה (כשאינם מכירים או כשיש ביניהם היכר)[44], ואילו כאשר אוכלים בלא צלחת, יש להיזהר על כל פנים לשבת רחוקים זה מזה. כל זאת מעיקר הדין וכשאוכל שם באופן עראי, אולם כשאוכל באופן קבוע חלב ובשר לחילופין על אותו השולחן, נהגו לייחד מפה לאחד המינים, או על כל פנים להשתמש במגשים שונים למאכלי הבשר והחלב[45].

 

סיכום

א. אין לאכול בשר על שולחן שמונחים עליו חלב ומוצריו, וכן להיפך, אפילו כשאינם סמוכים זה לזה. אולם אם יושב רחוק מהמין השני, כך שאינו יכול להגיע אליו בהושטת היד, מותר.

ב. אין לאכול בשר לצד חייל אחר מאותה היחידה האוכל מאכלי חלב, אף אם אין שוררים ביניהם יחסי קרבה וידידות. אולם מותר לאכול באופן זה לצד חייל מיחידה אחרת שאין ביניהם היכרות קרובה, ובוש לקחת מהמאכלים שאוכל חברו.

ג. בכל מקרה, אין להגיש מאכלי בשר ומאכלי חלב עבור הסועדים על אותו שולחן.

ד. חיילים המכירים זה את זה, יכולים לאכול זה בצד זה מאכלי בשר ומאכלי חלב על ידי שיניחו ביניהם דבר היכר (כגון כלי גבוה ובולט שאין רגילים להניחו על שולחן האוכל).

ה. יש להימנע מלאכול לצד חייל בזמן שאוכל מאכלים שאינם כשרים.

ו. כשאוכלים מאכלי חלב ומאכלי בשר על אותו השולחן (על ידי היכר, או בשני סועדים שאינם מכירים זה את זה), יש להקפיד שישבו רחוק מעט זה מזה, כך שלא יפלו פירורים מאחד לשני. כמו כן, יש להימנע משימוש במאכלים פתוחים משותפים, כגון סלטים וכדומה, שלעיתים מתערבבים בהם פירורים. אין מניעה להשתמש בבקבוק שתיה משותף, ובלבד שאין שותים ממנו ישירות אלא באמצעות כוסות נפרדות.

 

 

 

 

[1] קג ע"ב.

[2] שם ד"ה ואסור.

[3] קד ע"ב ד"ה אמר המאירי.

[4] מאכלות אסורות פ"ט הלכה כ. יתכן לבאר, שכוונת הרמב"ם אינה למזיד, אלא שיבוא לאכול בשר עם חלב בשוגג מתוך הרגל.

[5] יו"ד סימן פח סעיף א.

[6] חולין קג ע"ב, וכן כתב ערוך השלחן (שם אות ו).

[7] במשנה (קד ע"ב) מבואר, שמותר להניח בשר וחלב על השולחן שמסדרים עליו את התבשילים לקראת הגשתם. בטעמו של דבר נראה מלשון המאירי, ששולחן זה גדול יותר, ולכן לא חששו לנגיעת המאכלים זה בזה. כיוצא בזה כתב למעשה כנסת הגדולה (יו"ד שם הגה"ט אות ד) על פי רבנו ירוחם, שבשולחנות שלנו אין הבדל בין שולחן שאוכל עליו לשולחן שסודר עליו את התבשיל, וראה גם דרכי תשובה (שם ס"ק ט).

[8] וכן כתבו בהוראה ברורה (יו"ד שם ס"ק א), וכן הוא בילקוט יוסף (איסור והיתר סימן פח סעיף יז).

[9] כך כתב הב"ח (אות ב בשם המהרש"ל), והעתיקוהו הפמ"ג (סימן פח שפ"ד ג), כנסת הגדולה (הגה"ט כג), פת"ש (ס"ק ג), ערוך השלחן (אות ח), כף החיים (ס"ק י) וילקוט יוסף (שם סעיף יח).

[10] יו"ד סימן פח ס"ק ב.

[11] חולין לב ע"ב בדפי הרי"ף.

[12] יו"ד שם ס"ק ב.

[13] שם ס"ק א. אגב, כאשר אינו יהודי מביא מביתו מאכלים שקרוב לוודאי שאינם כשרים, מודה הפרי תואר שהם ניכרים בפני עצמם, ועל כן אין בהם איסור אכילה על שולחן אחד.

[14] ראה סיכום השיטות בדרכי תשובה (שם ס"ק יב).

[15] או"ח סימן תמ סעיף ג.

[16] וביאר הש"ך הנ"ל, שהחמירו ביותר לגבי חמץ משום שאיסורו במשהו, ומשום שרגיל בו כל השנה.

[17] קז ע"ב.

[18] הפוסקים נחלקו לגבי אכילת בשר בצד אינו יהודי האוכל מאכלי חלב, אף שמכירים זה את זה, ולמעשה כל שישנה קרבה ביניהם אין להקל (ראה סיכום השיטות בדרכי תשובה ס"ק טו). וראה להלן.

[19] שם סעיף ב.

[20] כף החיים (שם ס"ק יד) בשם פוסקים רבים.

[21] שם ס"ק ג, וכעין זה בפר"ח (שם ס"ק ב).

[22] תוספות (קז ע"ב ד"ה כעין, הו"ד בטור שם) כתבו שאסור להם לאכול יחדיו במאכלים שהם שותפים בהם. אולם מסתימת השו"ע משמע שלא חילק בדבר, וכן העלו האחרונים למעשה (ראה ט"ז ס"ק ג וש"ך ס"ק ה).

[23] שם.

[24] יו"ד סימן פח סעיף ב.

[25] המהרש"ל החמיר כשמשתמש בהם, אך האחרונים הכריעו להקל כדברי השו"ע והרמ"א.

[26] ילקוט יוסף (איסור והיתר סימן פח סעיף יג).

[27] כרתי שם, ס"ק ד.

[28] הגהות טור, ס"ק יז.

[29] ס"ק א, בשם האיסור והיתר.

[30] אף שבהרחקות הנוהגות בנידה נהגו להסתפק בהיכר שאיננו גבוה, בכדי שלא יהיה ניכר אלא לבני הזוג עצמם, לעניין בשר וחלב נהגו כעיקר הדין, ראה המקורות לכך בספר ילקוט יוסף (שם סעיף יד בהערה).

[31] באר היטב (ס"ק א), פר"ח (קו"א לסימן פח).

[32] חידושי ההפלאה (שם), שפת אמת (שבת יג ע"א ד"ה התם דעות), דרכי תשובה (ס"ק יח) וכף החיים (אות טז).

[33] חכמת אדם (כלל מ סעיף יא). בספר זבחי צדק (סימן פח אות יא) חידש שמועיל למנות שומר שישגיח על כך שאינו נוטל מהחלב או הבשר.

[34] שם.

[35] כשרים, אולם אם המאכלים אינם כשרים, אין לחשוש שיבוא לאכול מהם, כפי שהתבאר לעיל.

[36] ילקוט יוסף (שם סעיף כא בהערה), אולם למעשה כתב להחמיר בזה במקום שהדבר מתאפשר.

[37] ראה בספר הוראה ברורה (ביאור הלכה סימן פח סעיף ב) שדנו באפשרות לבקש מחברו אף שאינו מקפיד על הלכות כשרות, שיזהירנו שלא לאכול ממאכלי הבשר או החלב.

[38] שם.

[39] שער מ סעיף יד.

[40] שפ"ד ו.

[41] יו"ד סימן פט סעיף ד.

[42] שם.

[43] ח"ב סימן תשכא.

[44] ראה גם מג"א (פתיחה לסימן קעג).

[45] דרכי תשובה (שם ס"ק מח), ערוך השלחן (סימן פח אות י), ספר הכשרות (פרק ב סעיפים נ-נב).