פרק ו

תשובה ו - צ'יפס שטוגן בשמן שטיגנו בו בשר

שאלה:

צ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו קודם לכן בשר (בניגוד לפקודות), האם נדרש מעיקר הדין לאחר אכילתו להמתין שש שעות, לפני אכילת מאכל חלבי?

תשובה:

א. נ"ט בר נ"ט באוכלים

לעיל [1] התבארו דיני מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי. בתשובה זו נדון במעמדם של מאכלים שהתבשלו עם בשר, ונתנו טעם במאכל אחר, ומתוך כך נבוא לדון בדין שמן שטיגנו בו בשר.

כתב בעל התרומה[2]:

"ועוד צריך ליזהר שלא יאפו עוגה (סתמית) קטנה בצד פשטיד"א (בשרית) פן יאכל העוגה בחלב, כדאמרינן אין טשין את התנור באליה ולא בצד פלדון, פן יאכל העוגה עם בשר, ואם אפה אסורה אותה עוגה לאכול אפילו במלח, וכן תחת כלי ברזל או כלי חרס אסור לאפותן יחד אפילו לא יגעו זה עם זה, דאזיל האי ומפטם להאי. ואין להתיר מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט, חד בעיסה של פשטיד"א או של פלדון ומשם בעוגה, דשמא היינו דוקא פליטת טעם של כלי, אבל מאוכל לאוכל הכל חשוב טעם אחד, ועוד דרוב פעמים השמנונית יוצא חוץ לפשטיד"א ונוגע בעיסה של עוגה".

מבואר, שבעל התרומה אסר להניח עוגה בצד פשטידה של בשר, כיוון שאסור לאוכלה עם חלב. את האיסור לאוכלה בחלב הסביר בעל התרומה בשני אופנים: הראשון, משום שיתכן שהבצק המכסה את הפשטידה אינו בכלל נ"ט בר נ"ט, כיוון שאיננו כלי אלא מאכל, ושמא אין לדון את מעבר הטעם מהבשר אל הבצק המכסה אותו, ומשם אל העוגה שלצדו, כשני טעמים, אלא הכל נחשב לטעם אחד. השני, משום שקיים חשש ממשי שיצא שומן של בשר אל העוגה באופן ישיר, ונמצא שהעוגה לא קבלה טעם שני (דרך הבצק) אלא טעם ראשון. הרי שבעל התרומה הסתפק האם היתר נ"ט בר נ"ט אמור במקרה שהטעם עובר דרך מאכל ולא דרך כלי, ומשמע שהחמיר בדבר למעשה.

בספר שערי דורא[3] הביא את דברי בעל התרומה, אך השמיט מהם את הספק, ומבואר שאסר זאת בדרך ודאי, וכן פסקו רבים מהאחרונים, וביניהם הפמ"ג[4], כנסת הגדולה[5], חוות דעת[6], זבחי צדק[7] וכף החיים[8].

מאידך, בשו"ת פני אריה[9], התיר נ"ט בר נ"ט באוכלים, וכן צידד בשו"ת עין יצחק[10], והגר"ע יוסף[11] סמך על דבריהם.

אם כן, לכאורה, מעמדו של הצ'יפס שטוגן בשמן שטוגן בו קודם לכן בשר, תלוי במחלוקת זו. לדעת הפמ"ג וסיעתו, אסור יהיה לאוכלו בחלב, ואילו לדעת הפני אריה והעין יצחק הרי הוא בכלל נ"ט בר נ"ט, ולשיטת השו"ע יהיה מותר לאוכלו בחלב[12].

ב. תבשיל שיש בו שומן בשר איננו נ"ט בר נ"ט

מעיון בגוף תשובת הפני אריה עולה בבירור, שגם לשיטתו אין לדון באוכל דיני נ"ט בר נ"ט, אלא כאשר מאכל מוצק בלע נוזל, ולא נותרה עליו כל שארית מבחוץ. אולם לגבי חמאה שהתבשלה במים, כתב שאינה בכלל נ"ט בר נ"ט, אלא תערובת של ממשות.

כמו כן, בספר יד יהודה[13] דן בעניין זה בהרחבה, ונטה לומר מסברא, שבדבר לח לא שייך נ"ט בר נ"ט, כיוון שנמצאת בו ממשות של שומן, והוכיח כסברתו מדברי כמה מהראשונים, ושכן כתב המהרש"ל. לאור זאת נראה, שאם טיגן בשר בשמן, הרי שהשמן נידון כבשר ממש ואינו בכלל נותן טעם בלבד, ופשוט שאין לאוכלו בחלב.

עוד נראה, שגם אם יש מקום להקל להחשיב משקה שבלע מאוכל כדין נ"ט בר נ"ט, אין זאת אלא כאשר המשקה בלע טעם בלבד, אולם בשמן הבולע מבשר, ודאי שהשמן בלע לא רק מטעם הבשר אלא התערב בו משומן הבשר עצמו[14]. בנוסף, לרוב השמן איננו נקי ומצויות בו שאריות בשר בעין, וממילא בליעת הצ'יפס אינה רק מהשמן, אלא גם ישירות מהבשר עצמו. מה גם, שלרוב השמן ניכר על גבי הצ'יפס, ונמצא אוכל את השמן הבשרי עצמו, ולא רק את הצ'יפס שבלע ממנו את טעם הבשר.

ג. צ'יפס שטוגן בשמן בשרי בכדי לתת בו מטעם הבשר

כאשר מטגן את הצ'יפס בשמן בשרי בשביל לתת בו טעם בשר, יתכן שיש לאסור את אכילתו בחלב, אף אם נדון בו משום נ"ט בר נ"ט, משום שבאופן זה לטעם הבשר ישנו מעמד חשוב יותר בתבשיל.

בדומה לכך כתב הרשב"א בתשובה[15], לגבי מאכלים שדרך להכינם עם סתם יינם, שאסורים אף אם אין בהם נותן טעם:

"לא ידעתי להם מקום שיסמכו בו, שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו, שהרי עקרו כך, וכל שעקרו כך אינו בטל במיעוטו".

דברי הרשב"א הובאו במגן אברהם[16], שהקשה על דבריו, וביאר שכוונת הרשב"א לאסור מדרבנן בלבד. בשו"ת נודע ביהודה[17] כתב, שכמה מהראשונים חולקים על תשובת הרשב"א, ולדעתם אף באיסורי יין נסך וכדומה, לא אסרו אלא בנותן טעם. על כן הסיק הנוב"י, שמאחר ואף לרשב"א אין איסורו אלא מדרבנן, יש להקל כדעת החולקים.

לעומת הנודע ביהודה, בשו"ע הרב[18] העתיק את דברי הרשב"א להלכה, וכן נקט בשו"ת מהר"ם שיק[19], ומבואר שעיקר דין זה שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים.

יש לעיין האם מחלוקת זו נוגעת גם לדין נ"ט בר נ"ט. מחד, יש מקום להקל יותר, שכן אם בתערובת שנמצא האיסור עצמו נחלקו הפוסקים, כל שכן שאין להחמיר בטעם שני. מאידך, יש מקום להחמיר יותר, שלא הקלו אלא בטעם שאינו ניכר כלל, אבל בנ"ט בר נ"ט, שיש בו טעם אלא שטעמו קלוש, יתכן שיש לאסור, וצ"ע.

ד. המתנה אחר אכילת הצ'יפס קודם שיאכל חלב

כל זאת לגבי אכילת הצ'יפס הנ"ל בחלב, ויש לדון האם הוא נידון כבשר גם לעניין המתנת שש שעות אחר אכילתו.

הרמ"א[20] כתב:

"ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר, כמו אחר בשר עצמו, ואין לשנות ולפרוץ גדר. מיהו אם אין בשר בתבשיל, רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה".

ותמה הש"ך[21] מדוע נצרך הרמ"א לחדש שאין חובת המתנה אחר אכילת מאכל סתמי שהתבשל בקדרה בשרית, הלא מאכל זה מותר אף לאוכלו בחלב מדין נ"ט בר נ"ט (בתנאים מסוימים), ותירץ הש"ך:

"ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך, היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה, דהוי קצת ממשות של איסור, דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא".

מבואר שאין צריך להמתין מלאכול חלב אחר אכילת תבשיל שהתבשל בכלי בשרי, אף שהיו בכלי שאריות מעטות של בשר.

כתב על כך היד אברהם[22]:

"וצ"ל דאיירי אפילו בדידעינן שלא היה ס' נגד השומן, דאי מסתמא הא אמרינן שהיה ס', כמו שכתב המנחת יעקב, ואם כן מאי למימרא וכו' ועיין בספר בית לחם יהודה שכתב, דאם נותן הממשות טעם בתבשיל אסור".

כדברי הבית לחם יהודה נקטו כמה אחרונים להחמיר[23].

אולם נראה, שגם על פי הש"ך אין מקום להקל אלא בשאריות מועטות שנותרו בסיר בלא כוונת מכוון, אלא רק שלא התאמצו להדיח את הכלי יפה, או אם נותרו שאריות מועטות של בשר בשמן באופן אקראי[24]. אולם, אם בכוונת מכוון טוגן הצ'יפס בשמן הבשרי, בשביל שיהיה בו טעם משומן הבשר, יש להמתין אחריו שש שעות ככל תבשיל בשרי. כל שכן כאשר השמן רב, ונמצא על הצ'יפס ולא רק בתוכו, שבאופן זה נמצא שאוכל את השמן עצמו, ודינו כאוכל מרק של בשר שממתין אחריו שש שעות[25].

סיכום

א. צ'יפס שטיגנוהו בשמן שקודם לכן טיגנו בו בשר, אסור לאכלו בחלב.

ב. לדעת רבים יש להמתין שש שעות אחר אכילתו קודם שיאכל מאכל חלבי, אך המקל בכך אחר שיקנח פיו וימתין מעט, כאשר הצ'יפס איננו שומני ביותר, יש לו על מה שיסמוך, ובלבד שלא טיגנו את הצ'יפס בשמן זה כדי לתת בו טעם בשר וכן שאין טעם הבשר ניכר בו ביותר.

[1] פרק ג תשובה ב.

[2] סימן סא.

[3] סימן ס.

[4] יו"ד סימן צה מש"ז א, וראה באורך בספרו גינת ורדים (סימן סז).

[5] שם הגהות ב"י אות כו.

[6] שם חידושים ס"ק ב.

[7] שם אות ח.

[8] שם ס"ק י.

[9] סימנים מח-מט.

[10] או"ח סימן כח, וראה גם דבריו בשו"ת באר יצחק (יו"ד סימן ט).

[11] הליכות עולם (ח"ז עמוד פ).

[12] ראה לעיל תשובה ב סעיף ב, מנהגי האשכנזים והספרדים בעניין נ"ט בר נ"ט לכתחילה ובדיעבד.

[13] פירוש הארוך סימן צד ס"ק יט.

[14] ממילא אין זה בכלל בליעה, אלא תערובת הבאה מן הממש (ועל פי זה מתורצת קושיית היד יהודה על סברתו מדברי רבנו אפרים עיי"ש).

[15] ח"ג סימן ריד, הו"ד בבית יוסף (יו"ד סימן קלד).

[16] סימן תמב ס"ק א.

[17] תניינא יו"ד סימן נו (הו"ד בגליון מהרש"א ביו"ד סימן קלד סעיף יג ובפת"ש שם ס"ק ח) וכן מבואר בחידושי הראב"ד (ע"ז לח ע"ב).

[18] או"ח תמב אות ו.

[19] או"ח סימן ט.

[20] סימן פט סעיף ג.

[21] ס"ק יט.

[22] שם.

[23] ראה אליה רבה (או"ח סימן קעג ס"ק ד), יד יהודה (סימן פט ס"ק ה).

[24] ראה בשו"ת ברכת יהודה (יו"ד סימן ב), שהביא דעת רבים מרבני דורנו שהצריכו להמתין שש שעות, ואילו הוא הכריע להקל בכך, על פי טעם זה.

[25] ראה שו"ת הרשב"א (ח"א סימן שז), רמ"א (יו"ד סימן פט סעיף ג).