פרק ד

תשובה ד – בישולי עכו"ם בצה"ל בשעת הדחק

 

שאלה:

האם לחיילים שגילו סמוך לכניסת השבת, שאת סעודתם הכין טבח שאינו יהודי, מותר לאכול מזון זה, אם לא יספיקו לבשל את סעודתם עד כניסת השבת? האם יעדיפו להסתפק במזון שאינו מבושל, ומה הדין כאשר אין ברשותם מזון אחר?

כיצד ינהגו חיילים ששבו מפעילות מבצעית או מאימונים כשהם עייפים ורעבים, וגילו שסעודתם בושלה על ידי טבח שאינו יהודי, ובישול סעודה חליפית יימשך זמן רב?

 

תשובה:

א. טעם איסור בישולי עכו"ם

בטעם איסור בישולי עכו"ם כתב רש"י[1]:

"שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה, ויאכילנו דבר טמא".

ובתוספות[2] כתבו על דברי רש"י:

"ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות[3]".

כטעם זה נקטו הרמב"ם[4], הרשב"א[5] ורוב הראשונים.

הר"ן[6] הביא את שני הפירושים, ומשמע מדבריו ששניהם מכוונים להלכה. נראה שכוונתו היא, כפי שכתב הב"ח[7], שיש לחשוש לחתנות אף במקום שאין חשש שמא יאכילנו דבר טמא, וכן לחשוש לכך שיאכילנו מאכלי איסור, אף כאשר אין חשש לחתנות.

יש מהראשונים[8] שנקט בדעת רש"י, שאין איסור בישול עכו"ם, במקום שלא קיים חשש שיאכילנו דבר טמא, אולם לדעת רוב ככל הראשונים גם באופן זה המאכל אסור באכילה.

להלן נדון, האם במקומות בהם אין מקום לחששות אלה, הותרו בישולי עכו"ם, או שאיסור זה נוהג בכל אופן שהוא.

 

ב. בית ישראל

רבים מהראשונים מציינים, שבמקומותיהם נהגו להעסיק שפחות נוכריות בבישול, ונתנו טעמים שונים לדבר.

תוספות[9] הביאו בשם רבנו אברהם, שגזירת בישולי עכו"ם נוהגת דווקא בנכרי המארח את ישראל בביתו:

"דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו, אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל, אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים".

אולם ר"ת השיג על דבריו:

"ולא הודה לו רבנו תם, דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל, לא חילקו חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים, כי לעולם יש לחוש, שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים".

מדברי ר"ת כפי שהובאו בתוספות, נראה שלא נחלקו ר"ת ורבנו אברהם באופן מהותי, אלא שלדעת ר"ת קיים חשש לעירוב דבר טמא גם בבית ישראל.

אולם בתוספות הרא"ש[10] ובמרדכי[11], הובאו דברי ר"ת בנוסח שונה:

"ולא הודה לו ר"ת, דלא פלוג חכמים בתקנתם, אלא בסתם אסרו כל בשולי גויים".

לדבריו, גם במקום שבו אין כל חשש לחתנות או לעירוב דבר אסור, אין להתיר, הואיל והגזירה נגזרה באופן גורף[12].

באופן אחר דחה הריטב"א[13] את סברת רבנו אברהם:

"וכן נחלקו בענין בישול גוים, שהיא שפחה בבית ישראל ומבשלת לו בביתו, יש אומרים דכל שכן שצריך להתרחק משום חתנות".

מבואר, שלדעת הריטב"א, בבית ישראל מתקיים עוד יותר חשש לחתנות, ועל כן אין להקל בדבר.

 

ג. עבדו ושפחתו

בדומה לעיקרון העולה מדברי רבנו אברהם, כתב הרא"ה[14] יסוד היתר נוסף:

"עוד אני בא לדון מזה הטעם, שלא השוו חכמים מדותיהם בענין זה, ולא אסרו בו אלא לפי מה שיראה שימשך בו טעם של חתנות, ואומר וכו', עוד שמעתי בשם הרב יצחק בר' מנוח ז"ל, שאין דין בישולי נכרים בעבדו ושפחתו הקנויים לו, כיוון שמעשיהם דרך כפיה, לא שייך הכא איקרובי דעתא, ומורי רבינו משה ז"ל רואה דבריו, אע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה, דיעבד מותר".

מדברי הרא"ה עולה, שדווקא בעבדו ושפחתו הקנויים לו יש להתיר, משום שמעשיהם נעשים דרך כפיה, ואין מקום לחשוש לחתנות אלא כשמבשל מתוך חיבה וכבוד.

בדומה לכך כתב הריטב"א[15] בשם יש אומרים (אם כי דעתו להחמיר בדבר):

"ויש אומרים שלא גזרו אלא בשל גוים ולא גוי שכבשתו, והבו דלא לוסיף הוא, וכן נהגו רבים וגדולים בארץ צרפת, וראוי להחמיר".

טעם נוסף שלא לחשוש לחתנות בעבדו ושפחתו, כתב הלבוש[16]:

"דלא חיישינן באלו משום חתנות, דמשום שפלותן בלאו הכי לא יתחתן עמהם".

בחידושיו למסכת ע"ז הוסיף הרא"ה[17], שהיותם קנויים לישראל, עד כדי שישראל מצווה על שביתתם בשבת, מחשיבה את מעשיהם כמעשה ישראל עצמו, ואין בישוליהם נחשבים לבישולי נכרים. כמו כן כתב הרמב"ן בתשובות המיוחסות[18]:

"וגם בענין בשולי נכרים, דעתי אני שאין אסורין בשפחות הללו הקנויות לנו. דמלאכה דעבד ערל מלאכה דישראל הוא, דקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה וליתיה בכלל נכרים. והלכך ליתיה בכלל גזירות דידהו וכן נהגו".

הרחבה גדולה ליסוד זה, כתב בשו"ת יביע אומר[19] על פי המחנה אפרים[20], שהוא הדין גם בנכרי השכור לו למלאכתו, שידו כיד בעל הבית לעניין בישולי עכו"ם.

אולם הרשב"א במשמרת הבית[21], חלק על שיטה זו:

"ולבשל על ידי עבדו ושפחתו של ישראל, אסור כנכרי דעלמא, שלא חילקו בגזרותיהם, ואין הפרש בין עבד ושפחה לנכרי בעלמא, שאם כן אפילו שכירו לשתרי ובן מלכים לשתרי, דמן הידוע שלא יתחתן בו, ואין הדבר אלא משום איקרובי דעת, ודברים אילו מביאים לידי קירוב דעת".

מדברי הרשב"א נראה, שאיסורים אלו אינם נוגעים במישרין לחשש חתנות, אלא עניינם להרחיק מכל דבר קירבה בין ישראל לעובדי כוכבים, ולכן הם הורחבו גם למצבים שבהם קיים חשש רחוק לחתנות.

 

ד. שיטת השו"ע והרמ"א להלכה

בבית יוסף[22], הביא את דעות הראשונים הנ"ל, וציין שמסתימת רוב הראשונים נראה שלא הקלו בשני יסודות ההיתר הנ"ל.

בשו"ע[23] הביא את שתי השיטות:

"יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר, ואפילו בדיעבד".

הש"ך[24] והט"ז[25] ביארו את דברי השו"ע, בשפחות הקנויות לישראל ולא בשכורות, ולהבנתם שיטת המקילים מבוססת על דעת הרמב"ן הנ"ל. מאחר שלפי כללי השלחן ערוך, בשני י"א המובאים בסמיכות נוקטים כי"א האחרון, נמצא שהעיקר להלכה לדעתו, שאין להקל אף בדיעבד בבישול על ידי שפחות הקנויות לישראל.

לעומת זאת, הרמ"א כתב:

"ובדיעבד יש לסמוך אדברי המתירים, ואפילו לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל, שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית".

חלקם השני של דברי הרמ"א, מבוססים על חידושו של תרומת הדשן[26], שמתיר לאכול מבישול השפחות בבית ישראל, הואיל ובוודאי אחד מבני הבית שותף בהכנת המאכל. שיטה זו מבוססת על פסק הרמ"א[27], שכל השתתפות של יהודי בתהליך הבישול, מועילה להוציא את התבשיל מאיסור בישול עכו"ם. אולם, לדעת השו"ע[28], שרק הנחת הסיר על האש על ידי הישראל מתירה את התבשיל, אין בכך היתר, כפי שיבואר להלן.

האחרונים הסתפקו על איזה היתר נשען הרמ"א בחלקו הראשון של דבריו. ניתן לומר שהרמ"א סמך בדיעבד על השיטות המקילות בשפחות. לפי זה, לא התיר הרמ"א אלא בשפחות הקנויות בקניין גמור לישראל, מכיוון שבאופן זה מעשיהן מיוחסים לישראל ואינם נידונים כבישול עכו"ם. אולם האחרונים נטו שלא לקבל הסבר זה, הואיל והשפחות שהיו מצויות בארצות אשכנז, לא היו קנויות ליהודים, אלא רק שכורות להם למלאכתם.

לכן ביארו האחרים בשתי דרכים מרכזיות. יש אומרים[29], שהרמ"א סמך בדיעבד על שיטת רבנו אברהם, המיקל בבישול נכרי בבית ישראל, משום שאין בו חשש חתנות ולא חשש שיאכילנו דבר טמא. ויש אומרים[30], שהרמ"א הרחיב את היתר שפחות אף לאלו השכורות לישראל, שהואיל ואינן עושות מרצונן אלא כפויות לכך, אין בכך משום חתנות.

ערוך השלחן[31] כתב, שלמעשה אין לסמוך על היתרים אלו, אלא כאשר אין אפשרות להעסיק שפחה ישראלית, ובספר חכמת אדם[32] פסק, שבמקום הפסד מרובה יש להקל בשפחה השכורה לישראל, ונראה שה"ה בשעת דחק גדולה.

השדי חמד[33] כתב שהמנהג להקל בכל נכרי שאינו פועל מרצונו, אף שאינו קנוי לישראל. דבריו הובאו בשו"ת מנחת יצחק[34], שהעיר על כך, שמנהג זה מוכר לנו, אך יש לסמוך על כך להקל רק בצירוף צדדי היתר נוספים.

לאור עקרונות אלו, יש לדון האם לשיטת הרמ"א ניתן להקל בבישולי עכו"ם בצה"ל.

מצד אחד, הטבח הצבאי אינו עובד מיוזמתו, אלא משרת את כלל החיילים לפי ההוראות שמקבל ממפקדיו. מצד שני, החייל כמובן אינו "קנוי" למערכת הצבאית, והוא דומה יותר לשכיר. כמו כן, הבישול נעשה במטבח הצבאי, שנראה שיש לדונו כ'בית ישראל', הואיל וישראל מצויים שם ואין חשש מעירוב דבר טמא. מה גם שמאכלים אסורים אינם מצויים במטבח הצבאי כלל, ואפילו תערובת בשר בחלב אינה מצויה. אדרבא, פקודות הצבא אוסרות על הכנסת מזון שאינו כשר ועל בישול חלבי, והטבחים מודעים לכך שאם יעברו על הפקודות יענשו.

על כן, נראה שבהסתמך על כך שהבישול נעשה במטבח הצבאי, הנידון כ'בית ישראל', וכן בהסתמך על כך שהטבח הצבאי אינו פועל מיוזמתו, במקום צורך יש להתיר בדיעבד את המאכל לשיטת הרמ"א[35].

 

ה. בישולי נכרים במפעלים ובמטבחים גדולים

המשותף להיתרים אלו (נכרים העובדים בשכירות ובישול בבית ישראל) הוא, שבמצבים אלו יש פחות מקום לחשוש לחתנות. על דרך זו, כתב בשו"ת מהריט"ץ[36], שאין חשש בישולי נכרים במפעל המבשל אוכל לאנשים רבים, הואיל ואין קשר אישי ישיר בין עובדי המפעל לבין הלקוחות[37].

שיטה זו הובאה בכמה פוסקים, יש שצרפוה לנימוקים נוספים להקל[38], יש[39] שכתבו שמנהג ההמון להקל בזה ואין למחות בידם, ויש[40] אף שהתירו את הדבר לכתחילה. מאידך יש שדחו שיטה זו לחלוטין[41].

טעם זה, שייך במטבחים צבאיים גדולים, בהם אין לטבח קשר ישיר עם חיילי היחידה, ויש לצרפו לטעמי ההיתר שהובאו לעיל. אולם במטבחים קטנים, כגון במוצבים, פעמים רבות ישנו קשר אישי שנוצר בין חיילי היחידה לטבח, שמתבטא גם במידת השתדלותו בהכנת מאכלים משובחים יותר.

 

ו. צירוף דרכי ההיתר על פי שיטת השו"ע

אולם, להולכים בדרכו של מרן השו"ע, נראה לכאורה שאין לסמוך על היתרים אלו אפילו בדיעבד. שכן לשיטת השו"ע העיקר להלכה הוא כדעת הרשב"א, שלא הקל גם במקום בו חשש חתנות מצומצם ביותר.

מעבר לכך, לשיטת השו"ע ישנה חומרא עקרונית נוספת בבישולי עכו"ם, לגבי מידת השותפות הנדרשת של יהודי בהכנת המזון, בכדי להתירו באכילה.

בגמרא בעבודה זרה[42] נאמר:

"אמר רבינא, הלכתא, הא ריפתא דשגר (רש"י: הסיק בתנור) עובד כוכבים ואפה ישראל, א"נ שגר ישראל ואפה עובד כוכבים, א"נ שגר עובד כוכבים ואפה עובד כוכבים, ואתא ישראל וחתה בה חתויי, שפיר דמי".

הראשונים נחלקו האם דין זה של שגירת התנור, נאמר גם לגבי בישולי עכו"ם, או רק לגבי פת עכו"ם. לדעת הר"ן[43] והריב"ש[44] דין זה הוא דווקא בפת, ואילו האיסור והיתר[45] כתב, שדין זה נוגע אף לבישולי עכו"ם.

להלכה נחלקו בדבר השו"ע והרמ"א[46]:

"אין שגירת (פי' הבערה) התנור מועלת אלא בפת, אבל בשאר המתבשלים אין שגירת התנור, ולא הדלקת האש מעלה ומוריד, אלא ההנחה דווקא. לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של עובד כוכבים, צריך שיתן ישראל המחבת לתוך התנור, למקום הראוי להתבשל בו.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהדלקת האש או חיתוי בגחלים מהני לענין בישול כמו לענין פת, וכן נוהגין. ואפילו חיתוי בלא כוונה מהני ומועיל. וי"א דאפילו לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם, רק שהכותית הדליקה האש מאש של ישראל, שרי".

מבואר שלדעת הרמ"א, אין איסור בישולי עכו"ם כאשר היהודי הבעיר את האש והנכרי הניח עליה את התבשיל. יתירה מזאת, הרמ"א היקל כאשר היהודי הדליק אש, והנכרי העביר אש מאש זו למקום אחר, ובישל על גבי האש החדשה.

הרי שבשתי הסוגיות הנ"ל, נקט השו"ע לחומרא לגבי בישולי עכו"ם. אף על פי כן, בשו"ת רב פעלים[47] נדרש לדון, האם ניתן להקל לשיטת השו"ע, במקרה בו קיימים שני יסודות ההיתר שנקט בהם הרמ"א:

"ואם השאלה שלך על משרת או משרתת גוים שאינם קנוים לך, אלא נשכרים אצלך לשרת בשכירות, דבזה הרמב"ן ז"ל לא התיר, הא ודאי דיש להחמיר בזה, וכמ"ש הר' פר"ח ז"ל. אך עכ"ז כיון דאיכא כמה גדולים דסמכו על המתירים, משום דהם מבשלים בבית ישראל, הנה אם אנשי עיר במבי נהגו בזה היתר, אין למחות בידם, ורק בתנאי שיהיה ישראל יוצא ובא שם בבית התבשיל, וגם שיהיה ישראל אחד מבני הבית מחתה באש בכל בישול ובישול. דאעפ"י דלדעת מרן ז"ל לא מהני חיתוי בתבשיל, וכמ"ש בסעי' ז' וכמ"ש הפר"ח ז"ל סק"י, מכל מקום, כיון דאמרינן דסומכים על המתירים, המקילים יש להם לפחות להזהר בזה. והנזהר שלא לסמוך על סברת המקילין בשום אופן תע"ב טוב. ומי שיש לו מח בקדקדו, יבין כמה תקלות יצא מזה[48], אעפ"י שהישראל יוצא ונכנס. ודי בהערה זאת".

מבואר מדברי הרב פעלים, שאף שאין לסמוך על היתרים אלו לכתחילה, הואיל והם כנגד דעת השו"ע, אך מכל מקום בשעת הדחק אין למחות ביד המקילים בדבר. כיוצא בזה הורה הגר"ע יוסף[49], שהסומך להקל לאכול מהתבשיל, כשישראל משתתף מעט בבישול, שנעשה בבית ישראל ועל ידי פועלים השכורים לישראל, יש לו על מי לסמוך, וכן נקט בשו"ת ציץ אליעזר[50], שיש להקל בכך אף לפוסקים כדעת מרן במקום צורך.

מן האמור לעיל עולה, שיש להתיר בשעת הדחק, הן לאשכנזים והן לספרדים, לאכול מבישולי טבח שאינו יהודי, כל עוד חייל יהודי השתתף מעט בבישול.

מפשט דברי הרב פעלים משמע, שלא התיר למעשה, אלא במקום שבו יש פיקוח של ישראל על הבישול, וכן הקפדה שישראל יהיה שותף במידת מה בהכנת המאכל, וכן נקטו רבים מהפוסקים[51]. אף שלכאורה היה מקום לצרף כספק ספיקא את שיטת רבנו אברהם בנוגע לבישול בבית ישראל, ואת שיטת המהרש"ל שלא נאסר בישול של פועלים נכרים השכורים לישראל, נראה שלא ראו הפוסקים בכך אלא יסוד אחד להיתר, והיינו שאין חשש חתנות ומאכלות אסורות בהכי, הן משום שמדובר בבית ישראל והן משום שמדובר בשכירו, או משום שהטבח אינו מבשל עבור אדם מסוים באופן אישי, בדומה לבישול במפעלים.

אולם, בשו"ת יביע אומר[52] הבין מדברי הרב פעלים, שעיקר סמיכתו אינה על כך שהישראל ישתתף מעט בבישול, אלא רק על היתר שפחות והיתר בית ישראל בפני עצמם[53], וכן נקט למעשה הגר"י יוסף[54], שיש לצרף נימוקים אלו במקום צורך, אפילו שלא השתתף כלל הישראל בבישול.

מעבר לכך, הגרנ"א רבינוביץ[55], סמך על שיטת רבנו אברהם מצד עצמה, והתיר לחולה שאין בו סכנה, בישול נכרי בבית ישראל, אף בלא כל השתתפות של ישראל בדבר, ונראה שיש מקום להישען על סברא זו במקום צורך גדול, אף לנמשכים אחר פסקי מרן בעל השו"ע[56].

בשו"ת דבר חברון[57], חידש הגר"ד ליאור בנוגע למטבח הצבאי:

"נראה שבצבא מכיוון שהטבח פועל מדין סמכות המלכות, לא שייך לומר לדעת ר"ת לא פלוג, מפני שזה סוג שונה של עובדים. דעבד קנוי או שפחה קנויה מיחלף בנכרי רגיל, אך העסקת עובדים מכוח פקודה, לא אתי מיחלף באדם עצמאי. לכן לכתחילה יש להקפיד שחייל יהודי ידליק את האש, והדלקה זו תועיל גם לאחינו הספרדים, אולם במקומות נידחים בצבא, שאין יכולת לבצע את ההדלקה ע"י יהודי, יש לסמוך על שיטת הראב"ד ולענ"ד גם ר"ת יודה בכהאי גוונא".

מדבריו נראה, שמודה אף הוא לדברי הגרנ"א רבינוביץ הנ"ל, שבשעת הדחק יש לנקוט כדעת רבנו אברהם. אולם מעבר לכך, לדעת הגר"ד ליאור אף לדעת החולקים על רבנו אברהם, אין איסור בישול עכו"ם במאכל שנתבשל על ידי חיילים, הפועלים מכח פקודה, הואיל ומציאות זו שונה באופן מהותי מנכרי עצמאי[58].

יש להעיר, שמדברי הרשב"א שעליו מבוססים פסקי השו"ע משמע, שאיסור בישולי עכו"ם אינו תלוי בטעם הדין, אלא חכמים אסרו באופן גורף, משום 'לא פלוג'. אם כן, אף שאין מדובר באותו נכרי רגיל, לכאורה יש לאסור. ביישוב הערה זו, כתב לנו הגר"ד כהן, שאין אומרים 'לא פלוג' בכל גווני, אלא במקום שעלולים לבוא ולדמות למקרה האסור, אך במקרה השונה באופן מהותי כבנידון דידן, יתכן שאין אומרים 'לא פלוג'.

 

ז. נכרי שאינו עובד עבודה זרה

בפוסקים נזכר צד היתר נוסף להתיר בישול נכרים, והוא כאשר הנכרי המבשל אינו עובד עבודה זרה, אלא מוסלמי, דרוזי או חסר דת.

במסכת עבודה זרה[59] הוזכר הטעם לאיסור פת עכו"ם:

"וגניבא משמיה דרב אמר, כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן, דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק, גזרו על פיתן משום שמנן, מאי אולמיה דשמן מפת, אלא, על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, ועל דבר אחר משום דבר אחר (עבודה זרה[60])".

רבי יונתן אייבשיץ בספר מטה יונתן[61] העלה שתי אפשרויות בכוונת הגמרא:

"דהא דקאמר על פיתן וכו' ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, דלמסקנה דקאמר דעל בנותיהן הוא ייחוד בנותיהן קאי גם אהא דקאמר על יינן משום בנותיהן, דמשום בנותיהן דרישא ויחוד בנותיהן לא גזרו כי אם משום דבר אחר, ואם כן היכא דליכא חשש דבר אחר, לא גזרינן כלל על פיתן ועל יינן.

אבל אית דמפרשי, דהא דקאמר למסקנא משום בנותיהם היינו יחוד, לא קאי רק אהא דקאמר על בנותיהן משום דבר אחר, אבל ברישא דיינן משום בנותיהן, היינו הלאו דלא תתחתן בם, ודקאמר על בנותיהן משום דבר אחר, הוא מלתא באנפי נפשה, לפי זה גזירת פיתן לא תליא בעבודת כוכבים, אפילו שאינו עובד כוכבים, נמי אסור פיתן משום לא תתחתן וכו'".

נמצא, שלפי הסברו הראשון, גזירת פיתן ויינן היא משום בנותיהן, וכל הבסיס לגזירת בנותיהן הוא חשש שיתפתה לעבודה זרה. לעומת זאת לפי הסברו השני, גזירת פיתן משום בנותיהן עומדת בפני עצמה, ללא קשר לאיסור עבודה זרה, וממילא אין לחלק בגזירה בין נכרי עובד עבודה זרה לנכרי שאינו עובד עבודה זרה.

רבי יונתן איבשיץ דייק, שמדברי השו"ע משמע כפירוש הראשון, והיינו שלא נאסרה אלא פת נכרי עובד עבודה זרה בלבד. כיוצ"ב למד בדעת השו"ע בעל תורות אמת[62], מתוך דיוק בדברי הש"ך.

מאידך, רבים חלקו על הבנת המטה יונתן והתורות אמת בדעת השו"ע והש"ך, הובאו דבריהם בשו"ת יחוה דעת[63], שהכריע כדעת האוסרים. פוסקים נוספים[64] העירו, שדיוקם של האחרונים מבוסס על גרסה מצונזרת של השו"ע, שאינה תואמת את הדפוס הראשון שלו[65].

אעפ"כ נראה שיש מקום לצרף שיטות אלו בשעת הדחק, וכן הורה הגר"ש עמאר בשו"ת שמע שלמה[66], ועל כן הקל במקום צורך גם לספרדים, בנכרי שאינו עובד ע"ז ובצירוף העובדה שיהודי השתתף מעט בבישול, וכן אמר לנו הגר"ד כהן.

 

ח. חולה שאין בו סכנה

כתב הרא"ה[67]:

"אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה, והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל, שלא אסרו משום בשולי נכרים כלל. דלא שייך הכא משום חתנות. ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצאי שבת".

הרשב"א[68] השיג על דבריו, וכתב שלא הותרו בישולי עכו"ם אלא עבור החולה בלבד, וגם זאת רק בשבת עצמה, משום שאין אפשרות ליהודי לבשל עבורו:

"וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא לעת הצורך בלבד, דהיינו בשבת, הא במוצאי שבת חזר לאסורו".

הרמ"א פסק[69]:

"עובד כוכבים שבישל לחולה בשבת מותר, ואין בו משום בישולי עכו"ם, דכל כה"ג היכרא איכא".

בדומה לכך פסק השו"ע בהלכות שבת[70]:

"חולה שאין בו סכנה מותר בבישולי אינו יהודי".

האחרונים נחלקו[71], האם להלכה התבשיל מותר אף במוצאי שבת ואף לבריא, כדעת הרא"ה, או שמא ההיתר מוגבל לחולה עצמו בלבד, כדעת הרשב"א.

מתבאר, שלא התירו בישולי עכו"ם לחולה אלא בשבת בלבד, ולא עלה על דעתם של הראשונים הנ"ל, להתיר לבשל ע"י נכרי עבור חולה, במקום שהדבר אפשרי ע"י ישראל.

אמנם בשו"ת מנחת יצחק[72] כתב שיש להתיר בישולי עכו"ם עבור תינוקות, והשווה זאת לבישול עבור חולה:

"ובלא"ה, צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה, ומותר בבישולי עכו"ם, עי' או"ח סימן שכח סעיף יז ויט".

וצ"ע מהיכן למד היתר לבישול נכרים במקום שניתן לבשל על ידי יהודי, ונראה שיש למצוא סמך לדבריו בחידושי הריטב"א למסכת פסחים[73].

למעשה, בשו"ת ציץ אליעזר[74], נשאל אם ניתן להתיר בישולי עכו"ם לחולה, כשאין אפשרות שיהודי יבשל עבורו, והביא דברי השואל שנטה להיתר:

"וכשאלת חכם חצי תשובה, מציין להנפסק בשו"ע או"ח סי' שכ"ח סעי' י"ט, דחולה שאין בו סכנה מותר בבישולי עכו"ם... הרי מפורש דבמקום שאי אפשר לבשל ע"י ישראל, מותר חולה שאין בו סכנה בבישולי עכו"ם... ומסיק, דיש מקום להתיר בזה אפילו בחול, באי אפשר לבשל אז ע"י ישראל, אך נשאר בספק מה נקרא אי אפשר, דאם אפשר לקנות אוכל מוכן שעולה ביוקר נקרא אי אפשר, ואם אין בעיר הזאת אוכל מוכן, וצריך לנסוע לעיר אחרת כדי לקנות אותו, האם זה נקרא אפשר או אי אפשר".

ובסוף התשובה, לאחר שדן הגרא"י ולדנברג להתיר מסיבות אחרות, כתב:

"מכל הלין נלענ"ד, דשפיר יש להתיר בנידון דשאלתו דמר, גם באם יש ספק אם זה נקרא אי אפשר לקנות אוכל מוכן, ומה גם שהמדובר באשה חולנית, שאינה יכולה לתפקד בעבודת הבית, הגם שהיא בגדר חולי שאין בו סכנה".

בקובץ מבית לוי[75] הובא בשם הגר"ש וואזנר, להקל הלכה למעשה לחולה שאינו בו סכנה לאכול מבישול נכרי, כאשר אין אפשרות לבשל על ידי ישראל.

למעשה, היתר זה אינו מתקיים בצבא, שכן תמיד יש בנמצא יהודי שיכול להניח את הסיר על האש או להשתתף מעט בבישול. אולם במקום שהחיילים עסוקים במשימותיהם, ואין באפשרותם כלל לבשל בעצמם, נראה שיש לצרף היתר זה לסניף להקל, בחייל תשוש ביותר אחר פעילות מאומצת.

 

סיכום

א. מאכל שנתבשל על ידי חייל שאינו יהודי, ללא שחייל יהודי הדליק את האש, אסור באכילה.

ב. לכתחילה יש להקפיד שהסיר יונח על גבי האש על ידי יהודי, בהתאם לפקודות ולהנחיות הכשרות בצה"ל.

ג. במצבי דחק שונים, וכאשר ניתן לכך אישור חריג של רב הפיקוד בתיאום עם ענף כשרות, ניתן להקל בדיעבד כל שיהודי הדליק את האש או השתתף מעט בבישול.

ד. אם סמוך לכניסת השבת התברר שאת סעודת השבת הכין טבח שאינו יהודי, ובזמן שנותר עד כניסת השבת לא ניתן לבשל, אלא להסתפק במנות קרב וכד', ניתן להקל באישור רב הפיקוד כנ"ל, ולאכול מהמזון שבושל על ידי מי שאינו יהודי (בלא השתתפות של יהודי כלל), אולם המחמיר בזה תבוא עליו ברכה.

ה. חיילים ששבו מפעילות מבצעית או מאימונים, כשהם עייפים ורעבים, וגילו שסעודתם נתבשלה על ידי טבח שאינו יהודי, ואין באפשרותם לאכול מזון שאינו מבושל עד להכנת סעודתם החליפית, רשאים להקל לאכול ממזון זה.

 

 

 

 

[1] ע"ז לח ע"א ד"ה מדרבנן.

[2] שם ד"ה אלא.

[3] התוספות ציינו שכן פירש רש"י עצמו במשנה (לה ע"ב ד"ה והשלקות).

[4] מאכלות אסורות פרק יז הלכה ט.

[5] תורת הבית (ב"ג ש"ז).

[6] דף יד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה והשלקות.

[7] יו"ד סימן קיב ס"ק א.

[8] הגהות אשרי (ע"ז פ"ב סימן כח).

[9] שם.

[10] שם ד"ה אלא, ועיין גם בשו"ת דברי יציב (יו"ד סימן ל אות י) בשם תוספות ר"י ברונא.

[11] ע"ז סימן תתל.

[12] ראה שו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן מד).

[13] ע"ז שם.

[14] בדק הבית על תורת הבית שם.

[15] שם.

[16] יו"ד סימן קיג.

[17] לח ע"ב ד"ה איבעיא להו.

[18] סימן רפד.

[19] ח"י יו"ד סימן ז.

[20] הלכות שלוחין ושותפין סימן יא.

[21] שם, וכן נקט בתשובותיו (ח"א סימן סח, תשובות המיוחסות לרמב"ן סימן קמט).

[22] יו"ד סימן קיג.

[23] יו"ד סימן קיג סעיף ד.

[24] ס"ק ז.

[25] ס"ק ג.

[26] הו"ד בדרכי משה (שם אות א).

[27] שם סעיף ז.

[28] שם.

[29] ש"ך (ס"ק ז), ט"ז (ס"ק ג).

[30] ש"ך (שם) על פי המהרש"ל, כנסת הגדולה (סימן קיג הגהות ב"י אות ח).

[31] שם אות ד.

[32] כלל סו אות ז.

[33] מערכת בישולי עכו"ם סימן א.

[34] ח"ז סימן סב.

[35] והסכימו עמנו הגר"א נבנצל והגר"ד כהן. אף שמלשון הלבוש הנ"ל נראה שההיתר לאכול מבישולי נכרים העובדים בביתו, נובעים מחמת מעמדם הנחות הגורם לכך שלא ירצו להתחתן עמהם, מה שאינו שייך כלל בחיילי צה"ל, טעם זה לא הוזכר בשאר האחרונים, ונראה שכל שאינו מתכבד בבישולו, ואינו אלא שירות הניתן מחמת ההכרח שבדבר, לא חששו חכמים לחתנות.

[36] הישנות, סימן קסא.

[37] בדומה לכך, חידש הגר"ח פלאג'י (שו"ת חקקי לב סימן כג) שאדם שיודע שמאכל מסוים התבשל על ידי נוכרי, אינו צריך להודיע על כך לחברו. טעם הדבר, כיוון שעיקר האיסור משום קירוב דעת, ואם אינו יודע מי בישלו אין לו קירוב דעת בכך. 

[38] שו"ת מנחת יצחק (שם, ובח"ג סימן כו).

[39] שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן מח).

[40] שו"ת יסודי ישורון (ח"א יו"ד סימן כא), וראה מה שכתב עליו בשו"ת מענה לשון (חפוטא. ח"ב יו"ד סימן ג).

[41] שו"ת שבט הלוי (ח"ב סוף סימן מה, ושם ח"ו סימן קח וח"ט סימן כג) בשם החזון איש, וכתב שיש להחמיר כדעתו.

[42] לח ע"ב.

[43] ע"ז טו ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה פת.

[44] סימן תקיד.

[45] כלל מג דין ט.

[46] יו"ד סימן קיג סעיף ז.

[47] ח"ד או"ח סימן ו.

[48] נראה שהבן איש חי חשש לתקלות כשרות שונות, כגון תערובת מאכלי איסור וכדומה.

[49] בשו"ת יביע אומר (ח"ט יו"ד סימן ו), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה יו"ד סימן נד).

[50] חלק כא סימן סא.

[51] ראה שו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן קנט), והגר"א וייס (שיעור לפרשת דברים). אף בדברי הגר"ע יוסף ובמה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר (שם, שלשונו בעניין זה אינה ברורה כל הצורך) לא מצאנו שהתירו למעשה, אלא במקום שישראל השתתף מעט בבישול.

[52] ח"ט יו"ד סימן ו אות ד.

[53] נראה שדייק כן מלשונו של הרב פעלים, ממה שתלה את התנאי, שישתתף הישראל בבישול, כעין הסתייגות בסוף דבריו, ולא בעיקר הסימוכין עליהם נשען בהיתרו.

[54] במכתב לרבני בית המדרש להלכה.

[55] כפי שהובא בשמו בשו"ת במראה הבזק (ח"ח תשובה לד).

[56] העיר על כך הגר"ד כהן, שדבר זה תלוי אם בני ספרד קבלו את הוראות מרן בדרך ודאי כנגד כל החולקים עליו, או בדרך ספק, וממילא בשעת דחק ניתן להקל בדבר. על כל פנים בצירוף ספקות נוספים, נראה שלרובם המוחלט של פוסקי ספרד ניתן להקל בדבר.

[57] יו"ד ח"ב סימן קג.

[58] יש לציין שהסבר זה אפשרי בלשונו של הריטב"א שהובא לעיל. מלשונו משמע, שלא אסרו בישול נכרי בבית ישראל, כיוון ששונה הדבר מצורת הגזירה המקורית (ולא מצד שאין באופן זה חשש חתנות).

[59] לו ע"ב.

[60] רש"י ד"ה ועל דבר אחר.

[61] על שו"ע יו"ד סימן קיב סעיף א.

[62] על השו"ע שם.

[63] ח"ה סימן נד.

[64] שו"ת דברי בניהו (חלק יא סימן נג), וכן אמר לנו הגר"א נבנצל, אך צידד להקל מטעם אחר, שעל פי הבנת חלק מהאחרונים בדעת הרמב"ם (איסורי ביאה פרק יב הלכה כה) אין איסור חתנות מן התורה בגר תושב.

[65] ראה הערה בשו"ע מהדורת פרידמן.

[66] ח"ב יו"ד סימן ז.

[67] בדק הבית (ב"ג ש"ז).

[68] משמרת הבית (שם).

[69] יו"ד סימן קיג סעיף טז.

[70] סימן שכח סעיף יט.

[71] עיין בספר פסקי תשובות (סימן שכח אות מא) ובהערות למשנה ברורה 'דרשו' (הערה 30 שם), שהמשנה ברורה סתר את עצמו.

[72] ח"ג סימן עב.

[73] כה ע"ב ד"ה איכא דאמרי, וראה מקורות נוספים בספר שלחן מלכים (ח"ב שער טו פרק ז).

[74] חלק כא סימן סא.

[75] בענייני יו"ד עמ' מה.