פרק א

תשובה א – היתר מאכל שאינו עולה על שולחן מלכים

 

שאלה:

האם מותר לאכול חטיפים, מעדנים או דגני בוקר שהוכנו על ידי אינם יהודים?

 

תשובה:

א. הקדמה

במשנה בעבודה זרה[1] מבואר, ששלקות של עובדי כוכבים אסורים באכילה (ומותרים בהנאה). בגמרא[2] מבואר שדין זה מדרבנן. בטעם האיסור נחלקו הראשונים, האם חששו חכמים לכך שיכשילנו הנכרי במאכלות אסורות, או מחשש שהאכילה תוביל גם לנישואים אסורים, כפי שיפורט להלן[3]. בדברי חז"ל נזכרו שני מיני מאכלים שאין נוהג בהם איסור זה, ובכך ידונו התשובה הזאת והתשובה שלאחריה.

 

ב. מקור הדין

במסכת עבודה זרה[4] נאמר:

"אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו הכי, אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת - אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא".

מדברי הגמרא משמע לכאורה, שנחלקו האמוראים האם יש להתיר דבר שאינו עולה על שולחן מלכים, או דבר שנאכל כמות שהוא חי.

אולם התוספות[5] כתבו:

"ואור"ת דמדנקט הני (דגים קטנים וארדי ודייסא), ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים, ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון, ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי, כיון שאינו עולה לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים, ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני, ואי איכא חד מינייהו, או נאכל חי או אינו עולה, אין בו משום בישולי עובדי כוכבים, דבשל סופרים הלך אחר המיקל".

כך כתבו ראשונים רבים נוספים, וסיכם את דבריהם הבית יוסף[6]:

"וכתבו התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן, שפסק רבינו תם כתרי לישני להקל... וכן דעת ר"ח וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות מאכלות אסורות, ודלא כהרמב"ן דפסק כלישנא דסוראי לחוד, וכבר דחה הר"ן ראייתו".

מתבאר, שלדעת רובם הגדול של הראשונים, כל שנאכל כמות שהוא חי או אינו עולה שולחן מלכים, אין בו משום בישולי עכו"ם, וכן פסק השו"ע[7] להלכה.

בטעם הדין שלא גזרו על מאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים כתב הרמב"ם[8]:

"שעיקר הגזרה משום חתנות, שלא יזמינו העכו"ם אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חבירו עליו".

בדומה לכך כתב הר"י מלוניל בפירושו על הרי"ף[9]:

"כל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים ללפות בו את הפת, אף על פי שדרך ההדיוטים ללפת בו את הפת, אם בא גוי ובשלו אין בו משום בישולי גוים, דכיון דלא חשיב כוליה האי, לא אתי למגרר בתר הגוי שיבשלהו לו שיבוא לידי חתנות".

כיוצא בזה כתבו גם הדרכי משה[10], הט"ז[11] ואחרונים נוספים.

 

ג. הגדרת 'עולה על שולחן מלכים'

האחרונים נחלקו מה נכלל בגדר עולה על שולחן מלכים.

לפי דרך אחת בפוסקים, הכוונה היא למאכלים שנוהגים לאכול בסעודה חשובה. הגדיר זאת הגר"א וייס[12]:

"אין הכוונה דווקא למלכים ממש, דהלא כל האיסור בישולי נכרים הוא מטעם בנותיהם, ובנות הדיוטות אסורות כמו בנות מלכים, אלא כוונתם לסעודה חשובה שדרך להזמין בה אורחים. ויש בהבנה זו להקל ולהחמיר: דמחד, אנו אומרים דלא בעינן דווקא עולה על שולחנם של מלכים כדי לאסור, אבל מאידך, יש בזה להקל, דמאכלים קלים שדרך האדם לאכול בארוחות קלות כמו דגנים שונים ופתיתי אורז וכדו', אף שנאכלים גם על ידי מלכים, אין בהם איסור משום בישולי נכרים".

בדומה לכך כתב בשו"ת שבט הקהתי[13]:

"אבל יש לקבוע הגדר של עולה על שולחן מלכים, כגון מה שמחלקים במסעדה למי שנכנס לאכול שם ארוחה, או מה שמחלקים בסעודות ברית, או שאר סעודות מצוה, שמזמנים אנשים חשובים, מה שמחלקים שם זה קובע מה נקרא עולה על שולחן מלכים [וכן מצאתי באחרונים]".

כיוצא בזה כתבו גם הגרי"א הענקין[14] ושו"ת רבבות אפרים[15].

בדרך זו נקט הגר"א רובין[16], אלא שהחמיר יותר לאסור גם מאכלים המוגשים ככיבוד קל, כפי שנהוג להגיש לאנשים חשובים:

"אמנם בזמנינו מצוי, שאנשים מכובדים עושים ביניהם סעודות עבודה בזמן פגישותיהם, ואם זה בשעות הצהרים או הערב הם קובעים את הפגישה על סעודה וארוחה שלמה וגדולה, ואם זה בין זמני הסעודות הם קובעים את הפגישה על ארוחה של כיבוד קל יותר, אך מלא ומכובד הנקרא 'בר', ויש בו הרבה מתפנוקי המאכלים בצורה עשירה, ונכלל בזה גם מאכלים העשויים ללפת את הפת, אמנם לא ארוחה שלימה כארוחת אכילת מלכים ואנשים חשובים, אבל אין זה לגמרי מאכלים הנאכלים כחטיפים או ארוחה מזדמנת, אלא פעמים נמשכת סעודתן זו זמן רב, ובוודאי שהכיבוד העולה על שולחנם נחשב עולה על שולחן מלכים, ולכן הקליות והאגוזים ושאר מיני פיצוחים, וכן צ'יפס תפו"א וכדו' שבהם מכבדים באותם סעודות, ודאי נחשבים עולים על שולחן מלכים. ואף שאותם מיני פיצוחים וכן מיני צ'יפס, נאכלים בצורה של חטיף לקטנים ואף לגדולים, ועכ"פ כיוון שמצרפים אותם בזמני פגישות וכדו' הנ"ל לארוחות מזדמנות של סנדוויצ'ים שונים, הרי זה נחשב עולה על שולחן מלכים, ויש בהם משום בישולי עכו"ם".

 

מאידך, יש מהאחרונים הסוברים, שדווקא מאכל שעולה על שולחנם של מלכים אסור, אולם אין הכוונה לסעודה החשובה של המלכים, אלא לכל מאכל שאינו בזוי בעיני מלכים, ועולה באופן כלשהו על שולחנם. כך כתב הגר"ש וואזנר[17]:

"שאין הכוונה למאכל מלכים בדווקא, אלא למאכל שהציבור אוכל, וגם המלכים אוכלים ואינם דוחים אותו מחמת פחיתותו וכו', וכהיום כמעט ואין בנמצא דבר שאינו עולה על שולחן מלכים, ויש העושים שקר בנפשם ומתירים האסור שלא כדין".

בדומה לכך הובא בשם הגרי"ש אלישיב[18]:

"שדעתו נוטה דגם דבר שהמלך או ילדי המלך, אוכלים שלא בשעת סעודה, חשיב עולה על שולחן מלכים, דכל מאכל שמשפחת המלך אוכלת בכל אופן שהוא, חשיב כמאכל חשוב ולא כמאכל פשוט".

על דרך זו, נחלקו הפוסקים כיצד לדון בדגני בוקר, שאינם עולים על שולחן מלכים בסעודה חשובה, אולם דרך לאוכלם בארוחת בוקר או כחטיף בין הארוחות. שני הצדדים הובאו בשו"ת תשובות והנהגות לגר"מ שטרנבוך[19]:

"קבלתי קונטרסו, שיש להתיר מיני דגני בוקר שנתבשלו ע"י עכו"ם, כיון שלא נאכל אצל מלכים לסעודה המשביעה, אלא נאכלים בדרך כלל בבוקר כסעודה קלה להשקיט הרעבון. וכן זוכר אני שבחו"ל נהגו להקל. אמנם, בארץ ישראל בהכשר העדה החרדית מקפידים שישראל יסיק התנור. וטעם המחמירים הוא, דס"ל דכל שנאכל אצל מלכים לסעודה, אפי' אם אינו סעודה העיקרית נמי אסור, וא"כ כיון שדגני בוקר חשובים גם אצל מלכים לסעודת הבוקר יש לאסור. ומה עוד, דיש לצדד שאפילו במידה ונאכל למלכים אפילו שלא בסעודה כלל, אלא עראי בעלמא (כמעדנים וכדו') ג"כ נאסר בבישול עכו"ם".

למעשה הכריע הגר"מ שטרנבוך בזו הלשון:

"ומעיקר הדין נראה, שיש להתיר, ומ"מ יש מקום להדר, ולכן במקום שאפשר להשיג בבישול ישראל, ראוי להדר בכך".

לעומת זאת, בספר שולחן מלכים[20] כתב:

"והמציאות בזמנינו מורה שהקורנפלקס עולה על שולחן מלכים כמאכל בסעודה והם נאסרים משום בישולי גויים".

עם זאת, כאמור לעיל, דעת הגרי"א הענקין והגר"א וייס ופוסקים נוספים, שאין לכלול דגני בוקר באיסור בישולי עכו"ם. כיוצ"ב נקטו רבים מהפוסקים[21] שחטיפים אינם נכללים בגדר עולה על שולחן מלכים, ואילו הגר"א רובין[22] החמיר, וכן מובא בשמו של הגרי"ש אלישיב[23].

יש לציין, שגדר עולה על שולחן מלכים, נידון בכל דור כפי הדרך הנהוגה בו. משום כך, אף שכתב ערוך השולחן[24] שתפוחי אדמה אינם עולים על שולחן מלכים, נקטו כל הפוסקים[25] שבזמן הזה, שרגילים להגישם בסעודות חשובות ועל שולחנם של מלכים, יש לאוסרם משום בישולי עכו"ם.

 

ד. מאכל שמינו עולה על שולחן מלכים

דנו הפוסקים האם יש לבחון כל מאכל ומאכל אם עולה הוא על שולחן מלכים, או שאם מין מאכל זה עולה שולחן מלכים, אין להתיר גם מאכלים שאינם חשובים הנעשים ממנו.

בספר איסור והיתר הארוך[26] כתב:

"ועולה על שולחן שרים, פי' הרמב"ם פרק טז דאיסורי מאכלות, אפילו שאינו עיקר הסעודה, כגון מיני קיטניות וקרבי דגים ודגים וחגבים וכן כל כיוצא בהן, מכל מקום עולה משום פרפרת ודרך אדם להזמין חבירו עליו, והוא הדין בני מעיים של בהמה וכה"ג, אף על פי שאין הדבר ראוי ליתן לפני אורחים נכבדים ואפי' כמהין ופטריות, דהם עולין משום פרפרות".

דברי האיסור והיתר הובאו בדרכי משה[27], שהוסיף על דבריו:

"וכתב עוד בארוך, דכל שהוא נאכל כמות שהוא חי ע"י הדחק, לא מקרי נאכל כמות שהוא חי, וכל שעולה על שולחן מלכים לפרפרת, מקרי עולה על שולחן מלכים, דדרך אדם להזמין חבירו עליו, וקרביים אף על פי דאמרינן אוכליהן לאו בר אינש, ולא הוי חתיכה הראוי להתכבד, מכל מקום אסור משום בישולי גוים, וכן כמהין ופטריות וכל כיוצא בו".

בביאור טעמם של האיסור והיתר והרמ"א, כתב הפר"ח[28]:

"וכן בדין, דאלא מעתה בשר כחוש שאינו עולה על ש"מ דכוותיה, ה"נ דשרי, אלא ודאי לא פלוג רבנן וכל מין בשר אסרו".

על דרך זו כתב התפארת ישראל[29]:

"ודוקא אם הוא ממין שעולה על שולחן מלכים, אפילו הוא עצמו אינו עולה, כגון שהבשר כחוש, או בני מעיים וכדומה".

וכן פסקו ערוך השולחן[30] ושו"ת שבט הקהתי[31].

אולם, ביאור זה שכתבו האחרונים לדברי האיסור והיתר והרמ"א, אינו מוכרח כלל ועיקר. אדרבה משמעות דבריהם, שבני מעיים אכן עולים על שולחן מלכים כפרפרת, וכן פירש האבני נזר[32]:

"בש"ך ס"ק ב מבואר הטעם באיסור והיתר, דאף שאין דרך ליתנו לפני אורחים נכבדים, מכל מקום עולה משום פרפרת, ודרך להזמין חבירו עליו וכו'".

על דרך זו ביאר בהרחבה בספר חלקת בנימין[33]:

"ובפר"ח... ובערה"ש נמשך אחריו בזה, מיהו לכאורה קשה לפרש כן, דמנליה להאו"ה לחדש כאן דין לא פלוג, דלכאורה כל כה"ג טעון מקור בגמרא וכו', ועוד קשה דבאיסור והיתר אינו במשמע שבא לחדש כהך כללא דלא פלוג רבנן במין אחד וכו'. אמנם כד מעיינת באיסור והיתר, נראה כוונה אחרת בדבריו, שמתחילה הזכיר דברי הרמב"ם דפרפרת אסור ואח"כ כתב וז"ל, אפילו שאינו עיקר הסעודה כגון כו' מ"מ עולה משום פרפרת, ודרך אדם להזמין חבירו עליו, וה"ה בני מעיים של בהמה וכה"ג, אע"פ שאין הדבר ראוי ליתן לפני אורחים נכבדים, ואפילו כמהין ופטריות שהם עולין משום פרפרות, עכ"ל. ומדנקט לדין בני מעיים בתוך דין הפרפרת, משמע דאינהו נמי עולים עש"מ לפרפרת. ולפ"ז נראה בכוונתו, דאע"ג דאין אדם מזמן חבירו לאכול בני מעיים בלבד, מ"מ עולים הם על השולחן לפרפרת בתוך סעודה חשובה".

הפוסקים העירו על סתירה לכאורה בדברי הפר"ח, שכתב[34]:

"אפונים קלויים. דאינן עולין על שולחן מלכים וכו', אבל אפונים וקטניות מבושלים, אם עולים על שולחן מלכים משום לפתן אסורים. עי"ש".

על כן ביארו האחרונים, שאף לדעת הפר"ח, מאכלים שדרך הכנתם שונה מהמאכלים העולים על שולחן מלכים, אינם בכלל האיסור. כך כתב בשו"ת חשב האפוד[35]:

"היוצא מדברי הפר"ח, דאף על גב שאין מחלקים בין בשר שמן לבשר כחוש וכדומה, אבל מחלקים בין סדר בישול לסדר בישול, כלומר שמחלקים בין אפונים קלוים לאפונים מבושלים, ואוסרים אפונים מבושלים ומתירים אפונים קלוים".

וכן עולה בבירור בתשובת המהרש"ם[36]:

"בדין ערדעפיל (תפוחי אדמה), נראה דבבישול כיון שעולין בזמן הזה על שולחן מלכים, אסור משום בישולי עכו"ם. אבל בצלוים ע"י עכו"ם, יש להקל כמו שכתב כהאי גוונא הפר"ח סק"ה, בדין אפונים ועדשים שבסעיף ב בהג"ה, דבקלוים מותרים ומכל מקום בבישול אסורים, והכי נמי בזה".

בדרך זו נקטו רבים מפוסקי דורנו[37], ויש שהחמירו גם בזה, כפי שמובא בשם הגרי"ש אלישיב[38]:

"(הגרי"ש) נוטה להחמיר בזה, ושמאכל זה המכונה צ'יפס, יש לדון בו כעולה על שולחן מלכים, כיון שבאופן כללי תפוחי אדמה עולים על שולחן מלכים".

וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות[39]:

"ואם כן שפיר ראוי לאסור תפוחי אדמה הנ"ל, אף שמתוקן באופן אחר משולחן מלכים, וכיון שתפוחי אדמה נאכל על שולחן מלכים, אף אם נעשה באופן שאינו ראוי לשולחן מלכים עובר עליו, ונראה פשוט דהוא הדין אף כשהוא עשוי באופן דנאכל עראי דוקא, כיון שביסודו הוא תפוחי אדמה ושייכים לסעודה גזרו עליו... ולמעשה ירא שמים יחמיר ולא יאכל".

 

ה. מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת

נוסף על כל המתבאר, לשון הגמרא שהובאה לעיל היא:

"העולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת".

משמע, שדווקא מאכלים שמלפתים בהם את הפת נכללים באיסור, ושאר מאכלים אינם אסורים, אף אם הם חשובים ועולים על שולחן מלכים, וכן מורה גם פשט לשון הרמב"ם[40]:

"ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, אין אדם מזמן את חבירו עליו".

אך הרשב"א בספר תורת הבית[41] כתב בפירוש, שיש לאסור אף מאכלים שאין מלפתים בהם את הפת:

"ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן, כלומר שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים, אלא במיני לפתן החשובים, שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם, אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן, לא בעינן שעולים על שולחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול, יש בהם משום בישולי נכרים".

באופן דומה כתב גם המאירי[42]:

"או שמא לא נאמר ללפת אלא לרבותא כלומר אף ללפת, וכל שכן כשהיא עולה לאכילה לעצמה".

כשיטת הרשב"א והמאירי עולה בבירור בדברי השו"ע והרמ"א, שכללו באיסור בישולי עכו"ם גם תמרים, אגוזים, פטריות וכדומה, שאינם מלפתים את הפת, וכן נקט בדעתם ערוך השולחן[43]:

"אבל הטור והשולחן ערוך סעיף א' כתבו... ונראה שדעתם כן הוא, דזה שאמרו חז"ל ללפת בו את הפת לאו דווקא הוא, ואורחא דמילתא קאמר, דדבר שאינו חשוב אין מעלין על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אבל העיקר תלוי בדבר של חשיבות העולה על שולחן מלכים, אף על פי שנאכל בפני עצמו ולא עם הפת".

בשו"ת מהריט"ץ[44] כתב:

"וראיתי לבאר מה שטועין המון העם, במה שאומרים דבר זה עולה על שולחן מלכים ואסור, שאין הדבר תלוי בעלייתו על שולחן מלכים, אלא צריך כמו שדייק הרמב"ם ז"ל ללפת בו את הפת, שאם אין מלפפין בו את הפת כמו התבשיל, אפילו יעלה על שולחן מלכים אינו אסור".

יש להסתפק בכוונתו, האם כל מאכל שאין מלפתים בו את הפת אינו אסור, ונקט תבשיל כדוגמא למאכל שאינו מלפת בו את הפת באופן ישיר, או שכוונתו להתיר דווקא מאכלים שאינם מוגשים בסעודת פת, ונקט תבשיל כדוגמא למאכל שיש בו משום בישולי עכו"ם.

כדרך השניה הנ"ל, מבואר בפירוש בפרי חדש[45]:

"שכל שאינו עשוי ללפת בו את הפת, אין בו משום בישולי גוים וכו', וא"כ אורז הוי דכוותיה דדייסא, ושניהם באים בתורת מאכל, ולפיכך אף שאינם עשויים ללפת בהם את הפת, אסירי משום בישולי גוים, כיון דחשיבי דאתו בתורת מאכל, אבל דברים הבאים בקנוח סעודה, שאינם עשויים ללפת בהם את הפת, וגם אינם באים בתורת מאכל, פשיטא דלית בהו משום בישולי גוים, שאין אדם מזמן חבירו עליהם".

וכן כתב התפארת ישראל[46]:

"ואם נאכל בתורת מאכל ממש כאורז ושאר תבשיל, אז אפילו אינו עשוי ללפת בו הפת, אסור, אבל דבר שבא לקינוח סעודה, צריך שיהיה ראוי גם ללפת בו הפת".

הרי שלא הקלו האחרונים אלא בקינוח, ולא בתבשיל גמור אף שאיננו מלפת את הפת, ודלא כמו שהקל הגרי"א הנקין בספרו תשובות איברא[47].

יתירה מזאת, רבים מגדולי האחרונים[48], נקטו למעשה כשיטת השו"ע, שאין להקל כלל על סמך עיקרון זה של מאכל שאינו מלפת את הפת. סיכם זאת בשו"ת שבט הלוי[49]:

"ידוע פלוגתת הטור ושו"ע עם הפר"ח, בענין פרפראות בכלל אם שייך בשול גוים, ודעת הפר"ח להקל דדוקא ללפת פת, ורוב הפוסקים פסקו להחמיר, וכן הלכה".

עם זאת, יש שצירפו את דעת הפר"ח להיתרים נוספים. כך כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת[50]:

"אולם נראה שבנידון דידן יש לצרף מה שאין מלפתים בהם את הפת, שדעת הפרי חדש שכל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אפילו עולה לקינוח סעודה, אין בו משום בישולי גוים. והסכים עמו הגאון רבי דוד פארדו במזמור לדוד דף קו ע"ב. וכן כתב בספר תורת חיים (עבודה זרה נט ע"א). ועיין עוד בחידושי הריטב"א (ע"ז לח ע"א). ע"ש. וכן דעת הגאון מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה, שהובא בשיורי ברכה סימן קיב ס"ק יא. ואף על פי שאין כן דעת הטור ומרן השולחן ערוך, מכל מקום יש כאן ספק ספקא להקל, שמא חיתוי בגחלים והיסק האש על ידי ישראל מועיל גם בבישולי גוים, ושמא הלכה כהפרי חדש וסיעתו, שכל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אין בו משום בישולי גוים וכו'. וכבר העירותי להלן שרבותינו האחרונים, חבל נביאים, הסכימו שגם כששני הספקות נגד מרן, יש להקל, כי אפשר שבהצטרפות שניהם אף מרן יודה להתיר".

 

סיכום

א. מאכל שאין רגילים להגישו בסעודות חשובות, ואין דרכם של אנשים חשובים לאכול ממנו, אין בו משום איסור בישולי עכו"ם.

ב. חטיפים, דגני בוקר וכדומה, שנאכלים בביתם של אנשים חשובים, אך אינם מוגשים בסעודות חשובות, וכן מאכלים שאינם עולים על שולחן מלכים אך עשויים הם ממין העולה על שולחנם, לדעת רבים מהפוסקים אין בהם משום בישולי עכו"ם, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ג. מאכלים שאינם משמשים ללפת בהם את הפת או כמאכל משביע בפני עצמם, לדעת רוב הפוסקים כלולים באיסור בישולי עכו"ם, ובמקום הצורך ניתן להקל בהם, בצירוף צדדי היתר נוספים.

 

 

[1] לה ע"ב.

[2] לח ע"א.

[3] תשובה ה.

[4] לח ע"א.

[5] שם ד"ה איכא.

[6] יו"ד סימן קיג.

[7] יו"ד סימן קיד סעיף א.

[8] מאכלות אסורות פרק יז הלכה טו.

[9] יד ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה כל הנאכל כמות שהוא חי.

[10] יו"ד קיג ס"ק ג.

[11] שם ס"ק א.

[12] שולחן מלכים (ח"א שער ג פרק א) בשמו, וכעין זה במנחת אשר (דברים סימן ה אות ח, ובמהדורה החדשה סימן ז אות ח).

[13] ח"ו סימן רעד אות ד.

[14] תשובות איברא (סימן מב אות א).

[15] ח"ז, 'חסרון יוכל להימנות', עמ' תנ.

[16] נהרות איתן (ח"ג סימן מא אות א).

[17] קובץ מבית לוי (יו"ד א, מאכלי עכו"ם סעיף ג).

[18] צהר (ח"ד עמוד צ אות ג).

[19] ח"ה סימן רמט אות א.

[20] שער ג פרק ה עמוד שע.

[21] הגר"א נבנצל (ירחון אסיפת יצחק חלק כד ניסן תשס"ח), שו"ת שבט הקהתי (ח"ו סימן רעד), הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אג"מ יו"ד ח"ד סימן מח אות ה), ופוסקים נוספים.

[22] הנ"ל.

[23] אשרי האיש (יו"ד פרק ח אות א).

[24] יו"ד סימן קיג אות טו.

[25] חכמת אדם (שער איסור והיתר כלל סו סעיף ד), שו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תלח), שו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קח), הגר"מ פיינשטיין (כפי שהובא בשמו בספר רשומי אהרון ח"א יו"ד סימן קיג אות ג), והגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סימן ז).

[26] שער מג דין ב.

[27] יו"ד סימן קיג סעיף ג, וכן פסק הש"ך (יו"ד סימן קיג ס"ק ב).

[28] ס"ק ב.

[29] ע"ז פרק ב אות נב.

[30] יו"ד סימן קיג סעיף י.

[31] ח"ו סימן רעד.

[32] יו"ד סימן צו אות ב.

[33] יו"ד סימן קיג ס"ק א.

[34] שם ס"ק ה.

[35] ח"ג סימן כט אות ג.

[36] ח"ב סימן רסב.

[37] הגר"א נבנצל (אסיפת יצחק, כד ניסן תשס"ח), שו"ת שבט הקהתי (ח"ו סימן רעד), חלקת בנימין (יו"ד סימן קיג ס"ק ח), הגר"א וויס (מנחת אשר דברים אות סימן ז אות ח), וכן נראה מדברי שו"ת שבט הלוי (ח"י סימן קכד).

[38] צהר (ח"ד עמ' צב אות ח).

[39] ח"א סימן תלח.

[40] הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה טו.

[41] ב"ג ש"ז.

[42] ע"ז לח ע"א ד"ה כבר ביארנו.

[43] יו"ד סימן קיג אות ז.

[44] הישנות סימן ס.

[45] סימן קיג ס"ק ג.

[46] ע"ז פרק ב אות נב.

[47] סימן מב.

[48] ביניהם שו"ת פנים מאירות (ח"ב סימן סב), חכמת אדם (כלל סו סעיף א), וערוך השולחן (שם אות ז).

[49] ח"י סימן קכד.

[50] ח"ה סימן נג.