פרק ז

תשובה ז - חובת ניפוי קמח

שאלה:

האם ניתן במקום צורך להימנע מניפוי קמח? האם חובה לנפות קמח מנופה ששהה מספר ימים במטבח מחוץ למקרר לאחר שנופה? האם חובה לנפות פעם נוספת, קמח שניפוהו בנפה שהיה בה קרע? האם מותר לאכול לחם שנאפה מקמח שלא ניפוהו?

תשובה:

א. מיני החרקים המצויים בקמח

מעת קצירת החיטה מצויות בה ביצי תולעים. הביצים בוקעות בתנאי חום, לחות ואוויר, בטחנות הקמח ואצל הצרכנים. קירור הקמח, מצמצם את התפתחות הביצים, ואריזות וואקום, לעיתים אף מונעות אותה לגמרי.

בטחנות הקמח מתבצעת סרקולציה מהירה לקמח, שמפוצצת ביצים רבות ומונעת את התפתחותן. נוסף על כך, חלק מהביצים מתבדלות מהקמח באמצעות ניפוי, וככל שהרשת צפופה יותר, כך יוותרו בקמח פחות ביצים. למרות זאת, גם כיום לא ניתן לנפות באופן מוחלט את ביצי התולעים[1].

ב. תולעים שפירשו בתוך אריזת הקמח

במסכת חולין[2] מבואר, שתולעים הגדלות בפירות תלושים מותרות, כל שלא יצאו מהפרי והלכו על הארץ[3]. רוב התולעים המצויות בקמח לא פירשו מעולם אל הארץ, אלא נוצרו בגרגירי החיטה לאחר קצירתה ונותרו בחבילת הקמח אחר הטחינה.

בהמשך הסוגיא[4] דנה הגמרא בכמה ספקות:

"בעי רב יוסף: פרשה ומתה מהו, מקצתה מהו, לאויר העולם מהו, תיקו. בעי רב אשי: לגג תמרה מהו, לגג גרעינתה מהו, מתמרה לתמרה מהו, תיקו".

כתב הבית יוסף[5], שבכל ספקות אלו יש לילך לחומרא, הואיל והוא ספיקא דאורייתא, וכן נפסק בשו"ע[6]. מבואר אפוא שתולעת שפרשה לגבו של הפרי או מפרי לפרי, אסורה מספק.

האחרונים נחלקו כיצד לדון תולעים שפירשו בין גרגירי הקמח: יש שכתבו[7] שאינן אסורות, משום שדנים את כל גרגירי הקמח כיחידה אחת, ויש שכתבו[8] שדינן כמי שפירשו מפרי לפרי ואסורות מספק.

מלבד זאת, לגבי תולעים המצויות במים, פסק השו"ע[9], שאף אם פירשו לדופן הכלי מותרות. בהגהות שערי דורא[10] כתב, שהיתר זה נוהג דווקא בתולעים שבמים, שנאמר בהן "מכל אשר במים"[11]. לדרך זו, תולעים המצויות בקמח שפירשו לדופן הכלי או האריזה אסורות, וכן פסקו רוב האחרונים[12]. אולם דעת הפרי חדש[13], שאין זו גזירת הכתוב במים, אלא כל שפרשו התולעים במקום שדרכן לפרוש אליו, כגון בתוך המים, והוא הדין בתוך אריזת הקמח, מותרות.

על פי דרכו של הפר"ח, הסתפקו האחרונים בדין תולעים המהלכות בטחנות הקמח, על גבי הנפות והמכונות. בשו"ת בית שלמה[14] כתב שאסורות מהתורה לכולי עלמא, ואילו בספר מנחת פתים[15] כתב שאף בזה הקל הפר"ח, ולמעשה יש לחשוש להחמיר בזה, כדעת רוב הפוסקים.

ג. תולעים שספק אם פירשו

כל זאת, כשידוע שהתולעים פירשו ממקומן, אולם, כשנמצאת תולעת בפרי, אף שהפרי נקוב, לדעת הרשב"א[16] אין לחשוש שהתולעת יצאה ונכנסה דרך החור, וכן פסק השו"ע[17], ואילו הרמ"א החמיר באופן שהחור נקוב כלפי חוץ.

אולם, לגבי התולעים המצויות בקמח, כתב השו"ע[18]:

"תולעים הנמצאים בקמח, וכיוצא בו, אסורים. שמא פירשו, ושרצו על הארץ וחזרו".

הרי שחשש השו"ע לכך שהתולעים פירשו וחזרו, ונאמרו הסברים שונים מדוע החמיר בקמח יותר מבשאר פירות.

דעת הב"ח[19], שבתולעים גדולות חוששים לכך שיצאו וחזרו:

"ונ"ל דדוקא כשהמילווי"ן גדלו קצת, שרואין אותן רוחשין בכד ושורצין אנה ואנה, אבל במילווי"ן קטנים, שלא נראים אלא ע"י בדיקה בחום השמש ובחום האש, ואין ספק שלא פירשו, לא חיישינן לדילמא פירשו וחזרו, כיון שאין הדבר מצוי שיהיו נפרשין כלל".

על פי דברי הב"ח, מבואר היטב, שהשו"ע החמיר בתולעים גדולות והקל בתולעים קטנות. לעומת זאת, הט"ז[20] חלק על הב"ח, והעלה שאין לחלק בין תולעים קטנות לגדולות[21], ונשאר בצ"ע בסתירת דברי השו"ע. בשו"ת שיבת ציון[22] ובפלתי[23], הסכימו לדעת הט"ז, והעמידו את דברי השו"ע במיני תולעים שדרכן לפרוש.

למעשה יש להורות כדעת רוב האחרונים, שלא לאכול קמח שנמצאו בו תולעים קטנות, מחשש שמא פירשו. אולם בתולעים קטנות ביותר, שהחשש לכך שריחשו לדופן האריזה רחוק ביותר, נראה שניתן להקל[24].

ד. חשש לתולעים אחר אפייה

כתב השו"ע[25] שפת שנאפתה מקמח מתולע אסורה. נחלקו האחרונים, האם אכילת פת שיש בה תולעת אסורה מהתורה, כיוון שבמאמץ רב ניתן יהיה להפריד את התולעים מהלחם ואם כן אינן בטלות בתערובת[26], או שהואיל ואין התולעים ניכרות בלא חיפוש מדוקדק ופירוק הלחם לחתיכות, הרי שהן בטלות מדין תורה, ואין לחוש אלא לדין בריה שאינה בטלה, שאיסורו מדרבנן[27].

למעשה, נראה שלא החמירו הפוסקים אחר אפייה אלא בתולעים גדולות מעט, אולם בתולעים קטנות ביותר, שלא התבאר בבירור בדברי הפוסקים אם יש לחוש שריחשו על הארץ, יש להקל אחר האפייה[28].

יתירה מזאת, אף לדעת המחמירים בתולעים שהילכו בין גרגירי הקמח, יש להקל אחר האפייה, כיוון שעיקר איסור זה אינו אלא ספיקא דדינא (איבעיא בגמרא), וכאן יש לצרף ספק במציאות, שמא נימוחה התולעת בחום האפייה.

ה. תולעים בקמח כיום

כל זאת, כשידוע שנמצאו בקמח תולעים, אולם בקמח שלא ניכרות בו תולעים בסתמא, או שאין דרכו להתליע, כפי שמצוי כיום (הואיל ואחסון הקמח נעשה בתנאים טובים יותר, ועוד שהקמח עובר תהליכים שונים המצמצמים את בקיעת הביצים), לא דברו כל הפוסקים הנ"ל.

לכאורה יש מקום להתיר כיום את הקמח בלא ניפוי משום ספק ספיקא, שמא אין בו תולעים, ואם ישנן, שמא לא פירשו, וכפי שכתב הט"ז[29] לגבי צימוקים. נוסף על כך, הקמח עובר ניפוי בטחנת הקמח, ויש להעמידו בחזקת כשרות.

אף על פי כן, בדברי האחרונים[30] מבואר, שנהגו ישראל לבדוק קמח (כיום בדיקה זו נעשית באמצעות ניפוי), גם במקום שבו אין חשש הלכתי מובהק. מלבד זאת, לעיתים שוהה הקמח בלא קירור זמן רב לפני אפייתו, כך שקיים חשש גבוה שיתפתחו בו תולעים, וכיוון שהדבר מסור לרבים, אין לחלק בין תנאי האחסון השונים.

עם זאת, כיוון שעיקר החשש הוא לתנאי אחסון שאינם נאותים, במקום צורך, ניתן להסתמך על בדיקה מדגמית, שתוודא את טיב הקמח. מטעם זה, אם נמצא קרע בנפה אחר שניפו את הקמח, אין צורך לנפותו שנית, במידה והקמח שנופה נמצא נקי מחרקים.

סיכום

א. חובה לנפות קמח קודם האפייה.

ב. בדיעבד, אם אפו מאפה בלא ניפוי, מותר לאוכלו, אם ניתן לכך אישור של רב היחידה לאחר שנועץ עם הרמה הממונה.

ג. ניתן לנפות קמח ולשומרו בקירור, ואם שהה זמן מועט מחוץ לקירור, טוב לנפותו שנית.

ד. במקום צורך, ואם ניתן לכך אישור של רב היחידה לאחר שנועץ עם הרמה הממונה, ניתן להסתמך על בדיקה מדגמית של הקמח, ועל כן אין חובה לנפות פעם נוספת קמח שניפוהו בנפה שהיה בה קרע, אם הקמח נמצא נקי מחרקים.

[1] מלבד זאת, מצויים לעיתים בקמח חרקים שונים, כגון פרפרים וחיפושיות המגיעים לקמח מבחוץ ומטילים בו ביצים. לעיל (תשובה א סעיף ט) התבאר, שדי בבדיקה שטחית בכדי להתיר מאכלים שלעיתים נגועים בחרקים אלה.

[2] סז ע"א.

[3] כיוון שלא אסרה התורה אלא את "השרץ השורץ על הארץ" (ויקרא פרק יא פסוק מב).

[4] שם סז ע"ב.

[5] יו"ד סימן פד.

[6] שם סעיף ד.

[7] פסקי דינים לצמח צדק (ח"א סימן פד ס"ק כ) וערוך השלחן (סימן פד סעיף מה).

[8] כנפי יונה (סימן פד סעיף ה), בינת אדם (איסור והיתר סימן לד אות מט).

[9] שם סעיף א.

[10] הו"ד בבית יוסף (שם).

[11] דברים יד,ט.

[12] ש"ך (ס"ק טו), ט"ז (ס"ק ז) ואחרונים רבים נוספים.

[13] ס"ק יז.

[14] יו"ד סימן קנד.

[15] סימן פד סעיף ה.

[16] תורת הבית הקצר (ב"ג ש"ג).

[17] שם סעיף ד.

[18] שם סעיף ה.

[19] יו"ד סימן פד ס"ק יב.

[20] ס"ק ח.

[21] וכתב הפמ"ג שאין להקל בכך אפילו במקום הפסד מרובה.

[22] סימן כח.

[23] שם.

[24] בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קכה) כתב, שלמעשה אין לחלק בין תולעים קטנות לגדולות בדבר המסור לרבים, אולם נראה שבתולעים שאינן ניכרות לעין בסתמא, אין להחמיר כלל.

[25] שם.

[26] שו"ת בית שלמה (סימן קנד).

[27] שו"ת חינוך בית יהודא (סימן מט), ספר בן אברהם (סימן נ).

[28] צבי לצדיק (סימן פד סעיף ה), ועיין בן אברהם (סימן נ).

[29] יו"ד סימן פד ס"ק יב.

[30] שו"ת חוות יאיר (סימן קיב), ערוך השלחן (שם סעיף סד), שו"ת בית שלמה (שם).