פרק ד

תשובה ד - דיני בדיקת פירות מתולעים

 

א. חובת בדיקת מיעוט המצוי

מן התורה חובה לבדוק פירות שמוחזקים ברובם בתולעים[1], ואילו פירות שרובם נקיים מתולעים, מדין תורה מותר לאוכלם בלא בדיקה[2].

עם זאת, במסכת פסחים[3] מבואר, שהשוכר בית ב-י"ד בניסן, ישאל את המשכיר האם בדק את הבית, אף שמן התורה יש להעמיד את הבית בחזקת שנבדק מחמץ.

מכך למד הר"ן[4]:

"דאפילו נימא דחזקתו בדוק, כל היכא דאיתיה קמן שיילינן ליה, דלא סמכינן אחזקה, דכל היכא דאפשר לברורי מילתא,בד מבררינן. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל בפרק קמא דחולין, דלא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן אלא היכא דאזיל ליה לעלמא וליתא קמן דנשייליה, אבל איתיה קמן לא סמכינן אחזקה ובדקינן ליה".

הרי שחובה לברר ולבדוק, גם במקום שישנה חזקה או רוב שבאמצעותם ניתן לפשוט את הספק, וכן כתבו ראשונים רבים[5].

לגבי פירות שדרכם להתליע, נאמר במסכת חולין[6]:

"הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין".

כתב על כך הרשב"א בחידושיו[7], שדווקא אחר י"ב חודש מותר לאכול את התמרים, אך קודם לכן אין לאוכלם בלא בדיקה, אף שרובם אינם מותלעים:

"משמע דמשום הכי נקט תמרי, לפי שהתליעה מצויה בהן, ולומר דכיון שהדבר מצוי אף על פי שהוא מיעוט, למיעוט המצוי חששו, וכענין שחששו לסירכות שבריאה... וכ"כ הרמב"ם ז"ל (מאכלות אסורות פ"ב הלכה טו), כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי שמא יש בו תולעת".

בדומה לכך כתב גם הרמב"ן[8], אף שחלק בהבנת דברי הגמרא לכשעצמם:

"מכל מקום במינין שהתלעה מצויה בהן היאך לא נחוש, והרי אמרו נמי ניחוש נמי דילמא פרישו לדופנא דבירא כדלקמן, אלמא דבר המצוי מחזקינן".

למדנו מדברי הראשונים, שקיימת חובת בדיקה בפירות ששכיחות בהם תולעים, אף שברוב המין לא נמצאות תולעים.

מאידך, מדברי כמה ראשונים עולה שלא חששו לבדוק אחר מיעוט המצוי, אלא הלכו בכל מקום אחר הרוב כדין תורה. כן הבין הרשב"א[9] בדעת רש"י, וכן משמע בדברי הראב"ד[10], וכן עולה מפשט דברי התוספות במסכת פסחים[11].

להלכה פסק השולחן ערוך[12] כדעת הראשונים המחמירים, אולם יש מהאחרונים[13] שכתבו, שניתן לצרף את דעת רש"י ותוספות לספקות נוספים.

 

ב. טעם הדין וגדרו

מבואר בירושלמי[14], שחובה מדרבנן לבדוק את ריאת הבהמה, כדי לוודא שאינה טריפה, וכן הוכיחו הראשונים[15] מדברי הגמרא במסכת ביצה[16].

בטעם הדבר שהצריכו לבדוק את הריאה, כתב הרשב"א[17] שנקבים בריאה מצויים יותר משאר מיני הטרפות, ולא חששו לבדוק אלא מיעוט המצוי, ולא במיעוט שאינו מצוי, וכן נקט הרשב"א בסתמא בספרו תורת הבית[18].

אמנם, הרשב"א בחידושיו הוסיף וכתב, שרבנו יונה דחה טעם זה, וביאר את חובת הבדיקה בשתי דרכים אחרות:

"האחד, כדי להסיר המכשולים לפי שהסרכות ניכרות לעינים, ועם שהן מצויות, אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להו חכמים.

ועוד טעם אחר בדבר, שהוא קרוב ומזומן לראותו, כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, אם אינו בודק נראה כמעלים עינו מן האיסור".

כטעם השני, כתב הרשב"א עצמו במשמרת הבית[19] כשדן בחובה לבדוק את מומחיות השוחט:

"והאמת כי הגאונים דברי חסידות אמרו... חסידות שכל ישראל ראויין לאותו חסידות ומחוייבין בו, שכל שהשוחט לפנינו ולא נודע אם מומחה או לאו צריך לחוש שלא נהיה כמעלימין עין מן האיסור כיון שאנו יכולים לעמוד על בירורו".

הבדל מהותי קיים בין דברי רבנו יונה לבין דברי הרשב"א בתורת הבית: בעוד שמדברי רבנו יונה עולה, שבדיקת מיעוט המצוי היא חובת הגברא, שלא לזלזל באיסור הגלוי לפניו, מדברי הרשב"א בתורת הבית עולה, שיסוד חיוב הבדיקה נובע מחשש אמיתי שמא יפגוש באיסור, והמאכל עצמו אסור בלא בדיקה.

בדברי האחרונים מצינו מחלוקת מהו הטעם העיקרי להלכה. הפמ"ג[20] נקט שדברי הרשב"א בתורת הבית עיקר, ואילו בשו"ת חתם סופר[21], בשו"ת שואל ומשיב[22] ובשו"ת אריא דבי עילאי[23] נקטו, שטעמו השני של רבנו יונה הוא העיקרי להלכה.

 

ג. מידת המאמץ הנדרשת בבדיקת מיעוט המצוי

על פי הטעם שכתב רבנו יונה, יתכן שניתן להתיר לאכול את הפירות בלא בדיקה, בכל מקום שבו אין מבחינים באיסור בסתמא, שכן אין הוא "מעלים עיניו" מהאיסור. לעומת זאת, לפי טעמו של הרשב"א בתורת הבית, מסתבר[24] שיש לחייב לבדוק כל מיעוט המצוי אף כשהדבר כרוך בטורח.

על דרך זו דן בשו"ת צמח צדק[25] האם חובה לבדוק את וושט הבהמה, כפי שחייבו לבדוק את הריאה, ותלה את הדבר בטעמים אלו:

"אפילו בעניין לכתחילה יש לחלק בין בדיקת הוושט לבדיקת הריאה, דהא בוושט לא שייכו הני טעמי, שהנקב דק, ואין הוושט קרוב ומזומן לראותו מבפנים כמו הריאה, שהרי צריך להופכו ולראותו ואם לא יהפכנו לא יראה, ואם כן אינו כמעלים עין מן האיסור. אכן בתורת הבית הקצר כתב, לפי שהסירכות מצויות בה, לפיכך הצריכו לכתחלה לבדוק בה מחמת הסירכות עכ"ל, א"כ משמע דהאי טעמא דמיעוט המצוי לחוד סגי להצריך בדיקה לכתחילה, וזה שלא כמו שכתב בחידושים בשם רבו ז"ל".

להלן נעיין בכמה דיונים בדברי הפוסקים, שדנו למעשה במידת המאמץ לברר ולפשוט את הספק, במקום שיש רוב או חזקה להתיר.

בהלכות שחיטה כתב השו"ע[26]:

"הכל שוחטין לכתחילה... אפילו אין מכירין אותו... שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט, ומותר לאכול משחיטתו, שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. במה דברים אמורים, כשאינו לפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו, צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה".

הרי שחובה לברר את מומחיות השוחט, אף שרוב המצויים אצל שחיטה בחזקת מומחים, כפי שהובא לעיל בשם הגאונים. האחרונים נחלקו עד כמה צריך לטרוח בכדי לברר את מומחיותו של השוחט. דעת הב"ח[27], שאם השוחט הלך, אין צורך לרדוף אחריו בשביל לברר אם הוא בקי. הפמ"ג[28] הסכים לדעתו במקום שהדבר כרוך בטורח:

"ומכל מקום, הא ודאי דעל ידי טורח לדידן אין צריך למירדף, דכי אמרינן כל היכא דאיכא לברורי מבררינן ברוב או בחזקה, היינו בקל, לא על ידי טורח".

כך כתב גם התבואות שור[29], והוסיף שאין שיעור ברור למידת הטרחה הנדרשת בזה. מאידך, דעת הפרי חדש[30] שחובה לחזר אחר השוחט אף במקום טורח.

בדומה לכך, נחלקו האחרונים האם חובה לבדוק את הסכין אחר השחיטה ביסודיות, או שניתן להסתפק בבדיקה שטחית, תוך התבססות על חזקת הכשרות של הסכין. בספר דעת קדושים[31] הקל, ואילו הפרי תואר[32] החמיר.

הפוסקים הסתפקו האם מותר לשחוט במקום שאין מי שיבדוק את הריאה כראוי. כך כתב רעק"א[33]:

"ואם יש לו בהמה מסוכנת, ומצוי אצלו שוחט שיודע לשחוט, אבל אין בקי בבדיקת הריאה, צ"ע אם נתיר לו לשחוט ולאכול בלא בדיקה משום הפסד ממון".

למעשה, דעת המשכנות יעקב[34] והראש אפרים[35] להחמיר בזה באופן גורף, ואילו בספר תורת יקותיאל[36] ובשו"ע הרב[37] הקלו בזה במקום צורך גדול.

בדעת המחמירים נראה, שאף שחובת בדיקת הריאה נובעת מחשש בלבד למיעוט המצוי, נקבע הדבר כתקנת חכמים קבועה, ועל כן אין היתר להימנע מבדיקה זו, מלבד במקרים חריגים במיוחד. כיוצא בדבר, לדעת הרמ"א[38] אין להתיר בהמה שאבדה הריאה שלה קודם שנבדקה, ואף לדעת השו"ע[39], יש להחמיר במקום שאבדה הריאה בשל זלזול בתקנה. מבואר שהחמירו בתקנה זו כחשש גמור לאיסור.

מסתבר שלגבי בדיקת תולעים שלא מצינו חומרות כעין אלה, יש יותר מקום להקל במקום טורח מרובה. ואף שהשוו הראשונים בין בדיקת תולעים לבדיקת ריאה, אין כוונתם שחומרת האיסור שווה, אלא שבשניהם קיימת חובת בדיקה, אף שיש רוב להיתר.

 

ד. מידת הטרחה הנדרשת בבדיקת מיעוט המצוי של נגיעות בתולעים

כמה מגדולי הפוסקים[40] כתבו, שבמקום דוחק אין חובה לטרוח טרחה רבה ביותר בבדיקת מיעוט המצוי מתולעים. אולם פוסקים אלו לא התירו אלא כשעומד לבשלם, שבאופן זה קיים ספק נוסף, שמא ימחו התולעים בבישול. וכן משמע מדברי הפמ"ג[41], שבנוגע לפרי שיש לגביו ספק ספיקא, נקט שאין חובה לבודקו באור השמש.

לעומת זאת, לגבי פירות חיים הנגועים בשיעור מיעוט המצוי, כמעט ולא נמצאה התייחסות בדברי הפוסקים הקדמונים לאפשרות לאוכלם בלא בדיקה[42].

הגרש"ז אויערבך[43] והגרי"ש אלישיב[44] הורו למעשה, שאין להקל בבדיקת מיעוט המצוי של נגיעות בתולעים, אף במקום טורח רב. אולם, דבריהם אמורים לגבי העמדת משגיחים רבים שיפקחו על בדיקת פירות רבים, ולא במקום שבו עצם הבדיקה קשה ביותר, כבמינים שמצויות בהם תולעים זעירות וכדומה. עוד יתכן, שלא החמירו פוסקים אלו אלא בקטניות וכדומה, כאשר קרוב לוודאי שבכל כמות העומדת לאכילה או לבישול מצויים חרקים, כך שקרוב הדבר להיות בגדר 'אתחזק איסורא'[45]. אולם, בקטניות שאספקתן מחברות איכותיות, אין להחזיק שיש תולעת בכל חבילה, וממילא יש מקום להקל לבדוק בלא עיון רב.

 

 

ה. בדיקת מיעוט המצוי בשכיחות נמוכה

לגבי בדיקת ביצים כתב הרמ"א[46], שחובה לבדוק זאת דווקא ביום. משמע שבחושך מותר לאכול ביצים, אף שלא ניתן לבדוק אם יש בהן דם. טעם הדבר, כיוון ששיעור השכיחות של ביצים אסורות נמוך.

בדומה לכך, לגבי בדיקת הריאה כתב הרמ"א[47], שאם אבדה הריאה של גדיים וטלאים בלא שנבדקה, אין לאוסרם באכילה, כיוון שאין מצויות בהם סרכות, זאת לעומת בהמות בוגרות, שהחמירו בבדיקת הריאה שלהן אף בדיעבד. מבואר, שמידת הטורח הנדרשת בבדיקה נקבעת על פי מידת הסבירות להימצאות האיסור.

לאור זאת, מסתבר לומר גם לגבי תולעים, שבמינים שמצויה בהם נגיעות רבה יותר, אף שאינה בכלל רוב, יש להחמיר יותר בבדיקתם, ולעומת זאת במינים שחשש ההתלעה בהם נמוך יותר, די בבדיקה קלה.

 

ו. שיעור מיעוט המצוי המחייב בדיקה

בעיקר שיעור מיעוט המצוי המחייב בדיקה, דנו האחרונים[48] לגבי טרפות. בעל המשכנות יעקב[49] כתב שהשיעור המחייב בבדיקה הוא 10% וכן היא הוראת הרבנות הראשית לישראל למעשה.

בשו"ת הריב"ש[50] כתב:

"מיעוט המצוי, ר"ל שהוא קרוב למחצה ורגיל להיות".

בביאור דבריו נחלקו האחרונים, האם לדעתו אין חובת בדיקה כלל אלא במין המותלע בשיעור הקרוב למחצה[51], או שכוונתו לומר שביותר מכך חובת הבדיקה מן התורה, אך גם בפחות מכך יש חובת בדיקה מדין מיעוט המצוי[52].

להלכה נראה, שמעיקר הדין יש לסמוך על המקלים[53], שכל ששכיחות הנגיעות בפחות משליש, אינו בהכרח בגדר מיעוט המצוי, ואין חובה לבדוק את הפירות באופן יסודי כשהדבר כרוך בטורח רב. מאידך, כאשר הבדיקה פשוטה לביצוע, נדרש לבדוק את הפירות אף כאשר שכיחות התולעים נמוכה מאד, ובפרט במטבח ציבורי שהחמירו בו יותר כשקיים חשש לאיסור באופן קבוע[54].

כל זאת לגבי מינים שבהם ישנה שכיחות משמעותית קבועה של תולעים, אולם לגבי מינים רבים, שיעור הנגיעות תלוי בגורמים משתנים רבים, כעונות בשנה, אזורי הגידול, תנאי האחסון ועוד, כך שביד הצרכן פעמים רבות אין כל אפשרות לדעת מהי מידת החשש לנגיעות בפירות שלפניו. במצבים אלו, כל שרוב התוצרת שבשוק אינה מותלעת, אף אם מקצת מהמקומות מוחזקים כמותלעים בוודאות, מעיקר הדין ניתן לסמוך על כך ש'כל דפריש מרובא פריש', ולאכול את הפירות בלא בדיקה, אלא אם כן התולעים ניכרות בפרי מבחוץ, אף בלא התבוננות רבה בפרי ובלא צורך לפותחו[55].

אם ידוע שרוב התוצרת מגיעה ממקומות שאין בהם נגיעות, וספק אם קיימת בתקופה זו בשוק תוצרת נגועה כלל, אין חובה לבדוק אפילו באופן שטחי, משום ש'אחזוקי איסורא לא מחזקינן'[56]. אף על פי כן, אם בדיקת הפירות אינה כרוכה בטורח רב, נכון להחמיר ולבדוק את התוצרת כולה כדין דבר שיש לו מתירים[57], ועל כל פנים יש לבודקה באופן מדגמי. במידה והתגלה שישנה התלעה במחסן קשות או טריות של היחידה, אין להשתמש בתוצרת בלא בדיקה יסודית, אף שרוב הפירות אינם מותלעים[58].  

פירות שנגועים בשיעור מיעוט המצוי בעונה מסוימת בלבד, אין חובה לבודקם אלא בעונה זו. אם אינו בקי בכך, או שהדבר תלוי בגורמים משתנים נוספים שאינם ידועים לו, הורו לנו הגר"ד ליאור והגר"א וייס[59] שאינו חייב לבדוק את כל התוצרת, אך ראוי לבודקה באופן מדגמי[60].

פירות שברוב השנה עומדים בחזקת כשרות ובעונה מסוימת רובם מותלעים, נחלקו הפוסקים[61] האם מי שאינו בקי בדבר רשאי להסתמך על כך שברוב השנה עומדים הפירות בחזקת היתר. למעשה, על הממונים על הכשרות להיות בקיאים בזמני ההתלעה, וממילא אין להקל בדבר במערכת הצבאית.

פרי שאין ידוע עליו דבר, נראה מסתימת השו"ע ונושאי כליו[62], שאין חובה לבודקו מעיקר הדין, היות שלא הזכירו בדיקה אלא בפירות שדרכם להתליע, וכן כתב לנו למעשה הגר"ד ליאור[63], וביאר שאין להחזיק איסור מספק. אמנם בספר חנן אלוקים[64], החמיר לבדוק ע"י מומחה כל מין פרי שלא נודע מה טיבו, אך נראה שאין זו אלא מידת חסידות, וכפי שכתב בשו"ת יהודה יעלה[65] שראוי לבעל נפש להחמיר בזה.

למעשה, נראה שראוי לכל אדם לבדוק בבדיקה קלה כל פרי שאין ידועה מידת הנגיעות שבו, ולראות אם ניכרים בו סימני התלעה[66], אך אין חובה לבדוק בדיקה מדוקדקת או לחזר אחר מומחה.

 

ז. הכמות לפיה מגדירים חזקת איסור ומיעוט המצוי

נחלקו האחרונים האם יש לקבוע את מעמד הפירות כ'דרכם להתליע' (לעניין החזקתם באיסור ולעניין בדיקתם מדין מיעוט המצוי) על פי כל יחידה בפני עצמה (כגון ראש חסה או גרגר אורז), או על פי יחידה הנאכלת או מתבשלת כאחת (כגון עלה חסה או כוס אורז או חבילת קטניות).

בספר חנן אלוקים[67] כתב, שאסור לאכול פולים או עדשים מבושלים תוך הסתמכות על ספק ספיקא, שמא לא היתה בהם תולעת, ואם היתה, שמא נימוחה בבישול, כיוון שבכל קדירה בוודאי ישנה תולעת אחת על כל פנים. מבואר שלדעתו אין למדוד את שיעור ההתלעה בכל קטנית בפני עצמה, אלא את התבשיל כולו כאחד. בשו"ת רבי אליעזר גורדון[68] קבע, שאם ביחידה העומדת למאכל אדם אחד בוודאי יש תולעת, נידון כולו כמוחזק באיסור.

על דרך זו, שמענו שהגרי"ש אלישיב הורה אף לקולא, שאין לדון את שכיחות התולעים בראש חסה שלם, אלא ביחידה הנאכלת (כגון עלה או מספר עלים).

לעומת זאת, בשו"ת משאת משה[69], הביא תשובת מהר"י זיין, שכל שאין רוב הקטניות מותלעות, אין להחזיקן בוודאי איסור, ואין דנים אותן אלא כמיעוט המצוי, וכן נראה מדברי שו"ת גינת ורדים[70], וכן מבואר בשו"ת חתם סופר[71], וכן סמך להקל במקום צורך גדול בספר דעת קדושים[72].

מבואר בדבריהם, שהחשיבו כל יחידה טבעית בפני עצמה, ולא דנו על כלל התבשיל כאחד[73]. על דרך זו, החמיר הגרש"ז אויערבך[74] לדון את שכיחות התולעים שבחסה, על פי ראש החסה כולו.

בשו"ת טוב טעם ודעת[75] היקל בשעת הדחק לאכול קטניות שהתבשלו בלא בדיקה, משום ספק ספיקא: שמא לא היתה בהן תולעת, ואם היתה שמא נימוחה. הגרי"ש אלישיב[76] התבסס על דברי הטוב טעם ודעת במקום דוחק גדול, לגבי מקום שמצויים בו סועדים רבים, אף שמסתמא אצל אחד תמצא תולעת.

בספר דעת קדושים[77] השווה בין המבשל קטניות רבות, שקרוב לוודאי שאחת מהן מותלעת, לשניים שהלכו בשני שבילים שבאחד הייתה טומאה, שאם ישאלו כל אחד בפני עצמו, יעמידוהו בחזקת טהרה, אך כשנשאל אחד עליו ועל חברו כאחד, מטמאים אותם[78]. וכן כאן, אף שבכל קטנית בפני עצמה אין לחשוש כל כך, כשדנים על קטניות רבות יחד, לא ניתן להקל. לדרך זו, איסור הקטניות אינו אלא מדרבנן, ומדין תורה הולכים אחר רוב הקטניות שאינן נגועות, ממילא ניתן לתלות גם בתליות רחוקות, כגון שהקטניות המותלעות לא יאכלו כלל.

עולה מהדברים, שקטניות, זיתים, צימוקים וכיוב"ז, שברובם אין תולעים אך מתבשלים הרבה כאחד, אינם בחזקת איסור מדאורייתא, אך לא התירו הפוסקים לאכול אותם בלא בדיקה, כאשר ידוע שבאופן סטטיסטי באחד מהם יש תולעת. על כן נראה למעשה, לגבי מינים אלה, שאת המאכלים המבושלים (שיש בהם ספק נוסף, שמא נימוחה התולעת) יש לדון כדין מיעוט המצוי בלבד, ואילו במאכלים הנאכלים חיים, יש לדון כמין המוחזק מאיסור. עם זאת, המקל אף בפירות חיים, כאשר אין אפשרות לבודקם באופן מושלם (וכל שכן אם הדבר אפשרי רק בתנאי מעבדה), יש לו על מה שיסמוך, אך יקפיד על כל פנים לשוטפם היטב.

 

ח. פירות הנגועים בשיעור המצוי שהתבשלו או התערבו במאכל אחר ואין יכולת לבודקם

פסק השו"ע[79], שפירות הנגועים בשיעור מיעוט המצוי שהתבשלו ללא בדיקה מותרים בדיעבד, משום ספק ספיקא: שמא לא הייתה בו תולעת, ואם הייתה שמא נימוחה בתבשיל. כמו כן, נראה שמאכל הנגוע בשיעור זה, שהתערב לחלוטין במאכלים אחרים, כך שלא ניתן עוד לבדקו - מותר, משום שהתבטל ברוב מאכלי היתר[80].

יש לדון במאכל חי הנגוע בשיעור מיעוט המצוי, שהתערב במאכלים אחרים, וניתן להפרידו ולבודקו בקושי רב (כגון ירק בתוך סלט ירקות קצוץ), האם מותר לאוכלו בדיעבד.

לעיל[81] הובא, שנחלקו הפוסקים בדין בהמה שאבדה ריאתה קודם שנבדקה: דעת השו"ע להקל כל שלא נעשה הדבר מתוך זלזול באיסור, ואילו דעת הרמ"א להחמיר. מדברי הפמ"ג[82] משמע, שכמו כן יש להחמיר לדעת הרמ"א בדיעבד בכל מיעוט המצוי. לעומת זאת, בספר מקדש מעט[83] כתב, שהרמ"א החמיר דווקא בבדיקת הריאה, אולם בשאר מיעוט המצוי, לא החמיר בדיעבד[84].

עוד יתכן, שגם הפמ"ג לא החמיר, אלא כאשר סביר להניח שבכמות העומדת למאכל או לבישול בפני האדם, מן הסתם קרוב לוודאי שישנה נגיעות מועטה, אולם פרי בודד ממין שאינו נגוע אלא בשיעור מיעוט המצוי, שהתערב וקשה להפרידו, יתכן שמותר גם לשיטתו[85].

 

ט. אופן בדיקת מיעוט המצוי

יש לדון האם בדיקת מיעוט המצוי צריכה להיעשות דווקא על ידי מומחה, היודע כיצד לבדוק ולזהות תולעים, או שניתן לכל אדם לסמוך על בדיקת עצמו.

בכמה מדיני טרפות כתבו השו"ע והרמ"א[86], שאם איננו בקיאים בבדיקה שחיובה מהתורה, יש לאסור את הבהמה. אולם, לגבי בדיקות שחיובן מדרבנן, כתב הבית מאיר[87] שאין לאסור באופן גורף מחמת שאיננו בקיאים, שכן מסתבר שבאופן זה לא גזרו חז"ל, וכל אדם רשאי לסמוך על בדיקתו[88]. מלבד לגבי בדיקת הריאה, שהחמירו בה חומרות רבות, ובכלל זה הצריכו לבודקה על ידי מומחה[89].

אחרוני זמננו, דנו האם חובה לבדוק את צומת הגידים של העופות על ידי מומחה, או שרק אם הבחין בריעותא חייב לבקש ממומחה לבודקה.

בשו"ת מנחת יצחק[90] האריך להשיג על הגר"מ ברנדסדורפר שהחמיר בדבר, וכתב:

"הנה לענ"ד אין להחמיר בזה ולומר דאסור לו לאכול שום עוף עד שיתברר לו ע"י בקי כנ"ל, דאף דבודאי מי שעושה כן קדוש יאמר לו, דמקדש עצמו במותר לו, וכמבואר בפוסקים שהביא הדרכי תשובה, אבל לא לומר דאסור... ומה שהביא מדברי הרשב"א דאסור להעלים עין, אין ראיה להיכא דאינו ניכר לעין הרואה, שיהיה משום העלמת עין, כיון שבמציאות נתעלם לו מן העין ואינו רואה שום ריעותא, לו יהיה משום דאינו בקי, אבל העלמת עין אין כאן".

ובסוף דבריו כתב:

"בודאי אין להחמיר, אף מטעם חומרא בעלמא, למי שאינו בקי להבחין בשינוי, שאף גדולי בעלי הוראה אינם מבחינים, לומר שמוכרחים לפתוח העופות דוקא ע"י בקי על שינוי".

כיוצ"ב כתב בשו"ת שבט הלוי[91], שאין לחייב לפתוח ולבדוק את הרגל מבפנים, כיוון שאין ריעותא לפנינו, וכיוון שאיננו בקיאים בבדיקה עלולים להטריף לחינם, והגרמ"ש קליין שם השיג על דבריו[92].

כיום ישנן מעבדות העוסקות באיתור חרקים זעירים, ובהתאם להנחיותיהן רבים מקפידים על בדיקה מדוקדקת של הפירות, דבר הדורש עמל, ריכוז ואף בקיאות ומומחיות. אולם בדברי השו"ע לא מצינו שהצריך בדיקת מומחה, ואדרבה מכלל דבריו משמע שזוהי בדיקה פשוטה, שרק המתעצל אינו בודק כראוי[93].

יש להסתפק בטעם הדבר שהשולחן ערוך לא הצריך בדיקות אלו, אם הוא משום שהתולעים שהיו מצויות באותה העת היו גדולות וניכרות לעין (כדוגמת חרקי מחסן ותולעי הזרעית המצויים בקטניות), או משום שהיה זה מיעוט המצוי בלבד, ולא החמירו כ"כ בבדיקתו, או משום שבדיקת הפירות מסורה לכל ושכיחה ביותר, לא הטריחו חכמים לבוא למומחה לצורך זה[94].

למעשה, כאשר נודע על מין מסוים שהוא נגוע, יש לבדוק ולנקות אותו בהתאם להנחיות המומחים, אך בסתמא כל שלא נודע שיש בעיה בפרי זה, רשאי להסתפק בבדיקה שטחית, ויש להקל כך גם בפירות, שנודע על פי המומחים בלבד, שהם נגועים בשיעור מיעוט המצוי. אם ניתן לנקות את הפירות בקלות, כגון באמצעות שטיפה, יש להחמיר לנקותם. כאשר בכל כמות של פירות מוחזק שיהיו מעט חרקים שאינם יורדים בשטיפה, יש שהצריכו לבדקם באופן מקצועי, אך נראה שאין בכך איסור מעיקר הדין, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

 

י. אופן בדיקת פירות המוחזקים בתולעים

כתב הש"ך[95] לגבי פירות המוחזקים בתולעים, שבדיקתם כרוכה בטורח רב, שאין לבודקם אלא במתינות ועל ידי אנשים יראי שמים המדקדקים במצוות.

אולם כתבו האחרונים, שכאשר הפרי מיועד לבישול[96], וכן כשמידת הנגיעות אינה אלא בשיעור מיעוט המצוי, או בפירות שהתולעים ניכרות בהם בקלות[97], ניתן להסתמך על בדיקתו של כל אדם ששומר תורה ומצוות.

לגבי מקומות ציבוריים, שבהם נדרש לבדוק כמות גדולה בזמן קצר, כתבו הפוסקים[98] שאין לסמוך שתתבצע בדיקה מדוקדקת כנדרש בדבר הנוגע לאיסור תורה. לפיכך, ככלל אין לקבל בצה"ל תוצרת המוחזקת בוודאות בתולעים שאינן יורדות בשטיפה, או שנדרש מאמץ רב בבדיקתה.

 

יא. הגדרת ריעותא לגבי נגיעות בתולעים

ככלל, גם במקום שבו הולכים אחר הרוב, אם נמצאה ריעותא ברורה, יש לחשוש לה.

בדיני טרפות מצינו סוגים של ריעותות המצריכות בדיקה לכתחילה בלבד, וסוגים אחרים של ריעותות שבעקבותיהן נדרשת בדיקה יסודית על ידי מומחה, ובלא זה תיאסר הבהמה אף בדיעבד[99].

בדיני תולעים כתבו הפוסקים סימנים שונים שמעוררים חשש לגבי נגיעות הפירות בתולעים[100], אך לא התבארו פרטי הדין, מתי הדבר מחייב בדיקה קלה לכתחילה, ומתי נדרשת בדיקה יסודית וכדו'. בידי הרבנים והחוקרים העוסקים בנושא התולעים כיום, הצטבר ידע רב על סימני הנגיעות השונים, ומידת החשש בכל אחד מהם, ואין לדרוש מכל אדם להיות בקי בכל זה, כפי שכתב הדברי חמודות[101], שגם מי שאינו בקי בסימני הטרפות רשאי לאכול בשר.

לעומת זאת, במצבים שבהם חשש ההתלעה גבוה וידוע לכל, כגון בפירות רקובים או ששהו בשמש זמן רב, וכן בפירות 'סוג ב', יש לחשוש להתלעה, ולא די בבדיקה שטחית. משום כך, על משגיחי הכשרות להתבונן כפי כוחם במשטחי הפירות, ולהוציא את הפירות הרקובים או הפגומים, שחשש ההתלעה בהם גדול.

פירות ששהו בשמש זמן מה אחר שנבדקו, וספק אם הושלמו התנאים לכך שיתליעו, מעיקר הדין יש להעמידם על חזקתם, ואין חובה לבדוק אותם שנית[102], אלא אם כן לדעת המומחים סביר להניח שהתליעו[103], אך ראוי להתבונן בהם מעט[104], והמחמיר לבודקם באופן מדגמי ביסודיות תבוא עליו ברכה[105].

 

יב. הסתמכות על בדיקה מדגמית

הרשב"א בתשובה[106] כתב, שאין לסמוך על בדיקה מדגמית של פירות הנגועים בשיעור מיעוט המצוי, אלא יש לבדוק כל פרי ופרי:

"המינין הללו בלי ספק הרחש מצוי בהן, ולפיכך אעפ"י שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה, כי באמת אין הרחש מצוי ברוב, ומכל מקום הוי מיעוט המצוי, וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא על בדיקת הרוב. והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי, ואין סומכין בדיקת המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב".

כך פסק להלכה גם הרמ"א[107], וכתבו האחרונים[108] שהשוו בדיקת מיעוט המצוי בחרקים לבדיקת הריאה, שנדרש לבדוק כל אחת ואחת.

עם זאת, מצאנו בדברי הפוסקים[109] אופנים שבהם הסתמכו על בדיקה מדגמית, וגדר הדבר הוא, שלצורך בירור מעמדו של המין שלפנינו, אם הוא בגדר מיעוט המצוי או פחות מכך, ניתן להסתמך על בדיקה מדגמית.

המהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת[110] נקט, שלצורך בדיקה מדגמית במקום שספק אם הוא מותלע, די בבדיקת ג' פירות מאותה השדה, שבאופן זה יש להעמידם בחזקת היתר. אולם הפוסקים דנו בדבריו בהרחבה, והגבילו את ההיתר באופנים שונים[111].

במידה ונמצאות תולעים בבדיקה המדגמית, יש לערוך בירור מקצועי עם מומחי הכשרות, האם הדבר מעיד על בעיה בכלל התוצרת שמחייבת בדיקה יסודית כוללת.

 

יג. נמצאו שלושה חרקים במאכל

השולחן ערוך[112] כתב, לגבי מאכל שדרכו להתליע שבושל ללא בדיקה:

"עבר ובישל תוך י"ב חודש בלא בדיקה, אם יכול לבדוק בודק, ואם לאו מותר, ואם נמצאו קצת בקדירה, משליכם ואוכל השאר, ויש מי שאומר דהני מילי שלא נמצאו אלא א' או ב', אבל ג' או ד' הכל אסור".

וביאר הש"ך[113]:

"שכיוון שנמצא שם כל כך, הוחזק התבשיל שיש שם יותר".

נמצא, שכל שישנן ג' תולעים בפירות, הוחזקו הפירות בתולעים.

יש לעיין האם הוא הדין בכמות גדולה של פירות, שנמצאו בהם ג' מותלעים, אך ניכר שרובם אינם מותלעים.

בספר דעת קדושים[114] הסתפק בזה:

"כשמוצאים תולעים בפירות שמתליעים במחובר, אולי על ידי שמצאו ג' הוה ליה מעין חזקה לכל הפירות לחוש לבדוק. ומכל מקום אינו חזקה ממש, שהרי נגד כל הפירות שמצאו, בדקו גם כן מהפירות ואין בהם תולע, והרוב מכריע, ומה שבג' פעמים איתחזק, הוה ליה רק כשאין נגד הג' שנמצאו דצריך בדיקה, מה שאין כן כשבדקו רוב כנגד הג' שמצאו אולי קיל".

ביסוד הספק נראה שיש לדון האם בג' פעמים נוצרת חזקה, שבוודאי תימצא על כל פנים תולעת אחת נוספת, או שאין משמעות לחזקה אם היא אינה מעידה על טבע הפירות שברובם ימצא איסור[115].

נראה שנחלקו בדבר האחרונים. בשו"ת צמח צדק[116] ובשו"ת דברי מרדכי[117] משמע כדרך הראשונה, וכן משמע בדברי הברכי יוסף[118] ובערוך השלחן[119]. לעומת זאת, בספר גידולי הקדש[120] נקט כדרך השנייה, וכן כתב לנו בעל ארחתיך למדני[121].

הגרי"ש אלישיב[122] הורה, שדווקא אם נמצאו ג' תולעים בתוך כמות המשמשת לסעודה אחת, יש להחזיק את התוצרת כנגועה בוודאי. בטעמו נראה, שלא נקבעת חזקת איסור ודאית, אלא כאשר מן הסתם יבוא לידי איסור באכילתו.

למעשה, אין כמעט אפשרות שבתוצרת בכמות רבה, לא ימצאו ג' חרקים, ואין הדבר מעיד כלל על ריעותא. משום כך נראה, שניתן להסתמך על דעת המקילים, שלא להחזיק את התוצרת כנגועה בוודאי, כל עוד לא נמצאו חרקים בכמות שמעוררת חשש לכך שבשיעור אכילה של אדם אחד ימצאו חרקים.

אולם בכמויות קטנות יותר, שהימצאות ג' חרקים מעוררת חשש לגבי כל הכמות שלפנינו, אף שרובה נקיה, אין להקל, אא"כ כבר בישלו מתוצרת זו[123].

אם המאכלים ארוזים באריזות שונות, וכל שכן אם הם מגיעים מאזורי גידול שונים, או שנמצאו ג' מיני תולעים שונים, אף בהיותם באריזה אחת, אין להחזיק באופן ודאי את שאר התוצרת בחזקת איסור, וכן בכל מצב שבו יש סיבה להניח שהימצאות ג' החרקים אינה מעידה על שאר הכמות[124].

כתב הט"ז[125] לגבי פירות שנמצאו עליהם ג' חרקים המגיעים מבחוץ, שמעיקר הדין רשאי לנקות את החרקים ולאכול את הפירות בלא בדיקה, אולם אחרונים אחרים[126] החמירו בזה, ולמעשה הורו הפוסקים[127] שאין להקל בכך לרבים, משום שלא ידעו להבחין בין תולעים שנוצרו בתוך הפרי, לתולעים שהגיעו אליו מבחוץ. אולם נראה, שכיוון שהאיסור בזה אינו ברור, די לבדוק סביב המקום שבו נמצאו החרקים, ואין צורך לחשוש שהגיעו חרקים למקומות נוספים[128], ורק אם נמצאו חרקים רבים יש להשליך את המאכל[129].

 

יד. בישול ועיבוד פירות הנגועים בחרקים

השולחן ערוך[130] כתב:

"עבר ובישל תוך י"ב חודש בלא בדיקה, אם יכול לבדוק בודק, ואם לאו מותר".

מקור דין זה בספר תורת הבית הקצר[131], שביאר את טעמו של דבר, משום שבאופן זה ישנם שני ספקות: שמא כלל לא הייתה תולעת בפרי, ואם הייתה שמא נימוחה.

בדברי השו"ע לא התבאר האם דבריו אמורים דווקא בפירות שרק מיעוט המצוי שנגועים בתולעים, או אפילו בפירות שלרוב מתליעים. הש"ך[132] כתב על כך בשם האיסור והיתר:

"והיינו שלא הוחזקו, פירוש בסתם, אבל פרטיים (פירות מסוימים) במדינה שהוחזקו בכך הוי ודאי ולא ספק".

דברי הש"ך אמורים לגבי מציאות שבה קרוב לוודאי שימצאו תולעים בפירות, כמו קמח ששהה זמן רב במקום חם[133], ונחלקו האחרונים כיצד עלינו לדון בפירות שלרוב מותלעים, אך מצוי מאוד שיהיו גם פירות שאינם מותלעים.

לדעת ערוך השלחן[134], כל שרוב המין מתליע, אין להתיר אחר הבישול, וכן דעת שו"ת משאת משה[135], ולעומתם דעת מהר"י זיין[136], שכל ששכיח גם פירות שאינם נגועים, לא יצא מגדר ספק. יסוד המחלוקת נעוץ בדין ספק ספיקא שאינו שקול - האם מועיל להתיר[137], ובמידת הסבירות שהתולעים נימוחו בבישול[138]. לגבי נידון דידן, יתכן שאפשר להקל יותר, שכן במציאות שכזו הדבר אינו מעיד על טבעו של הפרי להתליע באופן מובהק וחד משמעי[139].

למעשה נראה, שבפרי שמצויים בו תולעים או חרקים הניכרים להדיא, אין להקל אם בישלו ובייחוד שהחוש מעיד שפעמים רבות התולעים אינן נימוחות בבישול. אולם, בפרי שאין מצויות בו אלא תולעים זעירות, שקשה להכירן אחר הבישול, המקל לאוכלן אחר שהתבשלו יש לו על מה לסמוך, כל שהימצאותן בפרי אינה קרובה לוודאי. באופן זה, לדעת פוסקים רבים בטלות התולעים בפרי מדאורייתא, ואף שבריה אינה בטלה ברוב, כאן שאינו אלא ספק, י"ל ספק דרבנן לקולא[140]. מה גם שיש שכתבו, שלא אסרו חכמים משום בריה אלא כשידוע בוודאות שהייתה בתערובת[141].

פירות שאין מצויות בהם אלא תולעים זעירות, שקשה לזהותן בלא אמצעי עזר אף בעודן בחיים, ניתן להקל לאוכלם אחר שהתרסקו (כגון שעשו מהם ממרח לאחר טחינה יסודית), כיוון שככלל באופן זה התולעים נימוחות[142]. אף שבבדיקות שונות על ידי מומחים נמצאו חרקים שלמים אף אחר הריסוק, אין לחשוש לכך, שכן עצם איסורן של תולעים אלו אינו ברור[143], ולא מצינו שחששו חכמים לחרקים אלו מדין בריה[144].

נחלקו הפוסקים האם מותר לטחון פירות מותלעים, כאשר התולעת תתרסק ותתבטל, או שהדבר אסור משום 'ביטול איסור לכתחילה'. יש שכתבו[145] שהמקל לטחון מינים שקשה מאוד לנקותם, יש לו על מה שיסמוך, אך רוב הפוסקים[146] כתבו שגם באופן זה נכלל בגדר מבטל איסור לכתחילה, ויש שחששו[147] שלא יטחן את הפירות כראוי.

הגריא"ה הרצוג[148] השיב לגר"ש גורן שאין לטחון בשר שניכרות בו תולעים האסורות מדאורייתא בכדי לבטלן, מלבד כשאין לחיילים בשר אחר, וכן יש לנהוג למעשה. אולם, אין צריך להימנע מקניית תוצרת של המקלים בכך, כיוון שאין לקנוס את הנוהג היתר על פי חכם[149].

 

סיכום

א. אסור מן התורה לאכול פרי המוחזק בתולעים בלא בדיקה. אין להקל בבדיקה זו אף במקום טורח רב, ואין להסתמך בבדיקה אלא על אדם המדקדק במצוות שבודק במתינות. במטבח ציבורי אין לקלוט כלל תוצרת כזאת אם בדיקתה קשה.

ב. פרי שנגוע בשיעור מיעוט המצוי בלבד, מותר לאוכלו מן התורה בלא בדיקה. חכמים הצריכו לבדוק אותו כפי כוחו, אך אין צריך לטרוח טרחה מרובה לחפש אחר תולעים שקשה לזהותן (והמחמיר תבוא עליו ברכה), וכל שכן שאין חובה לבדוק פירות אלו על פי הנחיות מדוקדקות שניסחו מומחים לדבר ומחייבות בדיקה מורכבת. אמנם אם הנחיות המומחים הן לשטוף את הפרי היטב – אין זו בדיקה מורכבת, וכך יש לנהוג.

ג. בבדיקת פירות הנגועים בשיעור מיעוט המצוי בלבד, ניתן להסתמך על בדיקתו של כל אדם המקפיד על הלכות כשרות ואף על בדיקה בחיפזון.

ד. בשיעור מיעוט המצוי נחלקו הפוסקים, ולמעשה הוראת הרבנות הראשית לישראל לחשוש לפירות הנגועים בשיעור 10%, ובמקום דוחק ניתן להקל עד 30%.

ה. פרי הנגוע פחות ממיעוט המצוי, וכן כאשר אין ידוע מהו שיעור הנגיעות של הפרי, אך רוב הפירות ממין זה אינם נגועים, אין חובה לבודקו באופן הדורש מאמץ, אך יש להתבונן מעט מבפנים ומבחוץ קודם שיאכל.

ו. פרי הנגוע בעונה מסוימת בלבד, אין חובה לבודקו אלא באותה העונה, ומי שאינו בקי בכך רשאי לאוכלו בלא בדיקה, כשזו כרוכה בטורח רב.

ז. פירות רקובים או פירות ששהו בשמש זמן רב, עלולים להיות נגועים יותר משאר הפירות, ועל כן יש להימנע מאכילתם ללא בדיקה יסודית. פירות ששהו בשמש זמן מה, וספק אם הושלמו התנאים לכך שיתליעו, ראוי לבודקם מדגמית.

ח. מוצרים המורכבים מפריטים רבים, כגון קטניות וזיתים, אם ידוע שברוב הפריטים אין תולעים, אך קרוב לוודאי שבכלל הכמות העומדת למאכל תמצא תולעת, אין לאוכלם בלא בדיקה יסודית או לאחר שנתבשלו (ובשעת הדחק, המקל לבדוק אותם באופן שטחי, יש לו על מה שיסמוך).

ט. פירות הנגועים בדרך כלל בשיעור מיעוט המצוי שהתבשלו, או שהתערבו באופן שאין כל אפשרות לבדוק אותם כעת, מותר לאוכלם. אם התערבו באופן שניתן להכירם ולבודקם בטורח רב, אם אין ידוע באופן קרוב לוודאי שתמצא תולעת אחת בתערובת שלפנינו, מותר לאוכלה בלא בדיקה.

י. פירות שקרוב לוודאי שהינם נגועים, אין לאוכלם גם לאחר בישול. פירות שלרוב נגועים בחרקים זעירים, אך מצויים מאוד ביניהם פירות שאינם נגועים, מותר לאוכלם לאחר שהתבשלו או התרסקו.

יא. יש להימנע מלרסק פירות שיש בהם תולעים, אך מותר לקנות תוצרת של המקלים בכך.

יב. פירות הנגועים בשיעור מיעוט המצוי, חובה לבודקם אחד אחד, ואין להסתפק בבדיקה מדגמית. אולם, אם מין זה לעיתים אינו מותלע כלל, ולעיתים נגוע בשיעור מיעוט המצוי, די לבודקו מדגמית, כדי לעמוד על טיבו.

יג. פירות שנמצאו בהם ג' חרקים, נידונים כמוחזקים בתולעים, ואין לאוכלם בלא בדיקה מדוקדקת. אולם, תוצרת גדולה שנמצאו בה ג' חרקים, אין לאסור את כולה מן הדין, אלא כאשר נמצאו חרקים במידה כזאת, שגורמת חשש לגבי טיבה של כל התערובת.

יד. אם נמצאו החרקים באריזה אחת, או כשיש סיבה להניח שנמצאו בפירות מסוג מסוים דווקא (כגון בפירות רקובים, או ששהו בשמש וכדומה), אין להחזיק את כל התוצרת באיסור, אלא רק את אותה חבילה או את מין זה של הפירות.

טו. אם נמצאו ג' חרקים חיצוניים בתערובת, אין להחזיק בשל כך את כולה באיסור, וניתן להסתפק בבדיקת המקום שבו נמצאו החרקים, אלא אם כן נמצאו חרקים רבים ביותר.

טז. בדיקת קטניות וירקות עלים בצה"ל תתבצע בהתאם להנחיות ענף הכשרות ברבנות הצבאית, המתעדכנות מעת לעת בהתאם לממצאי הבדיקות במעבדות החרקים השונות.

 

 

 

[1] תשובות ופסקים לראב"ד (סימן רז), כרתי (סימן פד ס"ק יט).

[2] פמ"ג (יו"ד סימן פד שפ"ד כח).

[3] ד ע"ב.

[4] על הרי"ף שם א ע"ב.

[5] רבנו דוד (שם), רמב"ן (מלחמות ה' חולין ג ע"ב בדפי הרי"ף, והביא לכך מקורות רבים, וחזר על דבריו בחידושיו שם יב ע"א ד"ה שמעינן בעניין בדיקת הריאה), וכן כתב הר"ן (על הרי"ף, חולין שם) בהרחבה, ודלא כבעל המאור (חולין שם) והריטב"א בשם הרא"ה (חולין ג ע"ב, וראה גם בדבריו בפסחים ד ע"ב) שסמכו על הרוב לכתחילה, אפילו במקום בו ניתן לברר את הדבר בקלות.

[6] נח ע"ב.

[7] נח ע"א ד"ה אמר רב פפא.

[8] נח ע"ב ד"ה הני.

[9] שם.

[10] תשובות ופסקים (שם).

[11] קטו ע"ב ד"ה קפא.

[12] יו"ד סימן פד סעיף ח.

[13] שו"ת ריח שדה (סימן ח), וראה בן אברהם (כלל נ אות לד).

[14] ביצה פ"ג ה"ד.

[15] רמב"ן ור"ן (הנ"ל), רשב"א (חולין ט ע"א).

[16] כה ע"ב.

[17] שם.

[18] ב"ג ש"ג.

[19] ב"א ש"א.

[20] יו"ד פתיחה לסימן לט.

[21] ראה ח"ב יו"ד סי' עז.

[22] תניינא ח"ב סימן לג- לד

[23] או"ח סימן ו.

[24] ראה תחומין (כרך מ עמוד 526) ועיין דגול מרבבה (יו"ד סימן טו סעיף ב) ודרך אמונה (תרומות פרק טו הלכה כא).

[25] יו"ד סימן כה.

[26] יו"ד סימן א סעיף א.

[27] ס"ק ב.

[28] שפ"ד ה.

[29] ס"ק ג.

[30] ס"ק ו.

[31] סימן יח ס"ק יד ובגידולי הקדש (שם אות ב).

[32] סימן יח ס"ק יט.

[33] על שו"ע יו"ד סימן לט סעיף ב.

[34] יו"ד סימן א.

[35] יו"ד סימן לט ס"ק ד.

[36] סימן א.

[37] יו"ד קו"א (לפני סימן א) ס"ק ה.

[38] יו"ד סימן לט סעיף ב.

[39] ראה ש"ך (יו"ד סימן קיט ס"ק כח).

[40] שו"ת טוב טעם ודעת (תליתאה ח"א סימן קנח), התעוררות תשובה (ח"ד סימן לה).

[41] יו"ד סימן פד מש"ז יב.

[42] בספר דעת קדושים (סימן פד) הסתפק בדבר, ובשו"ת זרע אמת (ח"ב סימן עט) משמע שהקל בכך, אך יש מקום להסתפק בכוונתו. ראה גם בספר הוראה ברורה (סימן פד סעיף ח בביאור הלכה ד"ה שיבדוק) ובדברי הרב זאב ויטמן ("פירות וירקות הנגועים בתולעים" בתוך תחומין מא עמ' 457), שנטו להקל בכך למעשה.

[43] שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן סג).

[44] אשרי האיש (יו"ד ח"א פרק ב).

[45] כפי שהחמירו בבדיקת קטניות שלרוב מוחזקות בתולעים, אף שספק אם הקטניות שלפנינו מותלעות, כיוון שלרוב יש תולעת בכל כמות העומדת לבישול, דנו זאת כ'אתחזק איסורא'. ראה שו"ע (סימן פד סעיף יא) וש"ך (שם ס"ק לה), מנחת יעקב (כלל מו ס"ק יד) וספר יין המשמח (בהשמטות לסימן קכז).

[46] יו"ד סימן סו סעיף ח.

[47] סימן לט סעיף ב.

[48] ראה שו"ת בית אפרים (יו"ד סימן ו), משכנות יעקב (יו"ד סימן יז), צמח צדק (יו"ד סימן מז), גידולי הקדש (יו"ד סימן לט ס"ק ב), ועיין בש"ך (יו"ד סימן כה ס"ק ב).

[49] שם.

[50] סימן קצא.

[51] ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן פה) וילקוט יוסף (יו"ד סימן פד).

[52] ראה קובץ צהר (תשנ"ט עמוד רצד) בשם הגרי"ש אלישיב.

[53] בית אפרים וגידולי הקדש (הנ"ל).

[54] ראה ישועות יעקב (יו"ד סימן קיח) ע"פ הר"ן (כתובות ב ע"א).

[55] ראה רמ"א (יו"ד סימן קיד סעיף י), יבין דעת (סימן קט), חידושי חתם סופר (יו"ד סימן סג סעיף ב), חידושי מהרא"ל צונץ (יו"ד סימן נז), שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן קנז ואו"ח סימן צד). אולם בספר גידולי הקדש (סימן פד ס"ק ב) צידד שכל פרי שניתן לבדקו אין להתירו מטעם 'כל דפריש'.

[56] ראה שואל ומשיב (חמישאה סימן ע).

[57] ראה ש"ך (יו"ד סימן קב ס"ק ח).

[58] ראה יבין דעת (סימן קט ס"ק ה).

[59] ראה פמ"ג (יו"ד סימן לא מש"ז ג), וחידושי מהרא"ל צונץ (יו"ד סימן לא).

[60] ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן פא).

[61] ראה אור שמח (מאכלות אסורות פ"ח), שואל ומשיב (קמא ח"ג סימן ב), חזו"א (דמאי סימן ח ס"ק ד).

[62] וכן נראה בלשון בעל העיטור (שער א דף יב).

[63] וכן שמענו בשם הגרש"ז אויערבך והגר"א שפירא.

[64] נדפס בסוף ספר חיים וחסד.

[65] ח"ב סימן רכט.

[66] וכן משמע בלשון הראב"ד (בספר תשובות ופסקים סימן רז).

[67] שם.

[68] ח"ב סימן יא, וראה כעין זה בספר יד דוד (יו"ד פד) ובשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי ח"א סימן קנז).

[69] יו"ד ח"ב סימן ד.

[70] יו"ד כלל א סימן יח.

[71] יו"ד סימן עז.

[72] סימן פד סעיף ז.

[73] וכן משמע בשו"ת שואל ומשיב (קמא ח"ב סימן מד).

[74] שו"ת מנחת שלמה (שם).

[75] תליתאי ח"א סימן קנח.

[76] קובץ תשובות (ח"א סימן עד).

[77] שם.

[78] כמבואר בכתובות כז ע"א.

[79] יו"ד סימן פד סעיף ט.

[80] ראה כעין זה בשו"ת טוב טעם ודעת (תניינא סימן פו).

[81] סעיף ג.

[82] יו"ד סימן פד שפ"ד כח, וכן נראה בשו"ת טוב טעם ודעת (תליתאי ח"א סימן קנח).

[83] סימן לט ס"ק ב.

[84] רבים מהפוסקים עמדו על כך שבבדיקת הריאה תקנו חכמים להחמיר יותר מבשאר מיעוט המצוי, ראה לעיל סעיף ג, ובספר הארוך לש"ך (יו"ד סימן לט), דרכי תשובה (סימן לט ס"ק נג), ובספר מצוות ראיה (סימן לט).

[85] ראה שו"ת דברי יוסף (רוזנברג. סימן תקמח).

[86] שו"ע (יו"ד סימן נז סעיף יח), רמ"א (יו"ד סימן מח סעיף ח).

[87] יו"ד סימן נב סעיף ד.

[88] ראה רא"ש (חולין פרק ג סימן ג), דעת תורה (יו"ד סימן מו ס"ק כו וס"ק כח), מקדש מעט (סימן נה ס"ק יא).

[89] ראש אפרים (סימן לט).

[90] ח"ח סימן סה.

[91] ח"ד סימן פא.

[92] שם, וראה גם בית הלל (יו"ד סימן לא) ודעת קדושים (יו"ד סימן מו ס"ק יב).

[93] וראה מגן אבות למאירי (ענין יב).

[94] ראה במאמרו של הרב זאב ויטמן "ירקות ופירות המוחזקים בנגיעות" (בתוך תחומין מא).

[95] יו"ד סימן פד ס"ק לה.

[96] כרתי (סימן פד ס"ק יט) ושפ"ד (שם).

[97] דעת קדושים (סימן פד סעיף יא).

[98] דרכי תשובה (סימן סה ס"ק פט), שו"ת בית יצחק (או"ח סימן א).

[99] ראה דעת תורה (פתיחה להלכות טרפות אות מב).

[100] ראה פרי חדש (סימן פד ס"ק לד) לגבי תמר דחוס, שו"ת צמח צדק (סימן נב) לגבי פירות בתחילת העונה שמותלעים יותר מבסוף העונה, ובספר בן אברהם (כלל נ ס"ק לד) לגבי תמר שיש חור בראשו.

[101] חולין פרק א ס"ק ח.

[102] ראה דעת תורה (פתיחה להלכות טרפות אותיות ה-יז).

[103] ראה פלתי (סימן פד ס"ק ז).

[104] ראה שו"ע (או"ח סימן ח סעיף ט), וראה שו"ת בית שלמה (יו"ד ח"א סימן קנד).

[105] ראה בינת אדם (שער רוב וחזקה אות ט).

[106] ח"א סימן רעד.

[107] יו"ד סימן פד סעיף ח.

[108] ש"ך (ס"ק כח), ביאור הגר"א (ס"ק לא).

[109] ערוך השלחן (סימן פד סעיף סה), וראה דרכי תשובה (סימן פד ס"ק קיט).

[110] קמא סימן קכג.

[111] ראה דעת תורה (יו"ד סימן מו ס"ק כח) ובשו"ת מנחת אשר (ח"ג סימן מח), ואף הוא עצמו סייג זאת, כך שלמעשה אין להסתפק בכך, אלא צריך לבדוק כמות שיש בה כדי ללמד על מצבה של כלל התוצרת. וראה שו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן יא).

[112] יו"ד סימן פד סעיף ט, וכעין זה בסעיף י, וכן בסימן ק סעיף ד.

[113] ס"ק לב.

[114] סימן פד סעיף ח.

[115] ראה ישרש יעקב (יבמות סד).

[116] יו"ד סימן מז.

[117] פרידברג. סימן מא.

[118] סימן פד ס"ק לא.

[119] שם אות עט.

[120] סימן פד ס"ק ד.

[121] טעמו, שרוב עדיף מחזקת ג' פעמים.

[122] כפי שנמסר בשמו מגופי הכשרות העוסקים בבדיקת תולעים.

[123] בצירוף דעת האחרונים (דעת קדושים סימן מו ס"ק יג, תורת האשם כלל מו דין ח, הגהות זר זהב על האיסור והיתר כלל מא ס"ק ב), שחזקת ג' פעמים היא ספק בלבד, ויש לצרף לה ספק שמא נימוח בבישול.

[124] ראה שו"ת פני יהושע (ח"ב סימן כב).

[125] יו"ד סימן פד ס"ק יז.

[126] פרי תואר (סימן פד ס"ק כב), וראה דעת קדושים (סימן פד סעיף י) שאם נתבשל יש להקל.

[127] זבחי צדק (סימן פד ס"ק עד).

[128] על פי מנהגי מהר"ש נוישטט (סימן שלד).

[129] ראה מג"א (סימן תסה ס"ק ה), דעת קדושים (שם).

[130] סימן פד סעיף ט.

[131] בית ג סוף שער ג.

[132] ס"ק כט, ראה גם בדבריו בנקודות הכסף (שם), על הט"ז (ס"ק יז). כן כתב גם הט"ז (הגהת הט"ז שם על דבריו בס"ק יז), שספק הרגיל אינו מצטרף לספק ספיקא. אולם ראה בספר יד דוד (די בוטון. אות כז), שנקט בדעת השו"ע להקל בזה.

[133] ראה פלתי (סימן פד ס"ק ז).

[134] שם אות עב.

[135] יו"ד ח"ב סימן ה, וראה שו"ת פני יהושע (ח"ב סימן כב) שהחמיר עוד יותר מכך.

[136] הובא בתשובת משאת משה (שם סימן ד).

[137] ראה ש"ך (כללי ס"ס אות לג), ולעומת זאת דעות המקלים שהובאו בשו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד סימן ו).

[138] ראה פמ"ג (שפ"ד פד ס"ק לב) ובשו"ת שיבת ציון (סימן כח), ולעומת זאת בשו"ת משאת משה (הנ"ל תשובה ד) ובספר הליכות עולם (לגר"ע יוסף. ח"ז עמוד עה).

[139] ראה בספר יד יהודה (כללי ס"ס אות מד), ובספר גידולי הקדש (סימן נג אות ו), ובדעת תורה (יו"ד סימן נג ס"ק כב).

[140] ראה יבין דעת (סימן ק).

[141] ראה שו"ת רדב"ז (ח"ב סימן תשכג), ויתירה מזו במאמרו של הרב יהונתן בלס "בדיקת תולעים – טעם החיוב וגבולותיו" (בתוך תחומין ל), וכעין דבריו נמצא בחידושי מהר"ם חלוואה (פסחים ל ע"ב).

[142] שו"ת בית שלמה (יו"ד סימן קנו), חידושי חת"ס (על השו"ע יו"ד סימן פד סעיף ט).

[143] כפי שהתבאר לעיל.

[144] ראה שו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן סג) ובחזון איש (יו"ד סימן יד ס"ק ו).

[145] ראה ט"ז (יו"ד סימן קלז ס"ק ד), אור תורה (תשנ"א), ספר התורה והארץ (ח"ג עמ' 432).

[146] ראה שו"ע (יו"ד סימן קכב סעיף ה), ש"ך (סימן פד ס"ק לט), אדמת קודש (יו"ד סימן ד), שו"ת משיב דבר (ח"ב סימן כו).

[147] קובץ מבית לוי (תשנ"ד).

[148] פסקים וכתבים (ח"ד סימן כו).

[149] בשולי הדברים, נציין שבדברי האחרונים נמצאו צדדים שונים להקל באיסור תולעים שקשה להוציאן, וסיכמו את השיטות באריכות בספר לכם יהיה לאכלה (לרבי איתם הנקין הי"ד), ובספר פניני הלכה כשרות (פרק א סעיף כד). אולם היתרים אלו נדחו על ידי גדולי הפוסקים, ואף הפוסקים המקלים לא כתבו זאת אלא כלימוד זכות להסתפק בבדיקה כפי כוחו, או במאכלים העומדים לבישול, וממילא אין לסמוך על היתרים אלו הלכה למעשה לגבי פירות הנאכלים חיים. אולם, לגבי פירות מבושלים, כאשר החשש אינו אלא משום בריה, יש שצירפו היתרים שונים, כפי שהתבאר למעלה.