פרק ב

תשובה ב - תולעים זעירות

א. איסור אכילת תולעים זעירות

ממקורות שונים עולה כי בימי חז"ל היו מצויות בפירות תולעים גדולות וניכרות. לעומת זאת, כיום בשל תנאי הגידול הנאותים, ריסוס הפירות ותנאי האחסון המשופרים, לרוב אין מצויות במאכלים תולעים גדולות, אך פעמים רבות מצויות בהם תולעים זעירות.

במסכת סוכה[1] נאמר:

"דרש רבי יהודה בר אלעאי, אברומא (שם דג) שריא. אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי, רבי פריש, כך אמר אבא, של מקום פלוני אסורה, של מקום פלוני מותרת".

פירש רש"י:

"של מקום פלוני אסורים - ששרצין גדילין באותו נהר, ומרוב קוטנם אין יכול להפרישם, שאינן ניכרים".

מבואר, שבמקומות מסוימים לא ניתן לאכול את דג האברומא, מפני שמצויים בו שרצים קטנים ביותר, שלא ניתן להפרידם מפני קטנותם. יתכן, שכוונת רש"י אינה לתולעים קטנות ביותר, שכלל אינן נראות לעין רגילה, אלא לתולעים שניתן להבחין בהן, רק שלא ניתן להפרידן מהדג, ומשום כך אסור לאוכלו.

בדומה לכך, כתוב בספר מנהגי מהר"ש[2]:

"שמעתי ממה"ר שלום, שמתי שנמצאו זיזין בעדשים שקורין ווצפ"ש, אפילו במיעוט שבה כגון בשתים או בשלש, אז יש למוכרם ואין לאוכלם, כי מאחר שהוחזקו בהם תולעים, חיישינן משום רוב הטורח של בדיקה שפיר, וכך נוהגין העולם".

הרי שבמקום בו הבדיקה כרוכה בטורח רב, נכון להימנע מלאכול, מחשש שמא לא יבדוק כראוי. אף שאין ביכולתנו לגזור גזירות חדשות לאסור מאכלים שבדיקתם כרוכה בטורח רב, ממקורות אלו עולה באופן ברור, שכאשר ידוע שיש במין מסוים חרקים, אסור לאוכלו בלא בדיקה יסודית, אף שהיא כרוכה בטרחה יתירה.

יתירה מזאת, הכנסת הגדולה[3] כתב, שבפירות מסוימים יש לחבוט בכדי שיצאו מהם התולעים ויפלו על גבי בד שחור, שכך הן יהיו ניכרות. הרי שאף נדרש לעשות תחבולות שונות בשביל להתחקות אחר התולעים.

כמו כן, לעיתים הצריכו ללמוד אצל בקי את אופן הבדיקה בפירות מסוימים, באמצעות חימום[4], הסתכלות בשמש[5], הכנסה למים[6] וכדומה, כאשר באמצעות בדיקות אלו יהיו התולעים ניכרות לעין רגילה[7].

אמנם, בספר מנהגי מהר"ש[8] התיר תולעים קטנות המצויות בבארות מים, שאינן ניכרות אלא בשמש, ויש שהבינו[9] שלדבריו אין איסור לאכול תולעים זעירות. אולם נראה שאין הכרח לפרש כך את דבריו, ומסתבר שכוונתו שהתולעים המצויות במי הבארות מסתמא לא פירשו מהם, כפי שכתבו כיוצא בזה כמה אחרונים[10].

עם זאת, תולעים שאינן ניכרות אלא באמצעות זכוכית מגדלת, ולא ניתן לזהות אותן כלל בעין רגילה, מותרות, וכפי שביסס זאת הגר"ע יוסף[11] מדברי פוסקים רבים:

"הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראיה, אינם אלא על ידי ראיה טבעית, כי האדם יראה לעינים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראיה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת. ולכן תולעים שאינם נראים לעין כלל, אין בהם שום איסור, אף על פי שנראים הם ע"י זכוכית מגדלת ומיקרוסקופ".

 

ב. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות

כל עוד לא נודע על הימצאותן של תולעים קטנות מאוד במין מסוים, רשאי כל אדם לבדוק בעצמו, ואינו צריך לבקש ממומחה שיבדוק עבורו, כפי שקובעת הגמרא[12] ביחס לבדיקת מראות הדמים:

"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

ביאר זאת הריטב"א[13]:

"שאם כן אין לך חכם שיטהר דם אם לא היה שם כשנמצא בפרוזדור".

הרי שלא חששו חכמים שמא אדם אינו רואה כראוי, ולא הזקיקו לתור אחר מומחה. בשו"ת מנחת אשר[14] האריך ביסוד זה, וביאר שדין זה נובע מכך ש'לא ניתנה תורה למלאכי השרת'.

כך אכן ניכר בדברי הראשונים ואף בשו"ע וברמ"א[15], שבדיקת תולעים מסורה ביד כל אדם, ולא חששו שלא יבחין בתולעים זעירות ביותר, או בתולעים שצבען כצבע הפרי, בשונה מהלכות טריפות[16] ומהלכות נידה[17] שהצריכו בהן דקדוק רב.

יתירה מזאת, כל עוד לא נודעה ריעותא ברורה, ניתן להסתפק אף בבדיקה שגרתית, ואין צורך לבדוק באופן מיוחד (כגון להסתכל בשמש או באמצעות ניעור העלים וכדומה), וכפי שכתב בשו"ת דברי נחמיה[18], שלא הצריכו בדיקה מדוקדקת אלא בטריפות[19] ובפגימת הסכין, אולם בשאר ההלכות, כגון מראות נידה שלא התעורר לגביהם ספק מיוחד, רשאי כל אדם לסמוך על ראייתו הרגילה, והוא הדין בתולעים.

 

ג. מאכלים ששכיחים בהם חרקים הניכרים רק למומחים

ישנם פירות או מאכלים שלא ניתן להבחין בתולעים שבהם בעין רגילה, אולם המומחים לדבר, היודעים היכן להתבונן וכיצד להתבונן, מזהים בהם תולעים גם בעין בלתי מזוינת. לאור האמור בסעיף הקודם, יש לדון האם גם בפירות אלה רשאי אדם להסתמך על בדיקתו כפי כוחו, או שמא בזה עליו לחוש לדברי המומחים, ולנקות כפי הוראותיהם.

לשאלה זו לא מצינו בית אב בדברי הראשונים, והיא נפתחת בדברי גדולי האחרונים. כתב השל"ה[20]:

"כמה פעמים אסרתי כל השוק מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא".

כיוצא בזה, בספר חנן אלוקים[21], דן בעלי גפן שטובי ראיה מצאו בהם תולעים רבות, באמצעות בדיקה מיוחדת הכוללת שימוש במחט והסתכלות בשמש. מסקנת מחבר הספר שיש לאסור את אכילת עלי הגפנים מטעם זה, וביסס את דבריו על השל"ה, וכן הכריע בשו"ת אדמת קודש[22].

כשיטה זו משמע מסתימת כמה פוסקים[23], שהתירו דווקא לבשל[24] ולאכול את עלי הגפן לאחר שבדק וניקה אותם כפי כוחו, משום ספק ספיקא, שמא לא הייתה בהם תולעת, ואף אם הייתה, שמא נימוחה בבישול. משמע, שבלא בישול אין להתיר על סמך בדיקה מדוקדקת, מחשש לדברי המומחים.

לעומת זאת, בשו"ת ריח השדה[25] כתב:

"כתב הפר"ח שצריך ליזהר בירקות, ולא מצינו שאסרו אותם, אלא אמרו יבדוק ויאכל. ומאחר שהמחמיר הרבה בעניין תולעים אמר שיבדוק ויאכל, אנן ניקום ונגזור שלא יאכלו אותם אפילו בבדיקה?... כל אדם בודק עד מקום שידו מגעת, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת".

הרי שלדעתו אין לחוש לבדיקת המומחים, ורשאי כל אדם לסמוך על בדיקתו, אף כאשר נודע שבמין זה המומחים מוצאים תולעים שונות, וכן נטה להסכים בשו"ת אגרות משה[26], אך לא הכריע למעשה. על דרך זו כתב בשו"ת בית יעקב[27], לגבי בדיקת סכין שחיטה, שאין צריך לחשוש שראייתו אינה טובה, ואחר יבדוק טוב ממנו, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ופגימת הסכין אינה פוסלת אלא לכל אדם כפי ראייתו.

טעם נוסף להיתר נראה שניתן ללמוד מדברי שו"ע הרב[28], בנוגע לבדיקת סכין השחיטה:

"מי שבודק הסכין בכוונת הלב ואינו מרגיש כלום, אף שיש מי שמרגיש אחריו, בוודאי שאינו מרגיש פגימה האוסרת מדינא, דהיינו שאוגרת כל שהוא אפילו חוט השערה... כי אי אפשר שתמצא פגימה האוסרת מדינא, אחר בדיקה הראויה כהלכתה. דאם תמצי לומר שהראשון אין לו חוש ההרגשה בתולדה, או שלא אימן את ידיו לכך, אם כן בדיקת הסכין אינה שוה לכל נפש מישראל, אלא לפי תולדות בני אדם, או לפי הרגל אמון ידיהם, אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו".

מתבאר מדבריו, שלא הקפידה תורה אלא על דבר הנרגש על ידי אדם ממוצע, וכל שיימצא אחר כן על ידי מומחה אינו בכלל מה שאסרה תורה, וכן כתב בחידושי מהרא"ל צינץ[29] בדרך לימוד זכות, אך כתב הצמח צדק[30] שלמעשה נהגו להחמיר בדבר.

סברא זו נאמרה לגבי פגימת סכין השחיטה, ולא מצאנו בפוסקים שאמרו כך לגבי בדיקת פירות מותלעים. יתכן לומר, שבנוגע לתולעים, אף כשאין ניכרות אלא למומחה, הרי הן גוף האיסור ממש, ואין להקל בהן, מה שאין כן לגבי פגימת הסכין, יתכן שאם היא מועטה ביותר, כך שאינה ניכרת לעין כל, אינה בכלל פגימה אסורה.

למעשה נראה שדעת רוב האחרונים להחמיר בדין זה, ולאסור פירות שיש בהם תולעים הניכרות למומחה. אמנם ניכר בדברי כמה מהפוסקים[31], שהלכה זו לא היתה ברורה ופסוקה בידם, ולכן לא פרסמו איסור ברבים, אלא רק למדקדקים במעשיהם.

 

ד. תולעים שאינן ניכרות אלא בתנאי מעבדה

כל זאת לגבי חרקים הנראים לעיניו של מומחה. אולם חרקים שאינם ניכרים אף למומחה, ורק בעקבות שימוש באמצעים שונים ובתנאי מעבדה מלאכותיים (כגון שטיפה, סינון המים במסננת דקה מן הדקה, והתבוננות בממצאים על גבי שולחן אור) זוהו כחרקים (באופן הנראה לעין אדם), לא התפרש דינם בדברי גדולי הדורות הקודמים[32], והדבר שנוי במחלוקת בין פוסקי דורנו.

דעת הגר"א וייס שגם לאחר שהתברר במעבדות שמין זה נגוע, אין חובה לבדוק יותר מכפי כוחו על ידי בעלי ראייה טובה[33], ואילו הגר"ד ליאור הורה, שבאופן שהתברר שהבדיקה הרגילה אינה מועילה, ומין זה נגוע בתולעים, חובה לנקותו באופן שמורים המומחים.

כאשר גם לדעת המומחים אין מין זה מוחזק בתולעים, אלא שמיעוט המצוי שלו נגוע בחרקים אלו[34], נראה שאין חובה להימנע מאכילת הפרי, אלא מותר להסתפק בבדיקה מדוקדקת כפי כוחו.

 

ה. תולעים קטנות שאינן ניכרות אלא בעת הילוכן

תולעים שניכרות רק בעת הילוכן אסורות מן התורה, כפי שמבואר בלשון רש"י[35]:

"לשון שרץ, דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא על ידי שירוצו וריחושו מני קוטנו".

בדומה לכך כתב הרשב"א בתשובה[36], שרחש שניכר בכך שזז כששמים אותו על האצבע אסור.

נוסף על כך, כתבו האחרונים[37] שתולעים שניכרות בהילוכן בעודן בחיים, אסורות גם לאחר שמתו או בעת שהן ישנות, אף שכעת אינן ניכרות.

פוסקי דורנו[38] נחלקו לגבי כנימות שעל פירות ההדר (המצויות כיום במאכלים רבים נוספים), האם כיוון שאינן רוחשות באופן ניכר, אלא באופן איטי, ואינן ניכרות אלא אחר התבוננות ממושכת, אינם בגדר שרץ השורץ על הארץ, ומותר לאכול את הפירות בלא בדיקה.

 

ו. לכלוך על הפרי שיתכן שהוא תולעת

הרואה לכלוך על פרי ואינו יודע לזהות אם זו תולעת, יש מקום גדול להתיר לאוכלו ולא לחשוש לאיסור (כשלא מתעורר חשש ממשי שמדובר בתולעת), מכמה טעמים: ראשית, רוב הלכלוך אינו תולעים ויש לתלות במצוי[39], ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן[40]. שנית, יש להתיר משום ספק ספיקא, שמא אין זו תולעת, ואף אם זו תולעת, שמא התליעה בתלוש[41]. שלישית, אם ישנם לכלוכים נוספים הדומים לזה, שאינם תולעים, יש להתיר משום ביטול ברוב, כאשר איננו יודע להבחין ביניהם[42]. למרות נימוקים אלה, כתב אחד מן האחרונים שממידת חסידות ראוי להימנע מכך[43].

כל זאת, בפירות הנגועים בשיעור מיעוט המצוי, אך אין להקל הלכה למעשה, בפירות שידוע שרובם נגועים בתולעים, אף אם לעין רגילה נראה הדבר כלכלוך, ועל כן אין לקבל תוצרת כזאת בבסיסי צה"ל.

 

סיכום

א. תולעים זעירות, שניכרות רק במאמץ רב, אסורות באכילה מהתורה.

ב. תולעים שניכרות רק בעודן מהלכות, אסורות באכילה אף לאחר מותן או בזמן שאינן זזות, ונחלקו פוסקי דורנו לגבי כנימות, שאינן ניכרות בהילוכן אף בעודן חיות, אלא אחר התבוננות במשך זמן רב, כיוון שהילוכן איטי ביותר.

ג. תולעים שאינן ניכרות אלא באמצעי הגדלה מלאכותיים כזכוכית מגדלת או מיקרוסקופ, מותרות.

ד. תולעים הניכרות מצד עצמן, אלא שלא ניתן להבחין בהן על הפרי בלא אמצעיים מלאכותיים, נכון להימנע מאכילתן לכתחילה, והמקל בכך יש לו על מי שיסמוך.

ה. פרי שלא נודע שדרכו להתליע, מותר לאוכלו אחר בדיקה שטחית, ואין צריך לחשוש שנמצאות בו תולעים זעירות שאינן ניכרות לו.

ו. אם נודע על פי המומחים שמין פירות אלו מוחזק בתולעים, אסור לאוכלם בלא הבדיקה והניקוי שמדריכים המומחים, והמקל להסתפק בבדיקה מדוקדקת כפי כוחו, בפירות הנגועים בתולעים שאינן ניכרות אלא למומחים, יש לו על מה שיסמוך.

ז. אם רק מיעוט המצוי מהפירות נגוע על פי המומחים, די לבדוק כפי כוחו, ואינו צריך לחשוש שמא יש בפרי תולעים שאינן ניכרות לו.

ח. הרואה לכלוך על פרי שאינו מוחזק בתולעים, ואינו חושד שלכלוך זה הוא תולעת, רשאי להקל לאכול את הפרי (ומידת חסידות להחמיר בכך).

 

 

[1] יח ע"א.

[2] סימן תפז. המהר"ש היה מרבותינו הראשונים, והוא המקור לרבים ממנהגי הרמ"א. כיוצ"ב כתב גם שבולי הלקט (הלכות תולעים).

[3] יו"ד סימן פד הגהות בית יוסף ס"ק סב.

[4] זבחי צדק (סימן פד).

[5] תורת האשם (כלל מו).

[6] חכמת אדם (כלל לח סעיף כז).

[7] ראה חכמת אדם (שם), ובאריכות בספר הכשרות בהלכה (ח"ב עמודים 192-195).

[8] סימן תסד.

[9] הגר"א וייס (שיעור לפרשת ראה תש"ף), תחומין (כרך לב  עמ' 393) וראה ספר פניני הלכה כשרות (פרק כג סעיף ז).

[10] ראה דרכי תשובה (סימן פד ס"ק ט).

[11] שו"ת יחוה דעת (ח"ו סימן מז).

[12] נדה כ ע"ב.

[13] שם ד"ה שמא.

[14] ח"א סימן מא, ובשיעור לפרשת ראה תש"ף.

[15] ראה שו"ע (יו"ד סימן פד סעיף יא).

[16] שם חששו לדם שאינו ניכר על ושט הבהמה (כמבואר בשו"ע יו"ד סימן לג סעיף ו).

[17] שהחמירו לאסור מראות שונים הדומים למראה דם אסור (שו"ע יו"ד סימן קפח סעיף א).

[18] יו"ד סימן טו.

[19] ואף לגבי ספק טריפה נחלקו הפוסקים אם בדיקה סתמית היא במבט עין או דווקא באופן מקצועי. ראה משכנות יעקב (יו"ד סימנים טז-יז), גידולי הקדש (סימן לא ס"ק ו), וראה שו"ת רב"ז (יו"ד סימן פח).

[20] ערך קדושת האכילה אות קיג.

[21] נדפס בסוף ספר חיים וחסד.

[22] ח"ב סימן א.

[23] שו"ת משאת משה (יו"ד ח"ב תשובות ד-ה), מחזיק ברכה (יו"ד סימן פד אות כד).

[24] אולם בשו"ת אדמת קודש (שם), נקט שאסור לבשל לכתחילה פירות שידוע על פי מומחים שבדיקה רגילה אינה יעילה עבורם.

[25] סימן ט.

[26] יו"ד ח"ד סימן ב.

[27] סימן צז.

[28] יו"ד סימן א קונטרס אחרון ס"ק ג. בדבריו שם הוא חולק על סברת הבית יעקב הנ"ל, שלכל אדם נאסרה פגימת הסכין לפי הרגשתו, אך העלה להקל שלא למסור הסכין לבדיקת מומחה מטעם אחר.

[29] סימן יח.

[30] בחידושיו ליו"ד סימן א.

[31] זבחי צדק (יו"ד סימן פד), חכמת אדם (כלל לח סעיף טז), אגרות משה (יו"ד ח"א סימן לה).

[32] ראה כנפי יונה (סימן פד סעיף ה).

[33] אולם, כאשר זוהו בפרי ג' חרקים קטנים בעין רגילה, ויש סיבה לחשוש שמצויים חרקים נוספים שלא יצליחו לאתרם, אין לאוכלו, כפי שכתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קיב), ובדומה לשו"ע (יו"ד סימן נא סעיף א).

[34] הגדרות אלו יתבארו בהרחבה להלן תשובה ד.

[35] עירובין כח ע"א ד"ה צרעה.

[36] ח"א סימן רעה.

[37] שו"ת חת"ס (יו"ד סימן עז), דרכי תשובה (סימן פד ס"ק מה).

[38] ראה ילקוט יוסף (יו"ד סימן פד סעיף כב) שהביא את שתי השיטות, שמירת שבת כהלכתה (ח"ג הערה ריז שם), ספר הכשרות למעשה (עמוד שיג), תולעת שני (חלק ד בנספחים) ועוד, ובדומה לכך דנו הפוסקים לגבי תולעים זעירות שנמצאו במי השתיה בניו יורק. קובץ שעשועי אורייתא (תשס"ה).

[39] בדומה לדברי הפמ"ג (יו"ד סימן פד שפ"ד כא), ולדברי השו"ע (או"ח סימן עט סעיף ה).

[40] כך שמענו מהגר"א וייס, וראה תפארת אדם (יו"ד סימן יא).

[41] כך כתב לנו הגר"ד ליאור.

[42] ראה ש"ך (יו"ד סימן קיד ס"ק כא).

[43] דעת קדושים (סימן פד).