עיקרי הלכות הכשרת כלים

כלים שניתן ושלא ניתן להכשירם – מפורש בתורה[1] שניתן להגעיל כלי זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת שבלעו איסור בדרך בישול, ומכאן למדו גם לשאר כלי מתכות כאלומיניום[2] ונירוסטה שניתן להכשירם ע"י הגעלה. כמו כן מועילה הגעלה לכלי אבן[3], כלי עץ (ללא סדקים[4]), עצם[5] ועור[6].

כלי חרס (ובכללם כלי חרסינה, קרמיקה ופורצלאן[7]) - מפורש בתורה[8] שלא מועילה הגעלה להפליט את האיסור הבלוע בהם[9]. אבל אם השתמשו בהם בצונן, ניתן להכשירם בהגעלה או בעירוי שלושה ימים במים צוננים[10], ולמעשה בצה"ל אין להכשירם.

כלי זכוכית - לדעת השו"ע ולמנהג רבים מהספרדים אינם צריכים הכשרה, ודי להם בשטיפה והדחה משום שאינם בולעים[11], ואילו לדעת הרמ"א ולמנהג האשכנזים[12], אם רוב תשמישם בחמין לא ניתן להכשירם, ואם רוב תשמישם בצונן, אין להגעילם לכתחילה.

למנהג האשכנזים, אם השתמשו בטעות בכלי זכוכית שלא הוגעל, אם רוב תשמישו בצונן וידוע שלא השתמשו בו בחמין בתוך מעת לעת[13], התבשיל מותר בדיעבד. אך אם רוב תשמישו בחמין המאכל אסור אף בדיעבד[14].

כמו כן, אף למנהג האשכנזים, אם השתמשו בכלי זכוכית שהוגעל, בדיעבד המאכל מותר, וכתבו הפוסקים שבשעת הדחק, כאשר אין לו כלים אחרים, ניתן לכתחילה להכשיר כלי זכוכית בהגעלה או בעירוי ג' פעמים[15].

כלי פיירקס ודורלקס - נחלקו בהם הפוסקים בדעת השו"ע והרמ"א. בדעת השו"ע, (שכלי זכוכית אינם צריכים הכשרה) יש שהורו[16] להצריכם הגעלה לפסח ולשאר איסורים, מכיון שמשתמשים בהם בחמין בכלי ראשון, ויש שהורו[17] שדינם כשאר כלי זכוכית ודי להם בשטיפה והדחה. ובדעת הרמ"א (שלכלי זכוכית לא מועילה הגעלה), יש שהורו[18] שלאלו תועיל הגעלה וטוב להגעילם ג' פעמים, ויש שהורו[19], שמועילה להם הגעלה לפסח בשעת הדחק בלבד, ולשאר איסורים אף לכתחילה, ויש שהורו שכלי פיירקס המשמשים לאפייה צריכים ליבון ולא ניתן להכשירם[20].

למעשה, ניתן להכשיר בצה"ל כלי פיירקס ודורלקס בהגעלה, ומומלץ לבצע את ההגעלה שלוש פעמים.

כלי אמאייל - נחלקו גדולי הפוסקים אם ניתן להגעילם. יש[21] שאסרו להכשירם מחשש שציפוי האמאייל הוא חרס, יש[22] שהתירו להכשירם בהגעלה היות שנתברר להם שציפוים של כלים אלו מתכתי, ויש[23] שהצריכו להכשירם בליבון קל.

כיום ברור שכלים אלה עשויים מאבקת זכוכית, ועל כן למנהג השולחן ערוך והספרדים ניתן להקל ולהכשירם בהגעלה, וטוב שיגעילם שלוש פעמים[24], ואילו למנהג האשכנזים יש להחמיר ככלי זכוכית, ואין אפשרות להגעילם[25].

כלי פלסטיק, ניילון, בקליט, פורמייקה[26], פיברגלס וגומי סינטטי - ניתן להגעילם[27]. אך מכיון שיש מגדולי הפוסקים[28] שהורו שלא מועיל להגעילם, ראוי להחמיר שאף בדיעבד אם הגעילם כשהם עדיין בני יומן, שלא להשתמש בהם עד שיחלפו עשרים וארבע שעות מזמן בליעת האיסור.

ככלל, כלים שניתן להגעילם אך קיים חשש שבהכנסתם למי ההגעלה יתקלקלו, אין מועיל להגעילם, מחשש שמתוך שיחוס עליהם לא יגעילם כהלכתם[29], למעט אם משתמשים בהם בכלי שני, שהחשש שמא יחוס על הכלי לא נאמר עליהם[30].

למעשה, אין להכשיר בצה"ל כלי שיש בו חלקים מודבקים מעץ, פלסטיק ובקליט, כמו גם כלי הגשה מחומרים אלו כשיש בהם חריצים עמוקים.

הגעלת כלים - הכלים שניתן להגעילם על פי הנאמר לעיל, מועילה להם הגעלה אם באו במגע עם חמץ במהלך בישול באמצעות משקים, כסירים וכד' (וכל שכן כלים שבאו במגע עם חמץ בכלי שני, כצלחות, סכו"ם וכד'), ואז ניתן להכשיר באמצעות הגעלה במים רותחים[31]. לפני ההגעלה ממתינים עשרים וארבע שעות משעה שהשתמשו בהם בחמץ[32], ומנקים אותם היטב שלא תישאר שום ממשות חמץ דבוקה בהם[33] (אך אין צורך להסיר את צבעי הסימון).

כלים שחושש שיש בחריציהם[34] חמץ ולא ניתן לנקותם, ילבנם ליבון קל (ראה להלן) לפני הגעלתם[35], כדי שתישרף ממשות החמץ שבתוכם[36]. אם אינו יכול ללבנם, יש שהֵקל שישפוך עליהם חומר פוגם כאקונומיקה, סבון, נפט וכדומה, ימתין מעט (עד שיתייבשו) ויגעילם[37].

לאחר ניקוי הכלים, מכניסים ומשהים אותם מעט בסיר מים מבעבע[38] העומד על האש או על גבי גוף חימום חשמלי[39]. חשוב לשים לב שהכנסת הכלי לא ציננה את המים, והם ממשיכים לבעבע בשעה שהכלי בתוכם[40]. כמו כן אם המים נעכרו מרוב הכלים שהוגעלו בהם, חובה להחליפם במים חדשים[41]. מיד לאחר ההגעלה נוהגים להדיח את הכלים במים קרים[42], ובדיעבד אין הדחה זו מעכבת, ובשעת הדחק אין צורך להדיחו[43]. בנוסף יש לציין שכלי שאי אפשר להכניסו כולו למֵי ההגעלה, ניתן להגעילו בשלבים, דהיינו שיכניס חלקו האחד לתוך מי ההגעלה ואחר כך ישטפנו במים קרים[44], יהפכנו ויכניס את חלקו השני[45] וישטפנו בקרים.

סירים גדולים שאין אפשרות להכניסם לסיר אחר ולהגעילם בו, יושבתו לעשרים וארבע שעות, ינוקו היטב, וימולאו במים ויורתחו על האש עד שיגלשו[46] (בכדי לזרז את התהליך, כדאי לכסות את הסיר במהלך הרתיחה, כמו כן ניתן לחמם מצקת וכד' על גבי אש, ולהכניסה, כשהיא רותחת, למֵי הסיר המבעבעים[47]). גם כשמגעיל כלי באופן זה, נהגו לשוטפו מיד לאחר מכן במים צוננים.

בשעת הדחק ניתן להגעיל כלים גם אם לא חלפו עשרים וארבע שעות, ובתנאי שכמות מי ההגעלה תהיה פי שישים מדפנות הכלי, או שיערבו במֵי ההכשרה חומר שיפגום את טעמם (כסבון חריף, או חומר מריר[48]), כך שכאשר יפלט הטעם שבכלי למים, יפסל מאכילת אדם ויבטל ממנו שם איסור, ואף אם יחזרו ויבלעו מי ההגעלה בכלי, לא יאסרו אותו[49].

ליבון קל - כשם שניתן להכשיר את הכלים הנ"ל בהגעלה, כן ניתן להכשירם בליבון קל, דהיינו, בחימום הכלי (באמצעות מבער גז) עד שאם יגע קש, חוט דק, או נייר טישו בדפנותיו, ישרף[50]. כשמלבנים כלים אין צריך להמתין עשרים וארבע שעות משעה שבשלו בהם חמץ[51], ואף אין צריך לנקותם תחילה[52] (שכן בשונה מהגעלה המועילה רק להפליט את הטעם הבלוע בדפנות הכלי, הליבון שורף את כל מה שדבוק בכלי[53]).

ניתן להכשיר כלי ב'ליבון קל' (בעיקר אם אינו בן יומו[54]), גם באמצעות הכנסתו לתנור אפיה[55] נקי, אלא שאז עליו לנקותו היטב קודם לכן[56], כמבואר לעיל, ולאחר מכן להכניסו לתנור למשך חצי שעה לפחות בחום גבוה (בשיעור זמן כזה הכלי מתחמם מאוד, ואז אם יוציאנו מן התנור וימתח על דופנו החיצונית והפנימית חוט דק[57] (או יניח עליהן טישו) – הוא יינתק מחמת החום).

כלי שעלול להתקלקל על ידי 'ליבון קל' אי אפשר להכשירו באופן זה מחשש שיחוס על הכלי ולא ילבנו כהלכתו[58]. ניתן גם לשלב בין דרכי ההכשרה השונות, וללבן את חלקי הכלים שקשה לנקותם, ואז להגעילם.

עירוי מכלי ראשון – מקומות שיש לחוש שנשפך או ניתז עליהם חמץ מכלי ראשון, כגון שַׁיִש[59] וכיורים, עגלות הגשה, או שולחנות אוכל, ינוקו היטב, יושבתו לעשרים וארבע שעות, ולאחר מכן יוכשרו לכתחילה[60] באמצעות עירוי מים רותחים (מכלי ראשון או מכלי שני) על גבי אבן או מוט ברזל שלובנו באש[61], שיונחו על גבי כל נקודה ונקודה במשטח המוכשר.

במידה ואין מוט ברזל מלובן (או כשיש חשש שהמשטח יוזק מעצמת החום, כשלחנות אוכל), יש לבצע את ההכשרה מכלי ראשון בלבד, כגון מקומקום חשמלי. אמנם, אם על האש ישנו סיר מים רותחים, ושואבים ממנו בעזרת קנקן השוהה בסיר למספר שניות, דין הקנקן כדין כלי ראשון[62].

חשוב להקפיד שהמשטח שרוצה להכשיר יהיה יבש, כדי שלא יצטננו המים שמערה עליו[63]. כמו כן יקפיד לערות ישירות על כל מקטע במשטח, ולא לערות במקום אחד ולהסתפק בכך שהמים זורמים משם אל שאר המשטח. אם המשטח אותו הוא מכשיר משופע, יערה תחילה על המקום הנמוך ולאחר מכן על המקום הגבוה[64].

ליבון חמור - כלים הבאים במגע עם חמץ באמצעות צלייה ואפייה, כתבניות אפייה, או טוסטר וכד', לא ניתן להכשיר באמצעות הגעלה, אלא באמצעות 'ליבון חמור', דהיינו, בהבערתם באש עד שיאדימו מרוב חום[65], או עד שאם יכו בו במוט ברזל יותז מהכלי ניצוץ מחמת המכה. למעשה, הבערה כזו כמעט ולא אפשרית לביצוע, כך שככלל לא ניתן להכשיר כלים כאלו, למעט שיפודים, רשת צליה וכד' שאינם מתקלקלים בליבון חמור.

בשעת הדחק, אפשר להכשיר כלי שבלע בשיעור חום הפחות מחום שניצוצות ניתזים ממנו (הטעון ליבון חמור), בשיעור חום גבוה אף שלא יגיע לכך שיאדים מרוב חום, משום שהכלל 'כבולעו כך פולטו' נאמר לפי חלק מהפוסקים גם לגבי ליבון חמור[66]. לכן, למשל, ניתן בשעת הדחק להכשיר תבניות אפייה של תנור, אם מכניסים אותן לתנור בחום המקסימלי[67]. גסטרונומים, שלעיתים משתמשים בהם לבישול ולאפייה בתנור ולעיתים להגשת מאכלים קרים או נוזליים, ניתנים במצבים מסוימים להכשרה בליבון קל, בהתאם לדרך השימוש בהם[68].

הכשרת תנור – לדעת חלק מהפוסקים[69] ניתן להקל ולהכשיר תנור בליבון קל[70]. על כן, הכשרתו נעשית על ידי נקיונו באופן מוחלט באמצעות חומר כימי (כספריי תנורים), והפעלתו לאחר המתנה עשרים וארבע שעות על החום המירבי למשך כשעה וחצי[71]. לכתחילה טוב לפני ההפעלה בחום המירבי ללבנו בתוכו בעזרת מבער במשך מספר דקות בכל פינותיו.

יש להדגיש, שתבניות אפייה הבאות במגע ישיר עם החמץ טעונות ליבון חמור, דבר שיקלקל אותן בוודאות, ועל כן אין להשתמש בהן בפסח, אם לא בשעת הדחק וכפי שצויין לעיל.

ביחידה בה ניתן להימנע משימוש בתנור במהלך החג, לא יכשירוהו (משום שלעיתים נבלע חמץ בגוף התנור כתוצאה מגלישת מיני המאפה שבו, מה שמצריך ליבון חמור, וכן בשל הקושי לנקותו בחריציו), אלא ימכרוהו במכירת חמץ, יסמנוהו במדבקה ויעטפוהו בניילון וכדומה.  

הכשרת מיקרוגל - הכשרת המיקרוגל נעשית באמצעות המתנה עשרים וארבע שעות משעה שהשתמשו בו בחמץ, נקיונו באופן מוחלט, והפעלתו עם כוס מים בתוכו עד שהמים ירתחו וחלל התא יתמלא באדים (בנוסף, יש לערות מים רותחים על צלחתו). בשעת דחק ניתן להימנע מהמתנת עשרים וארבע שעות, ובלבד שיערבו במֵי ההכשרה חומר שיפגום את טעמם.

יש מסתפקים[72] אם בכלל ניתן להכשיר מיקרוגל, ולכן גם לאחר ביצוע פעולות אלו (או במידה שלא התאפשר כלל להכשירו), יש לחמם בו מאכלים רק לאחר שעטפום היטב בעטיפה אטומה, ומומלץ להקפיד על שתי עטיפות מחשש שהעטיפה תיקרע או תיפתח.

שימוש בכלי שלא הוכשר - לכתחילה אסור בכל ימות השנה לבשל בסיר שבלוע בו טעם אסור, גם אם אין הכלי בן יומו, מחשש שיטעו וישתמשו בו כשהוא בן יומו[73]. ואם ידע שבסיר בלוע טעם אסור ובכל זאת בישל בו, קנסוהו חכמים ואסרו את המאכל למבשל ולמי שנתבשל עבורו[74]. אך אם שגג ובישל בו, המאכל לא נאסר בדיעבד.

אם טעה ובישל בפסח בכלי של חמץ – לדעת השו"ע[75] המאכל מותר באכילה היות שהטעם הבלוע בדפנותיו פגום, אך לדעת הרמ"א[76] המאכל אסור באכילה, משום שאף חמץ כלשהו ואף כשהוא פגום אוסר את התערובת. אמנם אף לדעת הרמ"א ניתן להקל במה שבישל בכלי לפני החג.

המבקש להשתמש בצונן בכלי חמץ שלא הוכשר, רשאי להקל בכך באופן ארעי. לכן, המתארח בפסח בביתו של מי שאינו שומר כשרות, רשאי לשתות כוס מים קרים, או לאכול מאכל כשר צונן שהונח בכלי שלא הוכשר.

הכשרת כלי על פי תשמישו החמור - לדעת השו"ע[77] אופן הכשרת כלי נקבע לפי רוב תשמישו, אם לא השתמשו בו באופן החמור בעשרים וארבע השעות האחרונות[78]. ברם, לדעת הרמ"א[79] אופן ההכשרה נקבע לפי השימוש החמור. למעשה, לכתחילה יש להכשיר כלים לפסח על פי שימושם החמור[80] ובדיעבד על פי רוב תשמישם[81].

הכשרת ידיות כלים - מעיקר הדין, חובה להגעיל את הכלי כולו, לרבות הידיות, אף שאינן באות במגע ישיר עם החמץ[82]. אמנם, אם ישנו קושי בהכנסת הכלי כולו למי ההגעלה, ניתן להסתפק בהגעלה (או בליבון) בגוף הכלי, ובעירוי מים רותחים על הידיות[83].

כלי שלא הוגעלו ידיותיו, התבשיל מותר בדיעבד[84], אלא שאם התבשיל נגע ישירות בידיות, ראוי להחמיר ולאוסרו[85].

כלי ראשון, שני ושלישי - הגעלת כלים נחוצה לכל כלי שהשתמשו בו למזון חם. כלי שבושל בו מזון על האש (או בתנור וכדומה) מוגדר "כלי ראשון", ויש להכשירו על פי הכללים המפורטים עד כה. כך גם דינו של כלי שתשמישו ב"עירוי", כלומר שמוזגים לתוכו את המזון מכלי ראשון שהיה על האש.

כלי שני הוא כלי שלא בא במגע ישיר עם האש, כגון סכו"ם או צלחות, שלא מחממים בהן את המזון ישירות באש. לדעת הרמ"א[86], מחמירים לדון כלי שני ככלי ראשון. לכן, למנהג האשכנזים סכו"ם או צלחות שתשמישם בכלי שני, זקוקים להגעלה בכלי ראשון, ואילו כלי חרס שהשתמשו בו בכלי שני אינו ניתר בהגעלה. לדעת השולחן ערוך[87] ניתן להכשיר כלי שני על ידי כלי שני, כלומר לשפוך מים רותחים מסיר שהורתח על גבי האש אל סיר אחר, ובסיר השני לבצע את ההגעלה[88]. האחרונים[89] העירו, שאף לדעת הרמ"א מדובר על חומרא, ועל כן בדיעבד אם השתמשו בפסח בכלי שני של חמץ שלא הוגעל – התבשיל מותר[90]. 

כאשר מדובר על כלי שלישי או רביעי, כגון אם מזגו את המזון מן הסיר לצלחת מרכזית, ומן הצלחת המרכזית הועבר המזון לצלחות האישיות, למנהג רוב האשכנזים אף בזה לכתחילה נדרשת הגעלה בכלי ראשון[91], ואולם בדיעבד אם השתמשו בלא הגעלה, מותר לכולי עלמא[92].

כלי שמשתמשים בו למאכלים ומשקים צוננים בלבד – למנהג האשכנזים יש להגעילו, אך בדיעבד אם לא הוגעל ניתן להסתפק בשטיפה[93].

הכשרת כלים במהלך הפסח – במהלך הפסח, איסור חמץ במשהו. לכן, הגעלת כלי שבלוע בו חמץ תאסור את מי ההגעלה, ואין אפשרות להגעיל. אם הכלי אינו בן יומו, והטעם שבלוע בו פגום, לדעת השולחן ערוך[94] ניתן להגעילו בחג, וכן נוהגים הספרדים, אך לדעת הרמ"א[95], מחמירים בנותן טעם לפגם בפסח, ועל כן אין אפשרות להגעיל כלל במהלך הפסח, וכך נהגו האשכנזים. אמנם, יש המקילים בשעת הדחק ובמקום הפסד מרובה לסמוך על הדעה שנותן טעם לפגם מותר[96], ולשיטתם יש המקילים להגעיל כלים שאינם בני יומם בפסח.

יש לציין, שמותר לבצע ליבון בפסח לדעת הרמ"א[97], ויש מי שהֵקל אף בליבון קל[98].

 

 [1] במדבר פרק לא פסוקים כב – כג.

[2] שו"ת אגרות משה ח"ג סימן נח.

[3] שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף ח ויורה דעה סימן קכא סעיף ב. ועיין בדרכי תשובה יורה דעה סימן קכא ס"ק כה, שהגעלה מועילה דוקא לכלים העשויים מאבנים שלמות, ולא מאבנים ששחקום לעפר וחזרו וגיבלום במים או בשאר משקים, עד שנעשו טיט ויצרו מהם כלי, שדינם ככלי חרס שלא ניתן להגעילם.

[4] משנה ברורה סימן תנא ס"ק נו.

[5] שו"ע אורח חיים ויורה דעה שם.

[6] פרי מגדים אורח חיים סימן תנא, משבצות זהב ס"ק לא בד"ה כלי עור.

[7] לגבי כלי פורצלן נחלקו הפוסקים, יש שדנו אותם ככלי זכוכית שאינם צריכים הגעלה (שאילת יעבץ ח"א סימן סז, שיירי כנה"ג אורח חיים סימן תנא הגב"י אות ל), ויש שהחמירו לדון אותם ככלי חרס שבולעים ואינם פולטים (שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תא, פרי חדש אורח חיים סימן תנא סעיף כג) וכן פסק המשנה ברורה סימן תנא ס"ק קסג. ועיין בדרכי תשובה יורה דעה סימן קכא ס"ק כו ובספר יסודי ישורון ח"ו עמוד קמב, שבהפסד מרובה ובצירוף צדדים נוספים להקל, ניתן להכשיר כלי פורצלאן על ידי הגעלה שלש פעמים. ועיין עוד בספר פסקי תשובות סימן תנא אות נו ובהערות 302-303, שגם כשנאסרו באיסור דרבנן, או על ידי עירוי מכלי ראשון (שנפסק הקילוח), או בכלי שני, כגון אם הניחו בצלחת העשויה מפורצלאן בשר חם שלא נמלח והוא הפסד מרובה, ניתן להכשירה על ידי עירוי רותחים עליה שלש פעמים, ועיין עוד בספר משיב מלחמה ח"ב סימן קנ.

[8] ויקרא פרק ו פסוק כא.

[9] עיין בב"ח סימן תנא ד"ה מאני דקוניא וכו', ובפר"ח שם סעיף כג, שציינו לשיטת רש"י (עבודה זרה לג ע"ב וכתובות קז ע"ב), שאף בכלי חרס המצופה עופרת או בדיל, אין מועילה להם הגעלה משום שכאשר השתמש בכלי זה בחמץ חם, נבלע החמץ גם בחרס שתחת העופרת ושוב אינו נפלט ממנו לעולם (למעט אם השתמש בו בכלי שני, עיין בספר הגעלת כלים פרק יג הערה צא). אך לשיטת ר"ת (שם), רק לכלי חרס המצופה זכוכית לא מועילה הגעלה, וכהסבר המהרש"א (עבודה זרה שם), שמכיון שהזכוכית והחרס שניהם ממין אחד (מהחול), ונעשים כגוש אחד, עוברת הבליעה לחרס. אבל לכלי חרס המצופה עופרת מועילה הגעלה, משום שדינו כשני כלים הנוגעים זה בזה, אף שהם מהודקים, שאין הבליעה יוצאת מאחד לשני ללא רוטב. וכתבו שלהלכה יש להחמיר כשיטת רש"י, וכן כתב המשנה ברורה שם ס"ק קלח, שכן הסכמת האחרונים. אמנם המגן אברהם סימן תנא ס"ק מה והלבוש פסקו כר"ת להקל, וכסתימת השולחן ערוך שאסר רק בכלי חרס המצופה זכוכית. ואף לשיטת רש"י ולפסק המשנה ברורה הנ"ל שאסרו, כתב בשו"ת מהרש"ם ח"א סימן ריז, שאין לאסור אלא בכלי חרס המצופה עופרת או בדיל וכנ"ל, אבל לכלי חרס המצופה ברזל מועילה הגעלה, משום שדינם כשני כלים שהבליעה אינה עוברת לתוך החרס.   

[10] שו"ע סימן תנא סעיף כא, משנה ברורה שם ס"ק קיז. ואף שהמשנה ברורה שם ס"ק קלג כתב, שהיום נהגו שלא להשתמש בכלי חרס ישנים כלל, מכל מקום בספר חזון עובדיה הלכות הגעלת והכשרת הכלים לפסח סעיף ז כתב להקל בדבר. ועיין עוד במשנה ברורה שם ס"ק קיח, שדרך העירוי היא שימלא הכלי במים על כל גדותיו למשך עשרים וארבע שעות רצופות או יותר, ואחר כך ישפכם וימלאם שנית כנ"ל לעשרים וארבע שעות או יותר, ושוב ישפכם וימלאם לעשרים וארבע שעות וישפכם. ועיין בשו"ע יורה דעה סימן קלה סעיף יב, שאם נשארו המים כמה ימים בכלי ולא שפכם, עלו לו ליום אחד, וכן אם שפכם לפני שעברו עליהם עשרים וארבע שעות, לא עלו לו אותם המים כלום.

[11] שו"ע סימן תנא סעיף כו. ועיין בשדי חמד אסופת דינים מערכת ה ס"ק כט, שהמהדרים מהספרדים נוהגים שלא להכשירם לכתחילה וכמנהג האשכנזים, ובשו"ת רב פעלים ח"ג אורח חיים סימן כט, שמנהג אנשי בגדד להכשירם בעירוי ג' ימים, אך עיין בספר חזון עובדיה הלכות הגעלת והכשרת כלים לפסח סעיף י, שגם המחמירים יכולים לשנות מנהגם להקל ללא התרה.

[12] רמ"א סימן תנא סעיף כו.

[13] משנה ברורה שם ס"ק קנה.

[14] מגן אברהם שם, ס"ק מט.

[15] משנה ברורה שם, ס"ק קנו.

אמנם יש לדעת, כי כלי זכוכית שהוגעל בחמין, אין להשרותו מייד לאחר מכן במים צוננים (כפי שנהוג בכלי מתכת), מחשש שיתפוצץ. 

[16] שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סימן כ, וח"ט סימן כו.

[17] שו"ת יחוה דעת ח"א סימן ו, שו"ת יביע אומר ח"ד סימן מא.

[18] שו"ת ציץ אליעזר שם בשם הגרצ"פ פראנק, שו"ת יחוה דעת שם, ספר סידור פסח כהלכתו שכן הורה הגרי"ש אלישיב, וכן כתב בספר חזון עובדיה שם סעיף י. ועיקר סברתם היא שרוב הראשונים פסקו כשיטת השו"ע, ואף לראשונים שאסרו, יש מהם שנימקו זאת משום שחס עליהם שמא ייפקעו, ובכלים אלו (שלא היו בזמן הרמ"א) שעמידים בפני האש לא שייך חשש זה, ואף לרמ"א יש להתיר להגעילם לכתחילה. 

[19] שו"ת מנחת יצחק ח"א סימן פו, שו"ת בית אבי ח"א סימן קטו.

[20] הגר"א נבנצל בהגהות ביצחק יקרא על המשנה ברורה סימן תנא ס"ק קנו, בשם הגרש"ז אויערבך.

[21] שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ק סימן קפג.

[22] שו"ת יד אלעזר סימן פד וסימן צו, שו"ת מהר"ש ענגיל ח"ה סימן צט, שו"ת אבני נזר יורה דעה סימן קיב אות ד.

 [23]שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן קיג, שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן רלח ויורה דעה סימן קמ, פתחי תשובה יורה דעה סימן קכא ס"ק ב, שו"ת יהודה יעלה (אסאד) יורה דעה סימן עו, שו"ת אמרי יושר ח"ב סימן קמד. ובשו"ת חשב האפוד ח"א סימן קיז כתב, שפשט המנהג להקל ולהגעילם ג"פ.

[24] שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן עח, שו"ת תבואות שמש סימן עג, ערוך השולחן יורה דעה סימן קכא סעיף כז, ספר חזון עובדיה הלכות הגעלת והכשרת כלים לפסח סעיף יא ועוד פוסקים. ועיין בספר חזון עובדיה שם בהערה מה, שאף שבמקום שצריך הגעלה ג' פעמים נדרש להחליף את המים בין הגעלה להגעלה, מכל מקום בנידון דידן שהצורך להגעיל ג' פעמים הוא על הצד היותר טוב, ניתן להגעיל באותם המים.

[25] אף הכתב סופר וערוך השולחן הנזכרים בהערה הקודמת, הֵקלו רק בשעת הדחק ובמקום הפסד מרובה. ואמנם, הפוסקים בדור האחרון (שו"ת מהרש"ם ח"א סימן נג, שו"ת שבט הלוי ח"ב סימן מג, הגר"א נבנצל בהערות 'ביצחק יקרא' על השולחן ערוך, סימן תנא סעיף א) הכריעו להחמיר. אמנם בספר פניני הלכה (פסח – הכשרת המטבח לפסח, עמוד 15) כתב להקל ולהגעילם, ולא חשש לדעת הפוסקים הנ"ל שהורו להחמיר בזה. 

[26] ספר הגעלת כלים פרק יג סעיף שסז.

[27] שו"ת חלקת יעקב ח"ב סימן קסג, יורה דעה סימן מה, שו"ת שרידי אש ח"ב סימן קס וכן פשט המנהג. ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן סז, שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סימן לז, ח"ד סימן ו, ספר יסודי ישורון עמוד קע.

[28] שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ב סימן צב, שאין להכשיר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הקדמונים, וכן דעת הגר"א נבנצל בהגהות ביצחק יקרא על המשנה ברורה סימן תנא אות א, והמחמיר שלא להגעילם תבוא עליו ברכה.

[29] שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף ז. ובפרי מגדים משבצות זהב סימן תנא ס"ק יג כתב, שאף אם אומר שאינו חושש לקלקול הכלי ועבר והגעילו, אסור להשתמש בו, ואם עבר ובישל בו, המאכל מותר, ובערוך השולחן סימן תנא סעיף כ התיר את הגעלתו בדיעבד.

[30] עיין בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן סז ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סימן ו.

[31] שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף ג, ועיין גם בשו"ע סימן תנב סעיף א, במשנה ברורה סימן תנב ס"ק ו, בט"ז יורה דעה סימן צד ס"ק ג ובמשנה ברורה סימן תנב ס"ק ז. ועיין במגן אברהם סימן תנב ס"ק ג (כפי שביאר את דבריו הלבושי שרד) שכתב, שלדעת השו"ע צריך כלי ראשון שעומד על גבי האש, ורק בסכינים הֵקל אפילו העבירוהו מעל גבי האש. ועיין בשדי חמד מערכת ה אות כג חלק ז עמוד 366, שהֵקל בהכשרה לפסח להגעיל כלי ששימושו הוא על גבי האש בכלי שאינו על גבי האש בצירוף שיטות הסוברות כי היתירא בלע. וכן כתב בשו"ת עין יצחק חיו"ד סימן יג, שמכיוון שיש מי שסובר (ראה טור יו"ד סימן קכא) שהגעלה לכלי ראשון מועילה אף כשהעבירו את הכלי מעל גבי האש, בצירוף השיטה שחמץ מקרי היתרא בלע – יש להקל להכשיר אף בכלי שהעבירוהו מעל גבי האש. וכן כתב בספר נהר שלום (ונטורה סימן תנא ס"ק ז), שגם דעת השו"ע מסכמת לזה, וכן כתב בשו"ע הרב סימן תנא סעיף יד וסעיף כה. אלא שבשו"ת שבט הלוי ח"ו סימן נו אות ד הקשה, שדבריהם צריכים עיון, מאחר שמרגע שהמים מורדים מעל גבי האש פוסקת רתיחתם (ומבואר בדברי הנהר שלום סימן תנב והשדי חמד הנ"ל כי אף שמותר להגעיל שלא ע"ג האש חובה כי המים יעלו רתיחה). ואולי כוונתם כמו שכתב בספר מועדים וזמנים סימן רפא, שיש ב' סוגי רתיחות, רתיחה של החלק הסמוך לאש ובעבוע עליון של המים, ורתיחת כל המים כולם. ואפשר שכוונת האחרונים שדי בבעבוע עליון של המים, שאף שמורידם מן האש הם מבעבעים למעלה. וצ"ע. על כל פנים, הדבר אינו מעשי כל כך, שכן להלכה מוסכם שאם אינם מעלין רתיחה ואבעבועות אין להגעיל בהם.

ועיין בספר מקור חיים סימן תנא ביאורים ס"ק ב, שמעיקר הדין די בחום כעין הבליעה ד'כבולעו כך פולטו', ומשום כך כלים שבשעת שימושם אינם מגיעים לרתיחה, כגון תבניות המשמשות לחימום בעגלות חימום אך אין מבשלים בהן, בשעת הדחק ניתן להכשירם במידת חום אחת גבוהה יותר מאשר השימוש הרגיל בהם, אף שמימי ההגעלה לא יבעבעו בשעת ההכשרה, ועיין בספר פסקי תשובות סימן תנא אות יג, שיש המקילים, להכשיר אף במים שחמים בשיעור שהיד סולדת בו.

[32] לדעת השו"ע סימן תנב סעיף א, מעיקר הדין אין צורך להמתין יממה טרם ההגעלה, כאשר מגעיל את הכלים לפני זמן איסור חמץ, כי אז החמץ מותר ונחשב נ"ט בר נ"ט דהיתרא.

עם זאת, כתב הרמ"א בסימן תנב סעיף ב, להצריך המתנת מעת לעת מזמן השימוש האחרון בכלי לפני הגעלת כלים, בכדי שאם יגעיל כלי בשר וחלב כאחד לא יאסרו זה את זה, או מחשש שיגעילו בטעות בכל ימות השנה כלים שבלעו איסור גמור בלא להמתין מעת לעת. 

אמנם אם ביממה שקודם ההכשרה בישלו בכלי מאכלי פרווה שאינם חמץ, ניתן להקל להגעיל את הכלי בלא להמתין יממה נוספת, ראה חק יעקב סימן תנב ס"ק יד, הובאו דבריו בשער הציון סימן תנב ס"ק כה. אך למעשה נהגו ברבנות הצבאית כפסק המשנה ברורה שם ס"ק כ, להמתין מעת לעת מגמר נקיון הכלים. ועיין במשנה ברורה שם ס"ק כ ובדרכי תשובה סימן קכא ס"ק לז שכתבו, שהסיבה לכך היא, שכאשר מגעיל כלי שהוא בן יומו (דהיינו שלא חלפו 24 שעות מזמן שהשתמשו בו לחמץ), צריך שכמות מי ההגעלה תהיה פי שישים מדפנות הכלי, כדי שטעם החמץ שיפלט למים יבטל בשישים, שאם לא כן ייאסרו מי ההגעלה הרותחים, ייבלעו בכלי ויאסרוהו. ומאחר ואין בני אדם בקיאים לשער יותר מפי שישים מדפנות הכלי, אם יגעילו כלים שהם בני יומן, יביא הדבר לתקלה ועל כן נהגו שלא להגעיל כלים שהם בני יומן.

ועיין בערוך השולחן יורה דעה סימן קכא סעיף יח שכתב, שכשמגעיל כלי שאינו בן יומו, אין צריך שיהיה במי ההגעלה פי שישים כנגד דפנות הכלי, משום שהטעם הבלוע בכלי פגום, וכשיפלט טעם זה למי ההגעלה לא יאסור את המים, ולכן אף אם יחזרו המים ויבלעו בכלי אין הכלי נאסר, וכן כתבו החיי אדם כלל קכה סעיף לב והביאור הלכה סימן תנב סוד"ה צריך ליזהר.

[33] הטעם לזה הוא, שבכח הגעלה להפליט טעם הבלוע בכלי ולא לסלק ממשות איסור הדבוקה בו, ואם הגעילו בלא שניקהו היטב, מבואר בשו"ע סימן תנא סעיף ג, ברמ"א שם סעיף ה ובמפרשיהם שם, שההגעלה אינה מועילה.

[34] ראה במשנה ברורה שם ס"ק מג, שכל החשש לחמץ הדבוק בחריצי הכלי הוא דוקא בחריץ הנמצא במקום שמצוי שיידבק בתוכו חמץ, כגון בחריץ שבתוך הכלי ולא על דפנותיו מבחוץ. וראה במשנה ברורה שם, ובשועה"ר סימן תנא סעיף כ, שבעיקר יש לתת את הדעת לכך בכלים כמו סכינים, שהידית והסכין עשויים כל אחד מחומר שונה, כך שעשוי להיות חמץ דבוק בחריץ.

כמו כן, מבואר ברמ"א סימן תנא סעיף ה ובמשנה ברורה שם, שאין לחוש לממשות חמץ הדבוקה תחת החלודה שבדופן הכלי מבחוץ, ורק כשחושש לממשות חמץ תחת החלודה בדופן הפנימית של הכלי, עליו לשפשפה (שו"ע סימן תנא סעיף ג), או ללבנה ליבון קל (רמ"א שם סעיפים ד – ה), אבל אם אין החלודה אלא כעין כתם בלבד, אין לחוש לזה כלל (משנה ברורה שם ס"ק כב).

[35] ועיין במשנה ברורה סימן תנא ס"ק כה, שאם כבר הגעילם ילבנם לאחר מכן.

[36] שו"ע סימן תנא סעיף ג, רמ"א שם סעיף ה.

[37] ספר הגעלת כלים פ"ו סעיף ד*.

אמנם, יש להעיר שמדובר על קולא מחודשת, שרוב הפוסקים לא הביאוה ונראה שחלקו עליה, וזאת משום שבאופן עקרוני מי ההגעלה אינם חודרים דרך הלכלוך, ועל כן אף שהחמץ מצד עצמו נפגם ואינו ראוי למאכל, סוף סוף ישנו חסרון בהגעלה. מקור קולא זו בספר חק יעקב המצטט מנחלת צבי, אלא שהוא דיבר דווקא על פירורי חמץ שנמצאים בין להב הסכין לקת, שאינם דבר ממשי, ועל כן תועיל להם פגימה. אך לא ברור שניתן לסמוך על קולא זו בכל חמץ שנותר בכלי, וצ"ע. 

[38] שועה"ר סימן תנב סעיף ג, חיי אדם כלל קכה סוף סעיף לב.

[39] שו"ת צפנת פענח ח"א סימן רעג אות ג, ספר חזון עובדיה פסח הלכות הגעלת והכשרת כלים לפסח הערה ח.

[40] משנה ברורה סימן תנב ס"ק ח, ובכלים שעיקר שימושם בכלי שני אין זה מעכב.

[41] רמ"א סימן תנב סעיף ה. ועיין במשנה ברורה שם ס"ק כז, שאם הגעילם במים עכורים כציר, אפשר שאינו מועיל אפילו בדיעבד, ואפילו לכלים שאינם בני יומן. לעומת זאת עיין בערוך השולחן שם סעיף יט שהֵקל בדיעבד, ובכף החיים שם אות ס הֵקל דווקא אם כבר בישלו בהם. ועיין עוד בשו"ת מלמד להועיל ח"א סימן צו, שכתב לגבי כלים שהגעילום בשאר משקים שהקילו בהם הפוסקים בדיעבד "נראה לי דבשעת הדחק ואי אפשר בענין אחר, כדיעבד דמי".   

[42] שו"ע סימן תנב סעיף ז. ועיין בשו"ת יחוה דעת ח"א סוף סימן ו, שכלים שיש חשש שיינזקו כתוצאה מהכנסתם מיד למים קרים, ימתין עד שיצטננו ואז ידיחם במים קרים. 

[43] משנה ברורה שם ס"ק לד וערוך השולחן סימן תנב סעיף כ.

[44] ספר הגעלת כלים פרק יב סעיף א, שטעם ההדחה במים קרים הוא, כדי שהכלי לא יחזור ויבלע מהמים שעליו, ולכן ראוי להקדים את שטיפתו במים קרים כמה שיכול.

[45] שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף יא. ועיין בשו"ע אורח חיים סימן תנב סעיף ג ובמשנה ברורה שם ס"ק כב, שכשמגעיל מספר כלים ביחד, יקפיד שבשעת ההגעלה לא יגעו זה בזה, כדי לאפשר הגעת מי ההגעלה לכל מקום בכלי. ועיין בשו"ע שם סעיף ד ובמשנה ברורה שם ס"ק כג, שכאשר מגעיל כמות גדולה של סכו"ם, ינערם היטב עד שברור שמי ההגעלה עברו בכל צדדי הכלים, וכשאוחז כלי בצבת, יזיזנה ממקום אחיזתו בכלי בשעת ההגעלה, או ירפה מעט אחיזתו בכלי, כדי לאפשר הגעת המים לכל מקום.

[46] שו"ע אורח חיים סימן תנב סעיף ו.

[47] שו"ע אורח חיים סימן תנב סעיף ו. חשוב לשים לב לכך, שהכנסת מצקת או מוט מלובנים מועילה רק כאשר המים רותחים ומבעבעים. הכנסת מצקת או מוט למים שאינם רותחים עלולה להוביל לגלישת מים, אך גלישה כזו אינה מועילה כהגעלה כל עוד המים לא רתחו!

[48] יש להעיר שבספר הגעלת כלים לרב צבי כהן נכתב שלא ניתן לפגום באקונומיקה, מפני שהיא מתפרקת במים, אך רבו האחרונים שחלקו על כך, משום שסוף סוף המאכל נפסל מאכילת כלב, ואין לדבריו סימוכין.

[49] שו"ע יורה דעה סימן צה סעיף ד, חזון איש אורח חיים סימן קכב ס"ק ו. ועיין עוד בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן לא.

[50] רמ"א אורח חיים סימן תנא סעיף ד, משנה ברורה שם ס"ק לא, חיי אדם כלל קכה סעיף ו וקיצור שולחן ערוך סימן קטז סעיף ו. ואף שלדעת הרבה פוסקים (ט"ז סימן תנא ס"ק ח, מגן אברהם שם ס"ק כז, שועה"ר שם סעיף י וסעיף לח והגהות רעק"א לשולחן ערוך שם סעיף ד) אם מלבן את הכלי עד שמצידו השני הוא חם בחום שהיד סולדת בו נחשב הדבר ל'ליבון קל', מכל מקום כתב בשועה"ר שם ס"ק טז, שנהגו להחשיב 'ליבון קל' אם קש, חוט וכדומה נשרף עליו, שהוא שעור חום של 200-250 מעלות. אולם בשעת הדחק ניתן להקל כהפוסקים הנ"ל, להכשיר בשיעור יד סולדת שהוא לכל היותר 71 מעלות, ששורש דבריהם הוא מדברי המרדכי (עבודה זרה סוף סימן תתס) שכתב, "אבל אותם הבלועות היתר, כגון של חלב שצריכין ללבנה כדי לאפות תחתיהם פשטיד"א של בשר או איפכא, אז אין צריכין ליבון גדול דנשירת קליפה, אלא רק עד שתהא יד סולדת בו משני עבריה. וגם רגילים לבדוק על ידי נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף בהכי סגי", ומדוייק בדבריו, שעיקר הדין הוא ליבון עד חום של יד סולדת, ורק מצד מנהג כתב שנותנים קש ובודקים האם נשרף.

[51] רביד הזהב אורח חיים סימן תנב ס"ק ז, ומשום שהטעם אינו נפלט מדפנות הכלי על ידי חום האש, אלא נשרף על ידי חום הדופן ואין חשש שישוב ויבלע בכלי.

[52] ועיין בשועה"ר סימן תנא סעיף כ שכתב, שאם הלכלוך או החריצים שחושש שיש בהם חמץ מהצד השני של הדופן, עליו לנקותו היטב לפני הליבון, משום שלמרות שגם הצד השני של הדופן יגיע לחום שאם יגע בו קש ישרף, מכל מקום אין בכח חום זה לשרוף חמץ בעין הדבוק בכלי.

[53] ראה שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף ד, ט"ז יורה דעה סימן קכא ס"ק ז, ש"ך שם ס"ק יז. ועיין בשו"ת צמח צדק (לובביץ') אורח חיים סימן נב בד"ה עיין, שהטעם לכך הוא משום שבישול נעשה באמצעות משקים, וממילא כל שנבלע בדופן הכלי דרך בישול הוא לח ובליעתו רכה, ולכן ניתן להפליט בליעה זו על ידי מים רותחים. אבל בליעה מחמת צליה או אפיה שהן בלא משקים, הינה יבשה וקשה ונדבקת חזק בדופני הכלי, ואי אפשר להפליט את כולה על ידי הגעלה במים רותחים, אלא בליבון השורף את כל האיסור הבלוע בדופן הכלי. אמנם הצמח צדק כתב שם טעם נוסף, שבאמת יש בכח הגעלה להפליט מה שנבלע בכלי בדרך צליה ואפיה, אלא שכשנבלע בדרך זו, הטעם נבלע עמוק יותר בכלי. ולכן כשמגעיל את הכלי, אף שההגעלה תפליט את הטעם הבלוע בכל מקום שיגיעו מימי ההגעלה, בכל אופן אנו חוששים לאותם מקומות שלא יהיה כח במימי ההגעלה ליכנס, ששם תישאר בליעת האיסור שנבלעה בדרך צליה ואפיה. ונראה שטעמו הראשון של הצמח צדק עיקר, ועיין בזה בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סימן ס.

[54] שאם הכלי בן יומו, היה מקום לפקפק אם מועילה הכשרתו באופן זה, כי יתכן שדוקא על ידי האש עצמה שנכנסת בדפנות נפלט כל טעם האיסור, מה שאין כן כאן שרק חום האויר מחמם את הדפנות, אולם נאמר לנו על ידי הרב רייכנברג שהגרי"ש אלישיב הורה להיתר, וכן שמענו מהגר"א נבנצל.

[55] עיין ספר קצור שולחן ערוך הלכות בשר וחלב ח"ב פרק יב הערה 7, שכך הורה הגר"ש ווזנר, וכן שמענו בעבר מהגר"א נבנצל. עם זאת, מלשונו של הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב סימן נא) משמע שחלק על כך, וקבע שהרתחת תנור אפייה בחום המקסימלי אינה נחשבת ליבון קל. 

[56] מכיון שבאופן הכשרה זה, אין האש עצמה על הדופן וממילא אם יש חמץ בעין לא ישרף.

[57] ראה שועה"ר סימן תנא סעיפים טז, יט ושו"ת מהר"א מזרחי סימן מג.

[58] שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף ז. ועיין בפרי מגדים משבצות זהב סוף סימן תנב בקיצור דיני הגעלה, שאם הכלי יתקלקל מעט אין לחוש שלא ילבנו היטב ויכול להכשירו בליבון, ואם ידוע שכלי זה מתקלקל מאד בליבון, כתב בספר הגעלת כלים פ"ה הערה ו, שלא התירו ללבנו אף שהוא לא יחוס עליו. ואם עבר וליבנו הכרעת הפרי מגדים בסימן תנא משבצות זהב ס"ק ב שהכלי אסור בשימוש, ואם בישלו בו, בשאר איסורים, בשוגג המאכל מותר, ובמזיד המאכל אסור כדין מבשל במזיד בכלי שאינו בן יומו, ובכף החיים סימן תנא ס"ק כו הֵקל במקום הפסד מרובה גם כשבישל במזיד.

[59] יש הטוענים ששיש דינו ככלי חרס ולא ניתן להכשירו, וכן כתב בספר המטבח כהלכה (עמוד 71) שאין להכשיר משום שעל פי הוראת היצרן אסור לשפוך עליו מים רותחים (אמנם בהנחיות המפורסמות באתר "כושרות" במרשתת נכתב, שהיות ורבים מכשירים שיש בעזרת אבן מלובנת, ומעולם לא ראינו שהדבר הזיק לשיש, אין לחשוש לכך). עם זאת, בשו"ת חשב האפוד ח"א סימן צט כתב, שאף אם עיקרו מחרס, מכל מקום כל שלא נצרף בכבשן, יש לו דין של כלי אדמה שמועילה להם הכשרה, ולכן יערה מים רותחין על השיש, ובזה סגי. ועיין עוד בספר חזון עובדיה הלכות הכשרת והגעלת כלים סעיף יב שפסק כן להלכה. ובספר הליכות שלמה (עמוד מד הערה ו) כתב, כי ניתן להכשיר שיש קיסר (ולפי זה כל שכן שיש גרניט) ואינו ככלי אדמה.  

[60] שועה"ר סימן תנא סעיף ל.

[61] איסור והיתר כלל נח סעיף א. הטעם לצורך באבן או ברזל מלבד מים רותחים הוא, משום שחוששים שמא הונח דבר גוש רותח על גבי השיש או השולחן.

[62] לדעת החיי אדם כלל קכה סעיף לו נחשב הקנקן לכלי ראשון גם לאחר שהוציאוהו, ובלבד ששהה זמן מה בתוך הסיר, ובצה"ל נוהגים כך בשל הנוחות שבדבר.

[63] משנה ברורה סימן תנא ס"ק נ.

[64] שדי חמד מערכת חו"מ סימן ז בשם שו"ת שואל ומשיב מהדו"ה סימן ד, שאם יגעיל מלמעלה למטה, יצננו המים שזבו מלמעלה את מי ההגעלה במקום הנמוך ולא יוכשר.

[65] שו"ע אורח חיים סימן תנא סעיף ד. בימינו אף חימום רב אינו מאדים כלי נירוסטה, וגם חימום שבדורות עברו היה מלבן כיום אינו מלבן. לפיכך, ייתכן שיש להקל שחום הראוי ללבן, יועיל גם אם אינו מלבן בפועל. לא ניתן להסתמך על סברה זו כשלעצמה, אך ברבנות הצבאית צרפו טעם היתר זה להתיר הכשרת גסטרונומים בליבון קל.

[66] שו"ת ערוגת הבושם או"ח ח"ב סימן קיט, קצוש"ע בשר וחלב ח"ב ביאור ה, פסקי תשובות סימן תנא אות יז, ולכך נוטה גם בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן סו (וכבר דנו בכך הראשונים – ראה בדק הבית, בית ד דף לז עמוד ב). ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן סג וספר חזון עובדיה הלכות הגעלת והכשרת כלים לפסח סעיפים א-ב לגבי תנור.

יתירא מכך, אף כלים שבלעו על ידי האור, שכתב המשנה ברורה סקל"ב שאם הגעילם או ליבנם ליבון קל – במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב אין האוכל נאסר, אפשר שבשעת הדחק שאינו יכול להכשיר בליבון חמור – יכול להכשיר בליבון קל ובהגעלה אף לכתחילה, ומכל מקום יתיעץ בנדון עם רב היחידה. (ראה בספר נחלת יעקב סימן מב-מג, ובספר דבר שמואל סימן שיא, לגבי השהיית כלי חרס מעת לעת, על מנת שהטעם הבלוע בתוכו ייעשה נטל"פ ואפשר יהיה לבשל בו לכתחילה, אע"פ שנטל"פ מותר רק בדיעבד, שמכיון שאין לכלי תיקון אחר אמרינן דשעת הדחק כדיעבד דמי, וכל זה דלא כאגרות משה יו"ד ח"א סימן ס).

[67] שו"ת שמש ומגן ח"ג אורח חיים סימן נו אות ו.

[68] ראה על כך בהרחבה בנספח ט.

[69] שו"ת ערוגות הבושם סימן קיט, שו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן סו.

[70] א. משום שאין אופים עליו ממש אלא בתבניות ולכן גוף התנור אינו צריך ליבון חמור. ב. נקיונו קודם ליבונו באמצעות חומר כימי חריף פוגם את ממשות החמץ. ג. השימוש בו אינו באש ממש אלא בגחלת של מתכת, ודי בליבון קל בחום גבוה מעט מהחום שרגילים להשתמש בו. ד. לדעת כמה ראשונים חמץ נחשב להתירא בלע שדי לו בליבון קל. ועיין במה שהאריך בנידון בספר חזון עובדיה שם עמוד קל.

אמנם, יש מן הפוסקים שחששו לכך (ראה סיכום הדברים בספר המטבח כהלכה עמוד 52), וקבעו: א. דופן התנור עשויה זכוכית, ולאשכנזים אין אפשרות להכשיר זכוכית. ב. את ארובת התנור קשה לנקות כראוי. ג. פנים התנור עשוי ציפוי קרמי שלא ברור שניתן להכשירו. אמנם חֵרף חששות אלה, מקובל יותר להורות שניתן להקל בהכשרת תנורים מן השיקולים הנ"ל.

[71] ואף שבדרך כלל החמץ בעין שהוא פרורים נשרף, כך שפעולת הנקיון מיותרת, מכל מקום החמירו האחרונים בזה שמא לא יישרפו לגמרי, ובדיעבד כשלא ניקו ניתן להקל בזה. כמו כן המתנה מעת לעת לכאורה מיותרת, אך מכיון ש'אינו בן יומו' איסורו קל יותר ואינו אלא מדרבנן, הורו האחרונים להמתין, ולהכשיר רק תנור שאינו בן יומו, אמנם בשעת הדחק ניתן להקל בדבר.

[72] ראה ספר נטעי גבריאל פסח ח"א פרק פ סעיף טז. ולעומת זאת עיין בשו"ת שיח נחום לגרא"נ רבינוביץ סימן מח, שכתב, שאין דין זיעה במיקרוגל, משום שהדפנות אינן חמות והזיעה לא נבלעת בהן ובפרט שהיא מועטת, ולכן די לדעתו לנקות את המיקרוגל במים חמים וסבון, וכתב שכן הסכים עמו הגרי"א הנקין וצ"ע.

[73] שו"ע יורה דעה סימן קכב סעיף ב.

[74] דרכי תשובה יורה דעה סימן קכב סעיף ה, שו"ת יביע אומר ח"ח יורה דעה סימן יד.

[75] אורח חיים סימן תמז סעיף י, שלדעת רוב הראשונים ובכללם רבינו תם, ר"י, הרא"ש, והמרדכי לענין זה דין חמץ כשאר איסורים, שרק במקום ששאר האיסורים בטלים בשישים, דין חמץ חמור יותר שאינו בטל כלל. אך במקום ששאר האיסורים אינם אוסרים את התערובת, גם חמץ אינו אוסר את תערובתו. אמנם בכף החיים שם סעיף רכח מובא שגם בזה יש שנהגו להחמיר שנטל"פ בפסח אסור.

[76] שם, שכן לדעת הרשב"ם והרשב"א אין הדבר תלוי בטעם שהחמץ נותן בתערובת. אמנם כתב המשנה ברורה שם ס"ק צח, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להורות שהמֵקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה.

[77] אורח חיים סימן תנא סעיף ו. ולכן כלי שהשתמשו בו לעיתים בכלי ראשון אך ברוב הפעמים משתמשים בו בכלי שני, הכשרו בכלי שני. וכן אם השתמשו בו לעיתים באמצעות צליה או אפיה, אך על פי רוב משתמשים בו בכלי ראשון, הכשרו בכלי ראשון (ועיין במשנה ברורה סימן תנא ס"ק מח, שגם לרמ"א ניתן להכשירו בליבון קל, ועיין בכף החיים שם סעיף קח שאם חושש לקלקול הכלי כתוצאה מליבון קל נחשב הדבר לדיעבד ואפשר להכשירו כרוב תשמישו בכלי ראשון), ובדומה לזה אם השתמשו בכלי לעיתים בכלי ראשון ועל פי רוב משתמשים בו בצונן, הכשרו בצונן.

[78] משנה ברורה סימן תנא ס"ק מו.

[79] אורח חיים סימן תנא סעיף ו. ולכן כף המשמשת לאכילת מרק בכלי שני שלעיתים בוחשים בה בתבשיל שעל האש הכשרה בהגעלה בכלי ראשון. לדעת הרמ"א, הואיל והכלי בלע פעם אחת טעם באופן חמור הדרך היחידה להוציא את הטעם הבלוע בו היא באותו אופן. ואילו לדעת השו"ע מכיוון שהכשרת הכלי נעשית כשאינו בן יומו והטעם הבלוע בו פגום, מן התורה אין הכלי צריך הגעלה, רק שחכמים חייבו להכשירו כדי שלא יטעו להשתמש גם בכלי שעדיין בן יומו, וחכמים חייבו להכשירו על פי רוב תשמישו ולא על פי תשמישו החמור.

[80] וכיום המנהג להכשיר את כל הכלים בכלי ראשון שעל האש, כדי לצאת מחשש שמא השתמשו בו בכלי ראשון שעל האש ושכחו זאת.

[81] משנה ברורה סימן תנא ס"ק מז, כף החיים שם אות קו. ושעת הדחק כדיעבד דמי כמבואר בראשונים (פסחים כו ע"ב) ובאחרונים.

[82] שולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף יב. הטעם לכך הוא מדין "חם מקצתו חם כולו".

[83] רמ"א שם.

[84] רמ"א שם.

[85] ראה מגן אברהם שם ס"ק כד, ובחכמת אדם כלל עד סעיף יא.

[86] אורח חיים סימן תנא סעיפים א, ו.

[87] שם.

[88] יש מן האחרונים שהֵקלו אף יותר, וקבעו להלכה שכלי שני אינו זקוק להגעלה כלל – ראה ביאור הגר"א על השולחן ערוך שם ס"ק ה; הנצי"ב בדעת השאילתות העמק שאלה, קלז, ט. ועיין בספר משיב מלחמה ח"ב סימן קנ שסיכם דבריהם, וצירפם לקולא לפחות ביחס לכלי שלישי שיש ספק לגבי האפשרות להכשירו.  

[89] משנה ברורה שם ס"ק יא.

[90] בשער הציון ס"ק י הסתפק האם להקל בזה רק בכלי שני שאינו בן יומו, או שמא אף בכלי שני בן יומו, ובכף החיים אות כ הכריע לחומרא, להקל בדיעבד רק בכלי שאינו בן יומו. 

[91] רמ"א אורח חיים סימן תנא סעיף ו, שו"ת חתם סופר יורה דעה סימן צה, שו"ע הרב סימן תנא סעיף לד.

[92] שער הציון סימן תנא ס"ק י. וראה בספר הגעלת כלים פרק ה סעיף נב וספר משיב מלחמה ח"ב. אמנם עיין בשולחן ערוך הרב שם, שהורה אף בזה להקל רק בשעת הדחק ובמקום מניעת שמחת יום טוב.

[93] רמ"א סימן תנא סעיף ו.

[94] סימן תנב סעיף א.

[95] שם ובסימן תמז סעיף י.

[96] ערוך השולחן סימן תמז סעיף כא.

[97] סימן תנב סעיף א.

[98] כך סתם להקל בספר הגעלת כלים (פרק ז סעיף ז), אם כי בהערה שם כתב שקולא זו אינה פשוטה, ושנויה במחלוקת.