נספח ה

א. השאלה

האם מותר ליחידה שנדרשת להתנייד במהלך חג הפסח לשאת עימה את הציוד היחידתי, ובכלל זה מכולות ובהן חמץ שנמכר לנכרי?

ניוד חמץ המכור לגוי מעורר שלוש שאלות הלכתיות: האחת, האם קיים איסור לטלטל חמץ במהלך חג הפסח. השניה, האם שינוע החמץ ממקום אחד למקום אחר פוגע במכירתו לנכרי. והשלישית, האם מותר למובילי מכולת החמץ לקבל שכר עבור עבודתם או שעוברים בכך על איסור הנאה מחמץ.

בשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן קסב), דן הגר"מ קליין בסוחר, שמכולות ובהן חמץ ששייך לו הגיעו לנמל באיחור, בעיצומם של ימי הפסח. הסוחר מכר עוד לפני החג את כלל המכולות לנכרי, אלא שביקש להעבירן מן הנמל בחול המועד פסח, משום שמנהלי הנמל גבו ממנו שכירות גבוהה עבור כל יום שבו המכולות נשארו לעגון בנמל. השואל (שם) פנה לשני רבנים, שהאחד אסר וחבירו התיר. משלא קיבל תשובה ברורה לשאלתו, פנה גם אל הגר"מ קליין, שהעלה להחמיר וכתב: "חדא שהרי שמעון ודאי אסור לו להשכיר עצמו להיות עוסק בחמצו של עכו"ם, וכ"ש להשתכר בו... שנית דהו"ל רוצה בקיומו שהרי רוצה שהחמץ יתקיים וישלמו לו משכורתו בשביל ההובלה ורוצה בקיומו אסור בכל חמץ... ועוד בו שלישיה, דהנה המוביל חבילות לחבירו הרי הוא מקבל אחריות על הסחורה שמביא... האמנם נידון דידן גרע... ואם הוא עוסק בשביל היהודי שהוא חמצו... נראה דמפקיע המכירה שמכר, שהרי בלי דעת הולך ומביא ומוליך החמץ מן הספינה במקום שרוצה בלי אפילו להגיד להעכו"ם...".

הגר"מ קליין התייחס הן לאיסורה של חברת ההובלה לעסוק בהובלת החמץ, והן לחשש שמא ניוד החמץ פוגע בחלות מכירתו לגוי. חשש זה האחרון עמד גם לנגד עיניו של הרב זאב וייטמן שליט"א, רב תנובה, שכתב אף הוא בפסקנות (במאמרו "מכירת חמץ בתנובה", בתוך: "בנתיב החלב" כרך ד', עמוד 94 ואילך): "כדי שהמכירה לא תהיה 'חוכא ואיטלולא' קיים איסור חמור לשנע חמץ במהלך כל ימי החג – במחלבות, במרכזים הלוגיסטיים, במחסני ההפצה וכו' – כדי לבטא באופן ברור שהחמץ איננו שייך לנו ואיננו יכולים לגעת בו במהלך החג". למרות הנ"ל, נראה שיש להקל במקרה הנדון בשאלתנו, וכפי שיבואר להלן.

ב. טלטול החמץ

חמץ בפסח אסור באכילה ובהנאה מן התורה, אך התורה אינה אוסרת לטלטלו. המוצא חמץ בביתו בפסח, נדרש לבערו בהקדם האפשרי, ולשם כך מותר לטלטלו. עם זאת, כאשר חמצו של נכרי הונח בטעות בביתו של יהודי בפסח, אין באפשרותו לשורפו, ועליו להוציאו מביתו.

בירושלמי (פסחים פ"ב ה"ב) התחדש, שהוצאה זו של החמץ מבית ישראל תתבצע בלא טלטול ישיר של החמץ בידיים, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תמו סעיף ג), "נתגלגל חמץ מגגו של עכו"ם לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה", וכתב על כך המשנה ברורה (שם ס"ק י), "וליגע בו בידיים אסור דלמא אתי למיכל מיניה".

דברי המשנה ברורה מפורשים בראשונים. הריב"ש (סימן תא) הביא הסבר זה, ואף טען שמכוחו כל טלטול של חמץ בפסח אסור מדרבנן, מחשש שמא יאכלנו[1]. לאור דברים אלה, לכאורה יש לאסור לנייד את מכולת החמץ, מחשש שמא יבואו להשתמש בו או לאכול ממנו[2].

עם זאת, היות שעיקר החשש בטלטול החמץ הוא מחשש שמא יבוא לאכול ממנו, הרי שכאשר אין אפשרות מעשית לאכול מן החמץ, הדבר מותר. העיקרון של טלטול על ידי קנה קובע, שאין לגעת בחמץ בידיים, אלא באופן אגבי שיבהיר ויזכיר שאין לאכול ממנו. מסתבר, שטלטול החמץ בתוך מכולה נעולה איננו שונה מטלטולו על ידי קנה[3].

לאור זאת, בכדי להתיר את ניוד מכולת החמץ, יש לוודא שלאלה שמתעסקים בהסעתה ממקום למקום, לא תהיה כל נגישות אל החמץ, זאת על ידי שהגורם הממונה ביחידה ינעל את המכולה, ויתקין שלט ובו הכיתוב "אסור לפתוח, בפקודה", וכן שלעוסקים במלאכת השינוע לא תהיה נגישות אל מפתחות המכולה.

בדומה לזה, הורה הגר"י זילברשטיין שמותר למאבטח יהודי העובד בנמל אשדוד, ללוות שיירה של משאיות המובילות חמץ של נכרי, ובתוך דבריו בספר חשוקי חמד (פסחים דף מה) כתב, "ולגבי איסור שמא יבא לאכלו... נראה שאם הוא יושב מחוץ למשאית והארגז נעול, אין חשש של שמא יבא לאכלו". כאמור, גם בנידוננו אם המובילים אינם יכולים לפתוח את המכולה הנעולה, יש להקל.

ג. מחיצה בפני החמץ

בפסחים (ו ע"א) נאמר, "אמר רב יהודה אמר רב, חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר". לדעת רש"י נחוצה המחיצה "משום היכר, שלא ישכח ויאכלנו", וכאמור לעיל, כאשר החמץ נעול ואין נגישות אליו, הרי שהמנעול מהווה היכר ותמרור אזהרה, כך שניתן לוודא שלא יבואו לאכול מן החמץ, ואם כן, הדרישה למחיצת עשרה טפחים מתקיימת בנעילת המכולה.

לעומת רש"י, פירש רבינו חננאל (שם) "וחמץ של נכרי צריך מחיצה עשרה טפחים כדי שיצא מרשות ישראל לגמרי".

לדעת הר"ח, המחיצה מבטאת את העובדה שהחמץ יצא מרשות ישראל, והרי הוא בבעלות נכרי. נראה שבנידוננו נעילת המכולה לא תועיל, שכן אדרבה, עצם טלטולה מוכיח שהיא עודנה ברשות ישראל, וטרם יצאה לרשות נכרי.

להלכה, קיבלו הפוסקים את פירושו של רש"י. הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ד ה"ב) כתב בהדיא, שמחיצת עשרה טפחים נחוצה כדי שלא יבואו להסתפק מן החמץ במהלך החג, וכן נראה מפסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן תמ סעיף ב) ונושאי כליו.

יתר על כן, לדעת חלק מהראשונים בפסחים (שם) החובה להתקין מחיצה, היא אך ורק בחמץ של נכרי שיהודי קיבל עליו אחריות, אך אם לא קיבל אחריות, מעיקרא אין צורך במחיצה. בצירוף דעות אלה, נראה שאם המכולה משולטת כנ"ל, אין איסור בטלטולה ממקום למקום במהלך החג.

ואכן, בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן קפט) כתב להצדיק את מנהג העולם, שלא מקפידים על התקנת מחיצה בפני חמץ מכור לגוי, ומסתפקים בסימון ברור וז"ל, "באנשים המוכרים חמצם לעכו"ם קודם פסח... רק שסוגרים הארגז עם טייפ ומדביקים עליו פתקא שנכתב עליו "חמץ" אי מותר להחזיקו בבית שהרי מדינא דגמרא חמצו של עכו"ם צריך מחיצה גבוהה עשרה טפחים דוקא... ברם מה שנלפענ"ד לישב מנהג העולם והוא דנראה לחדש דהני ארגזים... וכיון שעושה טייפ או סוגר במפתח כדי שלא יוכל לפתוח, הוה ליה החמץ רשות בפני עצמו, ומהני בשביל ההיכר לכולי עלמא".

ד. פגיעה במכירת החמץ

דומה, שהבעיה המרכזית העומדת לפנינו היא הפגיעה במכירת החמץ. כפי שהובא בפתח הדברים, קיים חשש שניוד המכולה יפקיע את המכירה מעיקרה, ויתברר שהחמץ שנעול בה, שייך למעשה ליהודי שמסיעה, ולא לנכרי. למעשה, עומדת לפנינו שאלת ההערמה במכירת חמץ, שביחס אליה כתב הבית יוסף (או"ח סימן תמח), "ואין לך הערמה גדולה מזו, ואפילו הכי שריא מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי...". 

מכירת חמץ כרוכה בהערמה, ואף על פי כן יש לבצעה בדרך שמועילה מבחינה הלכתית, כך שנדרש לוודא שהעוסקים במכירה מודעים למשמעותה, ואף גמרו בדעתם להוציאה אל הפועל וכפי שכתב החתם סופר (אורח חיים סימן קיג), "דהערמת מכירה זו היא היתר גמור מן התורה בלי שום פקפוק, שהוא מוכר מכירה גמורה באחד מהקנינים שהגוי קונה, אף על פי ששניהם יודעים שרוצים בחזרת החמץ לאחר הפסח, מ"מ השתא מכור הוא, ויכול הלוקח למכרו ולאוכלו להקדישו להאבידו מבלי מוחה, אלא שהוא אוהבו ואינו עושה כן, ומשמרו עד לאחר הפסח וחוזר ומכרו לישראל, היתר גמור הוא בלי פקפוק, ואחריות החמץ כל ימי הפסח על הגוי, ואפילו בפירוש יכול לומר להגוי, אם נשאר החמץ בידך עד אחר הפסח ותרצה למוכרו, אז קרוב לודאי שאקחנו ממך במקח השוה".

כלומר, על המכירה עצמה להתבצע ברצינות[4], אך ברור שהכוונה העומדת מאחוריה אינה אלא הערמה.

אך כמובן, יש לחלק בין עצם המכירה, שאף שיש בה מימד של הערמה, הרי שמצד דיני ממונות היא מתבצעת כדת וכדין, ובין פעולות או מעשים שונים המתבצעים לאחר המכירה, ואשר עלולים להטיל בה דופי, ולהפגין חוסר רצינות או "חוכא ואיטלולא". דוגמה לכך מצאנו בפרי חדש (סימן תסו ס"ק א, ד"ה אלא שבאמת).

המשנה בפסחים אוסרת להשתמש ב"מלוגמה", דהיינו תחבושת העשויה מחמץ. אגב דיון בפסק הרמב"ם בעניין זה, כתב הכסף משנה (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"ח בשם הארחות חיים) שייתכן שיש מקום להקל ולהשתמש בתחבושת מחומצת במידה ומכרו לנכרי את החמץ כדת וכדין. הפרי חדש מצטט את דברי הכסף משנה, ומסתייג מהם וכותב, "אלא שבאמת שדין זה נראה קצת זר בעיני, ולא מלאני ליבי להתירו למעשה, שאף על פי שאין דעת ישראל לזכות בו... ובכאן על כרחך אדרבה ניכר מתוך מעשיו של הישראל[5] דחפץ במלוגמא, שהרי מחפש אחר הרופא שיניחנה לו על גבי המכה, ומה בצע שאין דעתו לקנותו".

אם כן, לדעת הפרי חדש אף אם המכירה התבצעה כדין, כאשר בפועל ניכר שהישראל זקוק לחמץ ואף משתמש בו, ייתכן שאין למכירה תוקף.

בשער הציון (שם ס"ק ה) ציטט את דברי הפרי חדש, אך מדבריו במשנה ברורה (שם ס"ק א) עולה, שהעיקר להלכה שלא כפרי חדש, אלא כפשטות תירוצו של הכסף משנה, שהיות והחמץ נמכר לגוי כדין, אין איסור להשתמש באותה תחבושת שיש בה חמץ. אמנם, ברור שהמטופל רוצה בקיומו של החמץ, אך סוף סוף התבצעה כאן מכירה.

סוף דבר, אין ספק שלכתחילה נדרש הישראל שמוכר להתנתק מן החמץ לאחר המכירה, כדי שהמכירה לא תיראה כחוכא ואיטלולא. ברם, במקום שבו יש צורך גדול בדבר, הפוסקים נקטו להקל בכך, כמבואר במשנה ברורה (שם).

חשוב לציין, שכאשר המכירה בוצעה כדת וכדין, קשה יהיה להפקיעה למפרע. המשנה ברורה (סימן תמח ס"ק יב) קבע בפירוש, "ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ, כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ, דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא, ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר, אפילו בדיעבד אסור החמץ, דלא סמכה דעתיה דעכו"ם, ומכ"מ אם בתחלה מכר כדין, ואח"כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ, אף שאסור לעשות כן, מ"מ אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה".

אם כן, אף אם ניוד המכולה גורע מן המכירה, הרי שבדיעבד החמץ אינו נאסר.

דומה, שניוד מכולת חמץ בפסח עלול לפגוע במכירה בשני היבטים: א. הגבלת בעלותו של הנכרי. ב. הפגנת בעלות מצידו של ישראל.

נראה, שההיבט הראשון איננו אוסר את ניוד המכולה, שכן, אם ימכור אדם חמץ לנכרי בתוך חדר, ולאחר מכן יעביר את החמץ למקום אחר, הרי שהוא מונע מן הנכרי ליטול את הקנוי לו. ברם, במכירת החמץ של צה"ל, המצב שונה לחלוטין. הנכרי קונה את כלל החמץ המצוי בצה"ל בכל מקום שהוא. מכולה שתנוייד מבסיס במרכז הארץ לבסיס בצפון הארץ תעבור, למעשה, ממקום אחד שהושכר לגוי, למקום אחר שהושכר אף הוא לגוי, ואין ספק, שהגוי איננו מקפיד אם המכולה נמצאת בבסיס צבאי זה או אחר, שכן כל הבסיסים גם יחד הושכרו לו לצורך קניין החמץ שבתוכם. משום כך נראה, כאמור, שניוד מכולת החמץ איננו מגביל את בעלות הנכרי.

לכך יש לצרף את העובדה, שבשטר המכירה נזכר בפירוש, שבעלותו של הגוי תקיפה ביחס לכל נכס ובכל מקום. כלומר, העובדה שמכולה מסוימת תנויד מבסיס אחד לבסיס אחר, לא תגרע מבעלות הגוי עליה או על תכולתה, ואם הגוי שקונה אכן מודע לכך מלכתחילה, ואף נותן את הסכמתו לכך, נראה שאין בניוד המכולה כל הגבלה של בעלותו[6]. לכן, ראוי ונכון לציין בפירוש בשטר המכירה שניתן יהיה לנייד את החמץ במהלך החג.

הבעיה המרכזית יותר נוגעת להיבט השני דלעיל, בדבר ישראל המפגין את בעלותו ושליטתו על החמץ. הרי אם החמץ אכן נמכר לגוי כדת וכדין, וכעת החמץ שייך לו, מה צורך יש לישראל בניוד המכולה ממקום אחד למקום אחר. על כורחינו, שניוד המכולה מהווה גילוי דעת לכך, שמייד לאחר הפסח, ישוב הישראל ויקבל את הבעלות עליה, ועל כן מיקומה חשוב לו, ונמצא שהוא פוגם, במידה זו או אחרת, במכירה, כפי שכתבו הגר"מ קליין והרב וייטמן לעיל.

אלא, שייתכן שיש מקום להקל גם בזה. כפי שהוזכר לעיל, ניוד מכולת החמץ לא מהווה השתלטות עליה, שכן הוא עבר ממקום אחד שנמכר לגוי, למקום אחר שנמכר אף הוא לגוי, דבר שאיננו פוגם במכירה, אלא מבטא את העובדה הידועה לכל, שהמוכר אכן זקוק לחמץ, והוא מתכוון לשוב ולזכות בו מייד לאחר הפסח.

כידוע, בכל מכירת חמץ ברור לכל הצדדים שבתום חג הפסח, תתבטל המכירה והחמץ ישוב לידי ישראל. כך, למשל, במטרה לאפשר את קניין החמץ משכירים לגוי את מקומו, וכותבים בפירוש בשטר המכירה שהשכירות תפקע ביום כ"ג בניסן. כלומר, ברור שבכ"ג בניסן ("אסרו-חג" פסח) שוב לא יהיה לנכרי צורך בשכירות המקום, שכן היהודי ישוב וירכוש ממנו את החמץ.

הדברים מפורשים אף במקורות ההלכה. אחד המקורות המרכזיים למכירת חמץ מצוי בתוספתא (פסחים פ"ב הי"ג, מובאת בירושלמי פסחים פ"ב ה"ב) שם נאמר, "רשאי ישראל שיאמר לנכרי, עד שאתה לוקח במנה, קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח".

במצב זה, ברור שהיהודי עתיד ליטול את החמץ לאחר הפסח, ואף על פי כן הדבר מותר. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תמח סעיף ד) העתיק את דברי התוספתא ואת הלשון "שמא אצטרך ואקח", אך המשנה ברורה שם (ס"ק כג) הוסיף, "והאחרונים כתבו דרשאי אפילו להבטיח שיחזור ויקנה ממנו".

נראה, שאין גילוי דעת מפורש יותר מן ההבטחה שיחזור ויקנה ממנו, ואף על פי כן הדבר מותר.

נמצאנו למדים איפוא, שניוד החמץ הרי הוא כהצהרה שהיהודי אכן עתיד לשוב ולזכות בחמץ לאחר הפסח. עם זאת, במהלך ימי הפסח, החמץ עודנו ברשות הנכרי לכל דבר ועניין. ואמנם, הלכה למעשה הסכימו עימנו שניים מפוסקי דורינו, שאף שכתבו הפוסקים (ראה משנה ברורה, סימן תמח ס"ק יב) שאסור לנעול את החמץ כך שלא יתאפשר לגוי לזכות בו, הרי שניוד מכולת החמץ בנידון דידן קל יותר, ובשעת הדחק[7] אין לראות בו ביטול של המכירה.

ה. קבלת שכר עבור הובלת חמץ

ברוב המקרים, הובלת המכולות מתבצעת על ידי מרכז ההובלה הצה"לי. מרכז זה איננו משתכר באופן ישיר מן החמץ, אלא ממלא את תפקידו הצבאי, ולכן נראה שאין כל חשש בדבר. עם זאת, אם ישנם גורמים אזרחיים המעורבים בהובלה (מפעילי מנופים, נהגים וכן הלאה), ייתכן שיש חשש משתכר באיסור חמץ, וכדלהלן.

האיסור להשתכר מהובלת חמץ שנוי במחלוקת בין הראשונים. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תנ סעיף ז) נפסק, "אסור להשכיר כלי לאינו יהודי בפסח כדי שיבשל בו חמץ, אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ".

המפרשים מבארים, שאם ירתיח את הכלי על גבי האש כאשר אין בו חמץ, הכלי ישרף או יישבר. לפיכך, המשכיר היהודי רוצה בקיומו של החמץ, ואלמלא החמץ הכלי יהרס. נמצא, איפוא, שיש בדבר זה הנאה מן החמץ, ועל כן הדבר אסור. המשכיר חמור מקבל את שכרו, ואין זה משנה האם החמץ קיים או אינו קיים. ממילא, הנאתו מן החמץ איננה ישירה, ועל כן הדבר מותר.

לכאורה, דין מניידי המכולות כדין השכרת חמור. הם מסיעים את המכולות המכורות לנכרי, אך מקבלים את שכרם בלי קשר לתכולתן. מפסק השולחן ערוך שלפנינו עולה שהדבר מותר. והנה, המשנה ברורה (שם ס"ק כ"ה[8]) העלה להחמיר וכתב, "והקשו האחרונים דליאסר בין בכלי בין בחמור משום משתכר באיסורי הנאה שאסור לכתחילה... ומסקי דדין זה הוא להאי שיטה דאין אסור להשתכר באיסורי הנאה רק בעבודה זרה. אבל לפי מה דנקטינן להחמיר לאסור להשתכר לכתחלה בכל מקום, הוא הדין דאסור גם גבי חמור להביא עליו חמץ".

נמצא שאסור לאדם להשתכר באופן ישיר מהובלת חמץ בפסח. עם זאת, אפשר שיש מקום להקל בדבר לאור המשך דברי המשנה ברורה שם, שכתב, "דע דגם לשיטה זו דוקא שהשכיר בפירוש להביא עליו חמץ, אבל אם השכיר סתם לזמן והביא עליו חמץ, מותר, שהרי אם לא הוליך עליו שום דבר ג"כ היה צריך לשלם לו שכרו". 

ברוב המקרים, צה"ל אינו שוכר חברה אזרחית להובלה ייעודית של החמץ. המציאות היא, שהחברה שמובילה את כלל המכולות של היחידה, תוביל בתוכן גם חמץ. נראה, שזוהי בדיוק הדוגמא עליה מדבר המשנה ברורה של "השכרה סתם", ועל כן בדבר זה יש להקל אף לשיטת המחמירים. לכך יש לצרף את העובדה שהשולחן ערוך עצמו סתם להקל[9]. ואמנם, הגר"י זילברשטיין בתשובתו שהוזכרה לעיל כתב, "ובעניננו אם לא אמרו למאבטח במפורש שהמשאית מובילה חמץ, אלא שהוא יודע שיש בו חמץ אין איסור, וכמו שכתב שם המשנ"ב שגם לפי האוסרים להשתכר מחמץ, היינו דוקא כשהשכיר בפירוש להביא על החמור חמץ, אבל אם השכיר סתם לזמן והביא הגוי עליו חמץ מותר, שהרי אם לא הוליך עליו שום דבר גם כן היה צריך לשלם לו שכרו".

אמנם חשוב לציין, שבשולחן ערוך (סימן תמ סעיף א) נפסק ששומר הנושא באחריות לחמצו של גוי, עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא. לפיכך, אסור לחברת ההובלה או לגורם אחר לקבל אחריות אישית על מקרה של אובדן החמץ בדרך, שכן כאמור אחריות כזו כרוכה באיסור, ועל כן, על החברה לקבל על עצמה אחריות לשלימות המכולה ולהבאתה למקומה, אך לא אחריות על החמץ מצד עצמו.

ו. סיכום

לכתחילה אסור לנייד חמץ מכור לגוי במהלך הפסח. עם זאת, בדלית ברירה וכאשר אין אפשרות מעשית לנייד את החמץ בזמן אחר, יש מקום להתיר לנייד את המכולות במהלך פסח, אם הן נעולות היטב, ולמי שמסיעם אין אפשרות לפותחן, מהנימוקים הבאים:

1. מותר לטלטל חמץ כאשר אין אפשרות מעשית לאכול ממנו.
2. החובה להתקין מחיצה של עשרה טפחים בפני חמץ מכור לגוי, מקורה בחשש שמא יאכל מן החמץ, וכאשר אין אפשרות לאכול ממנו, אין גם חובה של התקנת מחיצת עשרה טפחים.
3. ניוד המכולה איננו גורע מן המכירה, משום שהחמץ נשאר כל העת ברשות הנכרי שקנה את כלל החמץ בכל בסיסי צה"ל ברחבי הארץ. מפקדי היחידה המעמיסים את המכולה מגלים דעתם שרצונם לעשות שימוש בחמץ לאחר הפסח, אך הפוסקים הֵקלו למכור חמץ לנכרי אף במקום שיש גילוי דעת כזה.
4. אף כאשר ניוד המכולה מתבצע על ידי חברת הובלה אזרחית, יש להקל בדבר, שכן החברה נשכרה לצורך ניוד כלל המכולות, ולא באופן נקודתי לצורך ניוד מכולות החמץ.
5. חובה לוודא שבכל אופן ובכל שלב אין על העוסקים בניוד המכולות (מטעם היחידה, או מטעם חברה אזרחית) אחריות על החמץ.

למרות צדדי היתר אלה, קיים חשש שניוד המכולה יגרום תקלות מערכתיות, הן בפתיחת המכולות, והן בבילבול או בטעות לגבי האיסור המוחלט להשתמש בחמץ המכור לגוי במהלך ימי הפסח. לפיכך, יש לקבל את אישורו של הרב הפיקודי ושל רע"ן כשרות לניוד מכולת חמץ בפסח.

[1] בנוסף, כתב הריב"ש שהמוצא חמץ ברשות הרבים לא יטלנו, שמא בהגבהתו יזכה בו ויעבור בב"י ובב"י. אמנם, ראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן נג) שאם ישנו גילוי דעת מפורש שאין רצונו לזכות בחמץ, אף הריב"ש יודה שאין כל חשש.

[2] בשו"ת האלף לך שלמה (אורח חיים סימן רט) נאמר, שאם מדובר על תערובות חמץ שאיסורן מדרבנן, לא אסרו את טלטולן. לגבי כלי חמץ, השולחן ערוך (סימן תנא סעיף א) כתב, שטוב להניחם במקום שבו לא יהיו בהישג יד, אך נראה שאין איסור דרבנן בטלטולם, ודינם שווה לתערובות חמץ.

[3] ניתן להשוות זאת בעקיפין גם לחמץ שכפו עליו כלי (בסוגיית הירושלמי שם, ובשולחן ערוך סימן תמו שם), או שנעלוהו במפתח (בשולחן ערוך אורח חיים סימן תנא סעיף א, לגבי כלי חמץ שאין משתמשים בהם בפסח). במצבים אלה ישנה תזכורת שלא יבואו לאכול מן החמץ, ואף בנידון דידן, העובדה שהחמץ נעול ואין נוגעים בו בפועל מהווה תזכורת לאיסור אכילתו.

[4] בקיצור שולחן ערוך (סימן קיד סעיף א) כתב, "ולא יהא ענין מכירת חמץ אצל האדם כמו מצות אנשים מלומדה, אלא צריך שיגמור בדעתו שהוא מוכרו באמת להאינו יהודי מכירה גמורה וחלוטה". וראה עוד בעניין זה בפסקי תשובות, סימן תמח אות ה, ובספר מכירת חמץ כהלכתו (לגרש"א שטרן) בסוף הספר סימן א.

החתם סופר במקום אחר (יורה דעה סימן שי) מחדש, שמכירת חמץ מועילה מפאת עצם רצונו של היהודי שלא יהא חמץ ברשותו. האחרונים דנו בחידוש זה - ראה משנה ברורה סימן תמח ס"ק יז, ובספר מועדים וזמנים לגר"מ שטרנבוך, חלק ד סימן רעו.

דיון זה גם נוגע להערתו הידועה של בעל התבואות שור, שלפיה כל מכירת חמץ אינה אלא הערמה, והיא מועילה אך ורק משום שביטל את החמץ בלאו הכי. האחרונים שקלו וטרו בעניין זה בהרחבה, וראה סיכומם של דברים בספר מכירת חמץ כהלכתו הנ"ל, סימנים ד - ה.

[5] הדרישה לכך שלא יהיה ניכר מתוך מעשיו שמעוניין בחמץ, מבוססת על פסק השולחן ערוך (סימן תמח ב) בדבר נכרי שהביא דורון חמץ לישראל ביום האחרון של פסח.

[6] אמנם, כתב האבני נזר (אורח חיים סימן שלט אות ד) שלאחר שצויינה בשטר מכירת החמץ כתובת מדוייקת של החמץ, אסור להעבירו למקום אחר, וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד סימן כב סוף אות ט). עם זאת, נראה מדבריהם, שעסקו אך ורק בהעברה ממקום שהוגדר כמכור, למקום אחר שלא הוגדר מכור מלכתחילה. על פי דברינו למעלה, העברת החמץ ממקום מכור אחד למקום מכור אחר איננה בעייתית, שכן הוא היה ונשאר ברשות הגוי.

[7] משום שיש לדמות זאת למשאיר חמצו של גוי ברשותו בלי למכור את מקומו (ראה משנה ברורה סימן תמח ס"ק יב).

[8] על פי המגן אברהם שם, ס"ק יא וכן דעת רוב האחרונים, ראה ערוך השולחן שם סעיף ט.

[9] כמו כן, אפילו החומרא בהשכרת כלים לבישול אינה מוסכמת. ראה בית יוסף שם, ובמאמר חמץ לרשב"ץ, אות ל.